אחת הנכויות הרגשיות, ואולי הקשה ביותר, היא חוסר היכולת לתת. זה מתבטא גם בנתינה חומרית, אבל לא רק. אדם שמתקשה לתת רגשית בדרך כלל שומר את כספו ומתקשה להעניק.
אני רוצה לדבר הפעם על קמצנות נפשית, שאינה קשורה דווקא לחומר. מי שמחשב חישובים כמה נתן לא מאפשר זרימה של קשר או תקשורת. יש משפט שהוא נר לרגליי: “אסור לספור את המאמצים, צריך פשוט לתת”. כמובן אי אפשר לתת הכול וגם נתינה מוגזמת היא בעייתית לא פחות. אבל אם מדובר על מאמצים, הרי שלפני שנדרוש מאחרים לתת לנו, להעניק לנו משהו מעצמם, כדאי לבדוק את עצמנו.
אי אפשר לתת לכולם כל הזמן. נתינה היא בחירה. חוסר יכולת לתת אינו נובע מבחירה אלא מתקלה הפוגעת במנגנון הרגשי. בדרך כלל לקמצנים נפשית אין במודעות את ההבנה שהם כאלה. הם תמיד יתלוננו ויבואו בטענות לאחרים, העיקר לא להרגיש את הריק שבתוכם. ככל שיש יותר תוכן פנימי, כך הנתינה מתפתחת. אדם שהוא מאושר ונמצא בעמדת נתינה רק ירוויח מהנתינה שלו ויתעשר ממנה. היכולת לחלוק את מה שיש לך רק מעצימה את הנפש.
מהי קמצנות נפשית? זהו סירוב להיענות לצורך של מישהו אחר וניסיון לשלוט במצב בכל מחיר. זה חוסר נכונות להתגייס למען מישהו מחוצה לי. זה רצון לשמור את כל הקלפים הטובים שלי לעצמי. זאת התעקשות לא לראות את האחר, אלא דרך הפריזמה שלי. ברגע שמישהו עוסק רק בעצמו ולא רואה את הזולת, ההבנה שלו מתעוותת. הוא מונע מפחד, וברגע שהפחד זה המנוע שלו, אי אפשר לצאת איתו למסע אמיתי. תמיד יהיו האשמות וניסיון לרצות.
אם אדם לא רואה את עצמו, איך יוכל לראות את האחר?
רבים שונאים קמצנים, את אלה שתמיד מתחמקים מלשלם במסעדה. התכונה הזאת עולה על העצבים. אבל היא לא סתם מקוממת, היא מהווה מראה עבור כולנו. כל אחד מאיתנו מצא את עצמו מתקמצן פעם על משהו מתישהו. גם הנדיב הגדול ביותר עלול לחוש חוסר נדיבות פתאום. המטרה היא להתקמצן כמה שפחות, אבל קמצנות היא תכונה אנושית שקשה להימנע ממנה. לכן כשאנחנו מזהים קמצן או קמצנית, אנחנו נכנסים מיד לערנות כדי שלא ינצלו אותנו. הדרך היחידה לצאת מזה היא להמשיך להיות נדיבים במידת האפשר.
רוצים להישאר מעודכנים?
הקליקו כאן לאפליקציית "כאן דרום – אשדוד"
כשמרעיפים אהבה ללא תנאים, מתמודדים עם הקמצנות בצורה הטובה ביותר. לא שואלים שאלות. פשוט נותנים. "אהבה" היא מילה שחוקה, אך רלוונטית למצבים אנושיים. כשמתגייסים למען מישהו אחר, יוצאים מאזור הנוחות שלנו. ההענקה קשורה בהקשבה ויכולת הכלה של הזולת, הפתיחות של יכולת לדבר על הדברים, להיחשף, להבין שכולנו בנויים מגוף ונפש, והנפשות של כולנו זקוקות לליטוף, לחיבוק, להכרה. ההכרה בכך שאנחנו לא לבד, שהתודעות שלנו מחוברות. שהנתינה היא הפילוסופיה שלנו.
אני כותבת הפעם בהשראת שיחה שהתארכה עם ידיד שסיפר על הקשר האחרון שלו עם מישהי. מדובר באנשים מבוגרים, אבל הסיפור רלוונטי לכל גיל. הידיד שלי, א’ לצורך העניין, גילה עניין בנ’, שהיא מטפלת במקצועה עם נטייה עזה לרוחניות. מצבו הכלכלי של א’ לא מזהיר, אבל הוא מצא את עצמו מזמין למסעדות, מאכיל ומשקה את נ’ במשך חודשיים. השניים יצאו לאירועים תרבותיים, סרטים ומופעי מחול, והיא לא הציעה מעולם להשתתף בהוצאות.
יש לציין שמצבה הכלכלי טוב. היא שיחקה את הנסיכה שמגיע לה שיזמינו אותה לפי איזושהי פנטזיה שיש לה לגבי קשרים. היא לא התבוננה מי עומד מולה ולא טרחה להתחשב בו. הקמצנות הפיזית שלה לוותה גם בקמצנות נפשית. היא נמנעה ממגע ולא שידרה חום כלפי א’, והוא המשיך להשקיע, לתכנן ולהפיק אירועים ללא הרף. רק בסוף הקשר נפל לא’ האסימון, והוא הבין שזה לא מקרי שחוסר היכולת לתת פיזית העיד גם על חוסר יכולת לתת נפשית. הסיטואציה ששברה אותו הייתה שבמהלך מפגש ביניהם היא עמדה בתור לקנות דבר אוכל כלשהו וקנתה רק לעצמה בלי להציע לא’ הנבוך לקנות גם לו משהו.
א’ לא הבין את חומרת העניין של הקמצנות בתחילת הקשר ומצא כל מיני תירוצים שהצדיקו את התנהגותה של נ’. הוא כנראה נהנה בהתחלה לשחק את תפקיד הג’נטלמן. למעשה, לא הייתה בין השניים מערכת יחסים הדדית אלא ניצול.
א’ לא הקשיב לאורות האדומים שנדלקו אצלו כבר בתחילת הקשר. הוא לא רצה להיות שיפוטי כלפי נ’. בעצם החוויות של שניהם ביחד היו בצל הקמצנות הפיזית והנפשית כאחד של נ’. גם כשהבינה מא’ שהקשר נגמר, לא ניסתה נ’ לברר מה קרה. היא רצתה לבלות ותו לא! היא לא חשבה מעולם על קרבת נפש, לחלוק עולמות, לצאת למסע רוחני ופיזי. א’ נשאר עם חצי תאוותו בידו. גם כשסימס לה בדאגה אם היא בסדר כמה ימים לאחר סיום הקשר, היא סימסה: “אני בסדר” ולא טרחה להתעניין בשלומו של א’ המאוכזב.
תוך כדי שיחה איתי הבין א’ את הדפוס שהיה בדינמיקה בין השניים. הוא לא הצטער על מה שהיה, אלא למד מזה. הוא גאה שבגילו הוא עדיין יכול לבוא בלב פתוח ולפתוח את ליבו בפני מי שמוצאת חן בעיניו. הוא באמת רוצה לצאת למסע פיזי ורוחני עם בת הזוג שלו. רק שבת הזוג הזאת לא הייתה המתאימה מלכתחילה.
בשלב מתקדם של השיחה שלנו העזתי לשאול את א’ על הוריו. הוא אף פעם לא הזכיר אותם באוזניי, והבנתי שזה נושא טעון. ההתעקשות על בת זוג שמגלה קמצנות נפשית נובעת כמובן מהילדות. אימא שלא מגלה חום כלפי ילדיה, שלא מחבקת ומנשקת בילדות, זורקת את בנה בעתיד לזרועותיה הקרירות של גברת שמתקשה להביע חום אנושי בסיסי.
אנחנו מותנים בדפוסי ההתקשרות שאיתם גדלנו. היום מסוגל א’ להתבונן במערכת היחסים שלו עם אימו ולהיישיר מבט לקרירות שהייתה שם. היה לו נדמה שמיצה את המחשבות והרגשות של הקשר עם אימו כבר מזמן, אבל זה תמיד חוזר ומשכפל את עצמו. נאחל לו קשר משמעותי בעתיד לאור התובנות המשמעותיות שלו בעקבות הקשר האחרון עם נ’.
הרבה נשים מתמודדות עם אלימות כלכלית מצד הגבר שלהן, המתקמצן על כספו ומשאביו. גברים אלו לא מגלים עניין בבירור עלויות של מצרכי מזון, חוגים ויתר הצרכים של הילדים במשפחה. כאן הופכת הקמצנות הנפשית לפתולוגית ומחבלת בהתפתחותה הנורמלית של המשפחה. גבר כזה יכול לזרוק שטר של 50 שקל ולומר לאשתו: “תסתדרי עם זה”. זהו הסוג השפל ביותר של מניפולציה, והיא הופכת את החיים לבלתי אפשריים.
קמצנות נפשית המתגלה בתחילת קשר היא סיבה טובה להפסקתו. נשים מנסות לשנות גברים קמצנים, וגברים מנסים לשנות נשים קמצניות, ללא הצלחה. זה מה יש. המסע שאליו יוצאים ביחד רצוף בדפוסים מהבית. לעיתים יש מלכודות דבש: לפני החתונה הגבר מזמין ונדיב, ורק אחר כך מתגלה פרצופו האמיתי של הקמצן הפתולוגי.
החיים יכולים להיות נפלאים כל כך כשיש זרימה, נתינה ונדיבות נפשית! אז אם מישהו סביבכם מחשב לכם חישובים וסופר את המאמצים שלו או שלה בקשר ביניכם, דעו שנדיבות אמיתית משמעותה לא לספור את המאמצים, כפי שנאמר קודם, אלא לעשות אותם ללא חישובים ואינטרסים, פשוט לתת! זה משתלם בסופו של דבר, כי כשנוגעים עמוק בנפש האדם מרוויחים. בגדול.
