המקום הזה הוא חלק משגרת חיינו, מהיומיום שלנו. אנחנו נוסעים על מחלף עד הלום, חוצים את נחל לכיש מלמעלה ברכבת, יושבים בפיקניקים בחורשה הסמוכה, מטיילים להנאתנו בפארק הקרוי גם הוא עד הלום, נהנים מהשיטפונות העזים בימי גשם. מתייחסים אליו כאל מובן מאליו. אבל עד כמה אנחנו יודעים מה התחולל כאן, במקום הזה ממש, במלחמת העצמאות?
ובכן, בראשיתו של חודש יוני 1948, בעיצומה של מלחמת העצמאות, התחולל ליד גשר איסדוד של אותם ימים אחד הקרבות הקשים והעקובים מדם באותה מלחמה. הקרב הזה ופעולות נוספות הפכו למיתוס – מיתוס עד הלום. עד הלום – כי עד לפה הגיע הצבא המצרי ולא התקדם יותר.
עד הלום: לוח הזיכרון ללוחמים שנפלו. צילום: גלעד חזון
זכרם של החיילים הצעירים מגדוד 54 של חטיבת גבעתי שנפלו בניסיון לבלום את המצרים מונצח באנדרטה שנמצאת ליד הגשר וסמוכה לעמדת הפילבוקס – פרי יוזמתם של חבריהם שנותרו בחיים. שמותיהם של 54 חללים – מאותו קרב ומפעולות נוספות במסגרת "מבצע פלשת" – המבצע למיגור הצבא המצרי – מופיעים על לוחות האבן במקום.
הנקודה הצפונית ביותר
ב־29 במאי, שבועיים אחרי הכרזת העצמאות, החל חיל המשלוח המצרי שפלש לישראל לנוע ממג'דל (היא אשקלון של היום) צפונה – כוח ענק עם מאות כלי רכב, טנקים ותותחים. הטור התפרס על פני האזור שבין ניצנים לעיירה איסדוד, היא אשדוד היום. הנקודה הצפונית ביותר שבה התמקם היתה סמוך לגשר איסדוד – הגשר שמעל אפיק נחל לכיש, אשר נקרא היום גשר עד הלום בזכות העובדה שזאת היתה הנקודה הצפונית ביותר שאליה הצליחו המצרים להגיע.
כבר ב־12 במאי פוצץ הגשר על ידי חבלני גבעתי, דבר שהִקשה על התקדמותו של הצבא המצרי. ב־29 בחודש יצאה טייסת הקרב הראשונה של חיל האוויר, טייסת ה־101, לגיחה מעל הכוח המצרי סביב הגשר, וארבעת המטוסים (אחד מהם הוטס על ידי עזר וייצמן) הפציצו אותו אך הוא נותר במקומו. אחד המטוסים התרסק וטייסו אדי כהן נהרג. שמו מופיע באנדרטה.
במטכ"ל היו מודאגים מאוד מאפשרות של התקדמות המצרים צפונה ואולי גם מזרחה והוחלט על יציאה ל"מבצע פלשת" שהתמקד בגזרת איסדוד. למבצע, שנערך בין ה־1 ל־3 ביוני, נשלחו גדודים של חטיבת גבעתי יחד עם תגבורת מחטיבת הנגב של הפלמ"ח.
הקרב המרכזי היה הקרב סמוך לגשר שביצועו הוטל על שתי פלוגות וחצי של גדוד 54 של גבעתי שעליו פיקד צבי צור (צ'רה), לימים הרמטכ"ל, וסגנו היה יצחק דיבון (דוידזון). בליל ה־2 ביוני יצא הכוח מגן יבנה והתקדם ברגל לכיוון הגשר. בשלב כלשהו התקבלה הוראת ביטול מכיוון שנודע על הפסקת אש. אלא שהמצרים לא כיבדוה והפיקוד החליט לחזור על הביצוע בלילה הבא. זאת כנראה היתה אחת הטעויות הגדולות: החיילים נעו באותו מסלול, המצרים כבר היו מוכנים לקראתם ואלמנט ההפתעה אבד.
בשעות הלילה המאוחרות, בעוד חיילי גבעתי מנסים לחצות את ערוץ הנחל ולעבור לגדה המערבית שלו, נפתחה אש כבדה על ידי המצרים, מרובים, מתותחים וממרגמות. הגדוד ספג אבידות קשות ביותר. רבים נפלו בתוך הוואדי. הצבא המצרי לא מוגר אך גם נעצר ולא המשיך להתקדם.
לוחמי תש"ח, ובהם נערים וניצולי שואה שנותרו לבדם בעולם, התייצבו בגבורה מול הצבא המצרי, שלפי חלק מהגרסאות, תיכנן להגיע לתל אביב. שש שנים אחרי אותן פעולות, בשנת 1956, הוקמה אשדוד, במידה רבה בזכות אותם צעירים. לכן, היה מפתיע לגלות שמי שדואג לבוא בכל שנה לאנדרטה, לשמוע מורשת קרב מהוותיקים שהשתתפו בו, ולקיים טקס – הם לא אשדודים, אלא תלמידי בית הספר היסודי עמיח"י בקבוצת יבנה, הם ואנשי הצוות.
שיח לוחמים
ביום ראשון, ערב יום הזיכרון, הפגשנו במקום הקרב שלושה מהלוחמים שהשתתפו בו. הם כבר לא אנשים צעירים וחלק נכבד מחבריהם נהרגו בקרב. גם רבים מתוך אלה שנותרו בחיים באותו קרב דמים הלכו בינתיים לעולמם. "ונותרנו מעט", כמאמר שירו של חיים גורי.
הנוכחים: פרופ' עמינדב אילת (שטיינברג), בן 87; יצחק (איזי) ורדינון (רוזנבאום), בן 90; ועו"ד אלי צוק (צוקר), 86. שלושתם היו בגדוד 54 של גבעתי, שלושתם משתדלים עד היום להגיע לאזכרה השנתית בבית העלמין הצבאי במושב כפר ורבורג, שבו קבורים רבים מחבריהם, חללי הקרב ההוא. ההרוגים היו מוטלים בשטח ורובם הובאו לקבורה רק כחצי שנה אחר כך בקבר אחים.
עד הלום: טקס בהשתתפות תלמידי ביה"ס עמיחי בקבוצת יבנה. התמונה באדיבות בית הספר
אילת, שהיה פלמ"חניק לפני הגיעו לגבעתי, משתתף כמעט קבוע בטקסי התלמידים באנדרטה שמתקיימים בימי הזיכרון וגם כתב בספר שהוציאו ותיקי הגדוד. גם ורדינון וצוק השתתפו בתיעוד ובהנחלת המורשת לדור הצעיר. כשהם נפגשים במקום, הם מתעניינים זה בשלומו של זה ומעלים זיכרונות. ורדינון עבר לפני כשנה קטיעת רגל והוא מתנייד בעזרת כיסא גלגלים, אך ליד האנדרטה הוא מתעקש לעמוד ונראה מי יצליח לעצור אותו. חבריו תומכים בו מכל צד.
למפגש התלוותה מנהלת בית הספר עמיח"י בקבוצת יבנה רחל שפרון. "לפני 20 שנה כשהתחלנו זה היה אחרת. המצב פה ליד הגשר היה פחות טוב", היא אומרת, "בדרך כלל יום לפני יום הזיכרון מגיעים אלינו כמה מהוותיקים ומשוחחים עם התלמידים ובבוקר יום הזיכרון נפגשים איתם באנדרטה ועורכים טקס. התלמידים מתרשמים מאוד וזה חשוב להם מאוד. כיתות ו' שלנו נוסעות בכל שנה לבית גבעתי במצודת יואב, ובקיבוץ מציגים תערוכה".
ורדינון: "עמדת היציאה לקרב היתה בקבוצת יבנה ומכאן הקשר ההיסטורי בין הצדדים".
"הנה, אתה רואה את השם הזה? – יהודל'ה טולדנו. נפל על ידי ממש. חטף כדור ונהרג על המקום", אומר לי עמי אילת בהביטו על הלוחות עם שמות הנופלים המוצבים על קיר האנדרטה. הזיכרונות שבים ועולים, ואולי אף פעם לא נעלמו. "לפני כמה שנים גנבו את אותיות המתכת שהרכיבו את השמות ואחר כך החלפנו את הלוחות, הכל מימנו מכיסנו, יחד עם ותיקי הגדוד", הם אומרים.
"פה היה טבח"
אילת היה אז קצין קשר, ורדינון רס"פ בפלוגה א', וצוק סמל מחלקה בפלוגה. על חלק מהפרטים ההיסטוריים הם מסכימים ועל אחרים הם חלוקים. לדברי אילת הכוח שלהם מנה כ־120 חיילים, האחרים אומרים שהיו אף פחות. לדברי אילת, המצרים מנו שלוש דיוויזיות.
"מה שקרה פה היה טבח, היינו כמו ברווזים במטווח", מסכימים שלושתם, "ב־1 ביוני, בשעת לילה, יצאנו ברגל מהמושבה גן יבנה מצוידים ברובים צ'כיים. כשהגענו קיבלנו פקודה לשוב על עקבותינו. לילה אחרי זה קיבלנו פקודה לחזור בדיוק באותה דרך".
השלושה ליד עמדת הפילבוקס בעד הלום: אילת, ורדינון וצוק, מאי 2014. צילום: גלעד חזון
"זה היה טמטום אבל פקודה זאת פקודה", אומר אילת, "לפני היציאה לקרב כתבתי מכתבי פרידה למשפחה, ידעתי שמשם לא אחזור בחיים. המשימה היתה למגר את המצרים. כך הוסבר לנו. היינו לכל היותר 120 איש מול שלוש דיוויזיות מצריות, שתבין את הפרופורציות". ורדינון: "המשימה שקיבלנו היתה לתקוף את הצבא המצרי שחונה סמוך לתחנת הרכבת ולהשמידו. אני הייתי צמוד למ"פ אריה קוצר. התכנית המקורית היתה לבצע איגוף אבל זה לא הלך".
מה זה עושה לכם לחזור לפה?
צוק: "כשאני מגיע לפה אוחזת בי חרדה". ורדינון: "אנחנו ממלאים חובה מוסרית לחברינו. אני רואה את הפרצופים של כל מי שאיננו. לצערי או לשמחתי נשארתי בחיים. שנים סבלתי מסיוטי לילה. התמונות מהקרב עולות מחדש. אני צועק לצוקרמן (רפי צור) שישמור על שקט, הצלחתי למשוך אותו החוצה. רצתי בשטח הפתוח, ביקשתי ארבעה־חמישה אנשים… הוצאתי את הגופה של לייבלה וולך, חברי….".
צוק: "שנינו טיפלנו בו, הוא חטף צרור בחזה. הפלוגה באה עם 85 איש, זהו. מולנו היו כ־300 מצרים. אין ספק שהיינו מעטים מול רבים. סופר מצרי כתב לאחר מלחמת העצמאות על 'המפקדה המצרית, שהותקפה על ידי הכנופיות הציוניות בכל לילה, החליטה לעצור באשדוד'. לכן קראנו לגשר עד הלום ולפארק הסמוך על שם אריה קוצר, ומשום מה השלט המציין זאת – הוסר".
***
סיפור הקרב כפי שתואר הבוקר בשידור חי של "תיירות אשדוד":
***
מה הפריד בין אלה שנפלו פה לבין אלה שנותרו בחיים?
ורדינון: "זה מקריות". אילת: "מזל וגורל. ותמיד עולות השאלות 'איך אני נשארתי בחיים והחבר'ה הלכו'". ורדינון: "בהחלט, זו שאלה מייסרת".
המיתוס של עד הלום הוא שאתם וחבריכם עצרתם את הצבא המצרי. איך אתם רואים אותו ממרחק הזמן?
צוק: "אותן הטרדות והתקפות לילה עצרו אותם אבל הקרב הזה היה כישלון חרוץ של הגורמים המתכננים בחטיבה". אילת: "נשלחנו אל מותנו". צוק: "אנחנו עומדים פה מעל גיא ההריגה, כך אני קורא לזה. אנשים פה מתו מוות מיותר לחלוטין. התכנון היה רע. חזרו על אותה תוכנית לילה אחרי לילה ובאותה היערכות, דברים לא יצאו לפועל… עם זאת הפעולות הללו השפיעו על המצרים ועצרו אותם".
אילת: "לפני הקרב בלילה שבין ה־2 ל־3 ביוני, הייתי בהכרה שאני הולך אל מותי. כל הדרך צעדנו ברגל, היה הרבה פחד ובכי. ההתקפה התחילה בערך בשעה אחת או שתיים אחר חצות. העסק לא הלך בשום צורה. אפילו הכדורים לא נכנסו לנשק בגלל החול.
"עם עלות השחר נגמר הסיפור. ספגנו אבידות נוראיות. רבים נפצעו, ביניהם אני. נוסף על כדור רובה חטפתי רסיסים מפגז, נפגעתי בגב, בראש וברגליים, כשהייתי ליד המג"ד צ'רה. סחבו אותי על סנדות שאותן חיברו בחגורות של המכנסיים. ככה חולצתי. אחר כך עוד שכבתי ימים ארוכים בבית חולים. אמי, שבינתיים קיבלה את המכתבים שהשארתי, חשבה שאני מת. איזו הפתעה היתה לה. לכבודו של שורה קלינמן שחילץ אותי כתבתי שיר. מאז היינו כמו אחים".
הקרב הזה היה כישלון?
"מבחינה צבאית זה היה כישלון, כישלון תכנוני־מבצעי חד משמעית. ידענו שלא נצא משם, זה אחד הקרבות הקשים ביותר והעקובים ביותר מדם", אומר אילת." אני חושב שמה שעצר את המצרים היו הפעולות בכללותן: פיצוץ הגשר, העלייה שלנו לילה אחר לילה. אתה יודע משהו? בכל הקרבות שלנו היה משהו מוזר מאוד, היו בהם הרבה נסים. זה שנותרתי בחיים ושחזרו חבר'ה והוציאו אותי – זה לא נס?
"הקרב היה שגוי מתחילתו ועד סופו ועדיין, למרות הכל, יש לנו חלק גדול מאוד בעצירת המצרים, הם נבהלו ולא המשיכו להתקדם. מיתוס עד הלום חי וקיים, וביסודו הוא נכון. יצאנו לקרב בתחושה קשה אבל בהכרה שאנחנו הולכים להציל את המולדת".
למה חשוב לך להיפגש כל השנים עם ילדים ולספר על מה שקרה?
"זה חשוב לספר כי אם אני לא ואף אחד אחר לא – אף אחד לא ישמע, לא יידע והכל יישכח. אסור לשכוח כי הצלנו את המולדת. אנחנו והשיירות לירושלים, ולוחמי הקרבות חוליקאת, בית דרס, כולנו, המתים והחיים".
לזכרם של הנופלים בקרב ושל הלוחמים שהלכו מאז לעולמם.
