למילים יש כוח: סיפורה של רותם

עם אני רוצה לעסוק בכוחן של מילים. כמשוררת אני כל הזמן נותנת משקל למילה הנכונה. יש שיגדירו את עיסוקי כמשחקי מילים אבל זה לא מדויק.

למילה יש אנרגיה, יש כוונה, יש מקום. מילה לא במקום יכולה להרוס קשרים עמוקים. אנחנו זוכרים מה אמרו לנו בילדותנו, המילים הן דרך הביטוי האנושית ויש להשתמש בהן בזהירות.

כעורכת ספרי שירה אני נמצאת בחיפוש מתמיד אחרי המילה המדויקת. יש מוזיקה נכונה, טון נכון. לגדל ילדים זה לנגן להם בכלי הנכון.

“כוחה של מילה”

כמיילדת כותבים אני נמצאת כל הזמן במירוץ אל המילה הנכונה שצריכה להיות כאן ולא שם. ניהלתי אלפי שיחות בחיי עם תלמידים ואני עדיין מתענגת על חיפוש המילה הנכונה לשיר הנכון. לכן כשנתקלתי בנאום של רותם החלטתי לתת לו מקום של כבוד ולהביא אותו במלואו (גילוי נאות: הייתי אחת השופטות בתחרות הנאומים).

רותם מור היא תלמידת כיתה ו'2 בבית הספר שז"ר באשדוד. בשנה שעברה זכתה במקום הראשון בתחרות הנואם הצעיר של רוטרי עם הנאום שאני מביאה לפניכם.

בחוג הריקוד שלי נערך מופע סוף שנה, בתום החזרה הגנראלית, פנתה אליי אחת המשתתפות, ואתם יודעים מה היא אמרה לי? היא אמרה לי: “רותם, לא רקדת יפה בכלל”… אני לא אשכח עד כמה מילותיה פגעו בי והעציבו אותי, כעסתי ומהר מאוד התחלתי לחשוב שאולי אני לא צריכה לרקוד יותר?

שלום לכולם, אני רותם מור, תלמידת כיתה ה’ בבית הספר שז”ר באשדוד, והיום אדבר אתכם על “כוחה של מילה”.

אני יודעת, גם הסיפור שסיפרתי וגם הדברים שאשא מולכם היום הם לא הדברים שהכי נעים לשמוע, אבל לי, נמאס !!!! נמאס לי מזה שבחברה שלנו לא יודעים לפרגן, שאנשים לא בודקים היטב באילו מילים להשתמש, ושלפעמים דווקא אלו שטובים ומצליחים לא אוהבים אותם ורוצים לגרום להם להיכשל.

קרוב לוודאי שכולנו יודעים שלמילים יש כוח, אבל אני פה כדי שתבינו כמה כוח יש להן. העולם נברא במאמר “בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ…ויאמר אלוהים יהיה אור ויהי אור…”.

רוב הפסוקים בפרק א’ בספר בראשית מתחילים במילים “ויאמר אלוהים”. חשבתם על זה פעם שהעולם בעצם נברא מאמירות? ממילים? כמו תוכנת הפעלה שהופכת מילים למציאות…

במילים אחרות, למילים יש אנרגיה עוצמתית שמניעה את כל היקום, מילים יכולות לגרום למישהו להיכשל או בכלל לא לנסות ומצד שני יכולות ליצור נתיבים שלמים של הצלחה, והכי חשוב! כל מילה שאנחנו אומרים אי אפשר להחזיר אותה חזרה!

זה תמיד מזכיר לי את ניצולת השואה שסיפרה, שכאשר היא ואחיה היו בגטו היא צעקה עליו: “טיפש, איפה הנעליים שלך? למה אתה לא דואג לדברים שלך?”, מייד אחרי זה הנאצים הפרידו ביניהם ויותר לא ראתה אותו. עד היום היא מתייסרת ואומרת: “אני לא מאמינה שזה המשפט האחרון שהוא יזכור ממני”, הלוואי ויכולתי לחזור אחורה ולשנות הכול”, אבל לא ניתן!

רותם מור בתחרות "הנואם הצעיר" באשדוד. צילום: יוחאי מור

בספר משלי פרק י”ח נאמר “מוות וחיים ביד לשון ואוהביה יאכל פריה” כלומר, למילים שלנו יש את הכוח לחרוץ גורלות לחיים וגם למוות…

ממש כמו בסיפור על עובד מעבדה, אשר ננעל באחד מחדרי הקירור בסוף היום, הוא ניסה לפתוח את הדלת וצעק בכל כוחו, עד שהבין לחרדתו שכל העובדים כבר הלכו ועד שיחזרו בבוקר הוא כבר יקפא למוות…לפתע נפתחה הדלת ובפתח עמד השומר של הבניין, העובד הנסער הודה לשומר ושאל אותו: “איך ידעת שאני פה”? “לא ידעתי”, ענה השומר, “אבל אתה העובד היחיד ששואל לשלומי כל בוקר ושאומר לי ערב טוב בסוף כל יום, כשכל השאר חולפים על פניי כאילו אני אוויר, ולכן, כשהגיע סוף היום ואתה לא יצאת, באתי לחפש אותך”.

אז מה המסקנה העולה? שהמילים הטובות של העובד כלפי השומר, הן אלו שהצילו אותו ממוות! וזה מלמד אותנו שכשאנחנו אומרים מילה טובה אנחנו עושים טוב לא רק לאחר, אלא גם לעצמנו!

אתם זוכרים את הסיפור שלי מההתחלה? אז אחרי ששיתפתי את הורי, המילים שלהם גרמו לי להבין שלמרות מה שנאמר לי בחזרות, אני עדיין רוצה לרקוד! ובסופו של עניין עליתי לבמה ורקדתי וגם קיבלתי מחמאות וזה כל כך שימח וחיזק אותי.

אבל מול הסוף הטוב שלי… תארו לכם שישנם ילדים ואפילו מבוגרים שאצלם זה יכול היה להיגמר אחרת, בחוסר הגשמת חלום, באי מימוש ואפילו חמור יותר!!! אתם הייתם רוצים לקחת את הסיכון הזה??? להיות אלו שאחראים לזה???

קהל יקר! קיבלנו במתנה את האפשרות להשתמש במילים, הבה ננצל את הכוח הזה לטובה, מילים טובות ומפרגנות יכולות להביא נחמה ומזור, לקשט ולשפוך חיוך על חיינו. אני יודעת שזה לא קל, אבל זה שווה!

אסיים במילים משיר של חווה אלברשטיין שאני מאוד אוהבת: “מילים זה כל מה שיש לי, זה הוני, זה אוני וזה אני”.
אני רותם, תודה רבה!

כעבור שנה. הרהורים של רותם בנושא

“אני חושבת”, אומרת לי רותם מור שנה אחרי אותו נאום חוצב להבות, “שאחד הנושאים בעקבות הנאום שלי שנחשפתי אליהם יותר במהלך השנה הזו, זה העניין של אמירת מילה טובה אחד לשני.

"הבנתי שלפעמים לא צריך לתת דבר חומרי כמו מתנה כדי שאדם יהיה שמח. לפעמים מספיקות כמה מילים נחמדות כמו 'בוקר טוב' או 'מה שלומך?' כדי לעשות את אותו אדם מאושר, וכך גם אני מרגישה כשהמחנכת שלי מחכה לתלמידים בשער וכשהם באים, מברכת בחיבוק ובבוקר טוב.

"אך לפעמים" ממשיכה רותם, "גם אנחנו צריכים ליזום את זה. לדוגמא אני תמיד משתדלת ליזום שיחה עם חברות שלי בבוקר או שאני פונה אליהן ב'מה קורה?', וזה משמח אותי ואותן. בנוסף, חשוב לזכור שאם אנחנו אומרים משהו למישהו, לא בטוח שתהיה לנו הזדמנות לתקן את מה שאמרנו, ואולי זה יהיה הדבר האחרון שיזכרו מאיתנו. ולכן, עלינו להתייחס לכל מילה כאל המילה האחרונה שנאמר לאותו אדם".

סמדר שרת. צילום: אורן הלפרן

הבהירות המחשבתית של רותם בולטת לעין. אין ספק שזו תוצאה של השקעת המערכת המשפחתית ממנה היא באה.

בשיחה עם הוריה, יוחאי – עצמאי בתחום של מתנות לגיל הרך ויפה – רופאת שיניים, מסתבר מאיין נובע הביטחון העצמי של רותם. "אנחנו מנסים להיות נוכחים בחיים של הילדים, לתת להם הרגשה שאנחנו מאמינים בהם, לעשות להם כמה שיותר טוב, לחזק אותם, לתת להם תחושת משמעות", אומרים הוריה של רותם.

גם יותם אחיה הצעיר של רותם בן השש הולך בעקבותיה. במשך הסגר בתקופת הקורונה זכה יותם להתקרב לאחותו העסוקה בדרך כלל ולשאוב ממנה השראה לקראת השנה הבאה, בה ילמד בכיתה א'. בינתיים הוא משכנע את ההורים לקנות לו עוד ועוד חוברות עבודה של קריאה וכתיבה.

רגע לפני הקורונה הספיקה רותם לנאום בתחרות הגמר הארצית של הנואם הצעיר בהרצליה על מימוש עצמי. רותם הספיקה גם לעלות לשלב הגמר של אולימפיאדת המתמטיקה שבוטל בינתיים בגלל נגיף הקורונה.

אימה יפה יצאה לחופשת לידה עם לידתו של יותם ונשארה אתו בבית עד גיל שלוש וחצי. היא הפסיקה זמנית את עבודתה כרופאת שיניים ועברה לעבוד עם יוחאי כדי שתוכל להתמסר לילדים. בחצי שנה האחרונה התכוננה רותם למבחני כניסה לכיתת מחוננים במקיף ג'. בתקופת הקורונה התמסרה יפה לתמיכה בלימודיה של רותם לקראת הבחינה, כדי שתוכל לפתח שיטת חישוב מהירה שתקנה לה יתרון על 1,000 המועמדים. רותם הגשימה את חלומה והתקבלה.

רותם גם השתתפה לאחרונה בפרויקט שנקרא סטורי של מהנדסת שבמסגרתו יצרה סרטון בו היא מפתחת שיטת חיסון לנגיף הקורונה. היא נעזרה באימה בהכנת הסרטון בפן המדעי, ובאביה שערך אותו.

מילה טובה או שתיים

אני שואלת את יוחאי ויפה האם יש להם בבית כללים או טקסים קבועים. “יש שיח שוטף”, הם מסבירים, “אנחנו שואלים שאלות ומקשיבים לתשובות. מבררים איך הילדים מרגישים, מדברים איתם, יודעים מה עובר עליהם…”. ויפה מוסיפה: “כשרותם משתפת אני עוצמת את העיניים ורואה בדיוק איך היה לה בבית הספר”.

לרותם אין טלפון נייד מתוך בחירה. היא היחידה בכיתה שאין לה, אבל זה לא מפריע לה. הנימוק "לכולם יש" לא עובד עליה. יש לה כל כך הרבה תחומי התעניינות. ההורים קנו לה מחשב נייד וזה מספק אותה.

המפגש עם משפחת מור מעורר הרהורים לגבי יחסי הורים-ילדים. "זה לא שאין חילוקי דעות, בהחלט יש", מוסיף יוחאי. "כהורים אנחנו מאמינים שכשמדברים אפשר לפתור את הכל".

ובחזרה למילים ולתהליכי בחירתן. אין ספק שהוריה של רותם שמים לב לכל מילה שיוצאת להם מהפה, גם אם אינם חושבים במודע על זה. הם בוררים מילים ומאפשרים בכך לילדיהם לפרוח ללא מילות ביקורת מכאיבות או מזלזלות. הם מקדישים זמן ומחשבה לבחירת המילים שלהם בכלל ולא רק עם הילדים. מילים מחזקות בונות קשרים בריאים בין בני אדם.
אין פה מסרים כפולים: "את טובה, אבל" או "את צריכה להיות…".

יש תהליך של התבוננות מי עומד לפניך והתארגנות נכונה של תגובה. ההורים מתבוננים במה שהילדים אוהבים ומקדמים אותם על מסלול ההמראה המדויק. כמנחת תהליכי כתיבה המשתמשת במילים לריפוי כאבי נפש, כולי התפעלות! מעטים זוכים להורים כאלה, יש מה ללמוד!