צ’רלי רימון החל את עבודתו בעיריית אשדוד קצת אחרי השחרור מהצבא. די מהר הוא הגיע לחופי הים ולעמדת המציל, תפקיד שהוא מסרב להיפרד ממנו כבר יותר מ-40 שנה. גם הצעות לקידום ולהתרעננות בעבודה משרדית עם ניירת לא שכנעו אותו. הוא בים. זוהי אהבתו הגדולה.
רימון הוא הוותיק שבמצילי אשדוד ובין מצילי הים המנוסים ביותר בארץ. ברקורד שלו הצלה של הרבה מאוד מתרחצים. מכתבי תודה רבים מאנשים שחבים לו את חייהם יעידו רק על מקצת עבודתו-שליחותו רבת השנים.
ים כחול תו סגול
הוא בחור צנום, צ’רלי. אך בידיו החזקות שלף טובעים רבים מהמים הסוערים והחזירם לחוף מבטחים. גם עכשיו הוא ממשיך לעמוד על המשמר. האיש בן 64 ואין לו כל כוונה ללכת לנוח. גם אחרי ניתוח גב מסובך שעבר לפני שנים אחדות (“הרב פירר המליץ לי על ד”ר ניסים אוחנה, מומחה גדול בתחום”). אחרי שהרכיבו אותו מחדש, פחות או יותר, הוא חזר לים.
הוא מנהל תחנת ההצלה בחוף באר שבע (חוף ט”ו, הריביירה) ואת מקטע החוף הדרומי בעיר.
“אם אתה שומר על כושר, כל הזמן פעיל, אז הגיל לא תמיד בא לידי ביטוי. חשוב להקפיד על סדר יום, לא סיגריות ולא דברים כאלה, זה אפשרי”, הוא מעיד.
בא ראשון, עוזב אחרון. רימון. צילום: דור גפני
השנה פותחים את חופי הרחצה באשדוד מאוחר בגלל הקורונה. התגעגעת לים?
“מאוד. גם בסגר הייתי מגיע ועודה ריצה לכיוון ניצנים, נכנס קצת לשחות. אני כל כך מכור לים שאם אני סגור בבית, אני יכול לטפס על הקירות. גם בחורף, כל השנה, אין יום שלא תראה אותי בים. בא, שוחה, רץ, גולש. אלא אם אני בטיול. אגב, אחרי שחזרתי מטיול בפיליפינים, אחר כך גם הייתי שבועיים בבידוד. לא קל”.
השנה בעקבות הקורונה החופים נפתחים תחת כל מיני הנחיות ומגבלות. מה, צריך לבוא עם מסכות?
“יש את התו הסגול. בראש מעיינינו השגחה על המתרחצים במים, נוודא שלא יהיו קבוצות של מעל שישה אנשים, זה התקן שנקבע, וששומרים מרחק וששמים מסכות”.
צילום: נגה גפני
היה לך פעם דבר כזה?
“בחיים לא. זה חדש לכולנו. אני מקווה לטוב. הים הוא תרפיה ואחרי הלחץ זה יוכל לעשות טוב לאנשים”.
רוצים להישאר מעודכנים?
הקליקו כאן לאפליקציית "כאן דרום – אשדוד"
“נכנסתי עם התחתונים”
הרבה מאוד מתרחצים הציל לאורך השנים. לא תהיה זו הגזמה לומר שרבים האנשים שחבים לו את חייהם. לא רק בידיו חילץ טובעים אלא גם מנע טביעות רבות. הוא הגה רעיון של הנחת ג’ריקנים שישמשו מצופים למתרחצים בעת מצוקה, מפטרל על רצועת החוף, מגיע לעבודה לפני הפתיחה ומסיים אחרי הסגירה.
כמה אנשים הצלת עד היום?
“מאות. אני זוכר שלפני יותר מ-40 שנה, הגעתי לחוף השובר עם חסקה, פתאום אני שומע צעקות מתוך הסלעים. התקרבתי, התברר שקצין מחיל הים החליק מהמזח ונפל למטה ולא הצליח לצאת. חילצתי אותו, הזמינו אותי לבסיס להגיד לי תודה”.
איזה מקרה הכי זכור לך?
“בשנה שעברה היה אחד המקרים הזכורים. נשארתי בסוכה אחרי שנגמרו שעות הרחצה, התחיל להחשיך, וכשאני כבר עולה למדרכה, אני שומע צעקות מכיוון הים. רצתי, נכנסתי עם הגלשן, היו שם אבא והילדים שלו שנאחזו במצוף, אחד הג’ריקנים שהצבתי פה בחוף למקרים מהסוג הזה”.
“לפני קרוב ל-20 שנה הגיע בן אדם מוכר לחוף י”א, זה היה רבע לשבע בבוקר. הים היה סוער מאוד. למזלי הגעתי מוקדם, בדרך כלל אני מקדים. פועלי ניקיון קיבלו את פניי ורצו ‘צרלי, מישהו טובע’. הסחף היה אדיר, הוא לא הצליח לחזור לחוף. ראיתי את הידיים שלו. עשיתי הערכת מצב, הבנתי שכל שניה קובעת, ואם אני פותח את המנעול ומוציא את החסקה זה עלול להיות מאוחר מידי.
“הורדתי את הבגדים, נכנסתי עם התחתונים ישר למרכז המערבולת וחתרתי אליו. כשהגעתי אליו הוא היה בשלבי שקיעה, שתה המון מים. למעשה כבר השלים עם גורלו. משכתי אותו למעלה, נאבקתי עם הגלים. הוא יצא מזה בחיים. אם הייתי פועל אחרת, פותח את הסוכה, לוקח גלגל, כנראה שלא הייתי מצליח להציל אותו”.
מכתב ששלח אותו אדם מעיד על האירוע: “חשתי שמותי קרב… אלא שאלוהים שלח לי מלאך בדמותו של צ’רלי רימון וכך ניצלו חיי”.
רימון עם אחד המצופים שכמותם הציב בחוף כדי לסייע לטובעים. תילום: פרטי
היו גם מקרים שאנשים מתו לך בידיים?
“כן. היה למשל מקרה ליד חוף מי עמי, קרוב לשובר של הנמל. זה היה מזמן, בחור שטבע, עשינו החייאה ולא הצלחנו לצערי. היה מקרה של חולת אסתמה שנפלה במים, הוצאנו אותה, היא הייתה בהכרה ופיתחה אירוע לבבי, פונתה במצב קשה ונפטרה”.
אחרי כל כך הרבה שנים איך מתייחסים למקרים קשים כאלו?
“לא שוכחים, זה לא עובר לידך. המקרה של יוחאי לפני שנתיים בחוף המצודה, שניסה להציל מישהי ובעצמו טבע. מקרה ממש כואב”.
יוחאי אלקיים ז"ל והכלב סטיץ
אפשר היה להציל אותו?
“כן, אם מישהו היה מגיע בזריזות, אפשר היה להציל אותו. אם מישהו היה מצלצל מהר, אפשר. הכרתי אותו, הוא היה בחור נחמד מאוד. שבוע אחר כך המקרה לא נתן לי מנוח. 40 דקות לפני זה, עשיתי פטרול ועזרתי לזוג להיחלץ באותו חוף. אם הייתי שם באותו זמן, הייתי יכול להציל אותו”.
חוף המצודה הוא חוף שהרבה אנשים אוהבים אותו אבל אין בו מצילים והוא מרוחק גם מחוף י”א וגם מט”ו.
“לבקשת העירייה עשיתי סקר סיכונים לפני שנתיים לגבי קטע חוף טיפה צפונית למצודה, כי אמרו שמול המצודה ממש זה בעייתי מבחינת שימור העתיקות. המסקנה שלי הייתה שאפשר לפתוח שם חוף רחצה מוכרז סמוך למצודה. השאר זה עניין של משאבים, משרד הפנים והעירייה”.
החוף הדרומי של אשדוד. צילום: ניר רויבסקי
יש באשדוד שבעה חופי רחצה. זה מספיק לדעתך?
“השמיכה קצרה, זה עניין של תקציבים”.
ואם היו שואלים אותך אם ואיפה צריך?
“אז הייתי אומר לפתוח עוד חוף סמוך למצודה ואחד נוסף בין המרינה לקשתות”.
ניסיונות ההחייאה של יוחאי אלקיים ז"ל בחוף המצודה. צילום: איחוד הצלה
אתה עצמך טבעת פעם?
“כן, כשהייתי ילד קטן וגרנו בטבריה, אחי הבכור לקח אותנו לכינרת. נכנסתי עם הגלגל, הוא לא שם לב לרגע. פתאום החליק לי הגלגל. לא ידעתי לשחות. התחלתי לשקוע במים שהיו עמוקים. אני זוכר שהכל היה ירוק מסביב, נאבקתי, התחלתי לבלוע מים, ואז אחי שלף אותי החוצה והציל אותי”.
ובעבודה שלך כמציל?
“היו מקרים אחרים. פעם אחת אני זוכר שהגעתי לבחורה שהתחילה לטבוע, היא נתנה לי מכה עם המרפק בפרצוף, הלסת חתכה את הלשון והיו איזה 15 שניות שהייתי בהכרה מעורפלת. התעשתתי והוצאתי אותה עם פה מלא דם. היא לא עשתה את זה בכוונה, אדם שהוא טובע ונאבק לחיות, עושה הכל”.
רימון עם בני משפחת לשם שהציל ושהגיעו להודות לו. צילום: עיריית אשדוד אגף החופים
מניסיונך מה הגורם הראשי בטביעות?
“הסיבה העיקרית לטביעות היא הזרמים, הזרמים החוזרים. יש מנגנון שהמים חוזרים מכיוון החוף לתוך הים וזה מה שקוראים לפעמים מערבולות ובורות. מי שנקלע אליהם צריך לשחות הצידה כמה מטרים, לצאת מאותם זרמים ולחזור בקלות לחוף. אבל מי שמתחיל לטבוע בדרך כלל נאבק בכוח ומנסה לשחות לחוף בקו ישר. התוצאה היא שהוא נלחם עם זרם מאוד חזק, מאבד כוח ומכאן ועד לטביעה קשה המרחק יכול להיות מאוד קטן.
“לכן, אני תמיד אומר למתרחצים, לא לאבד עשתונות, אלא לעשות את הפעולה הפשוטה ולשחות הצידה, ורק אז לחזור לחוף. רוב הטביעות מתחילות מטרים או עשרות מטרים בודדים מהחוף כשהמתרחץ עוד עומד עם הראש מעל המים”.
מתי יש הכי הרבה טביעות – בדגל לבן, אדום או שחור?
“אדום, כי כשיש דגל שחור אנשים יותר נזהרים”.
תמיד זה הים
רימון גם מוכר כמי שדואג לבעלי החיים בסביבה. מאמץ צבי ים, שועלים ותנים, צבאים, נמיות, חוגלות, בולבולים. מטפל, משקה, מאכיל. בשקט, בלי לעשות עניין.
הים הוא יותר חבר וידיד א שהוא יותר אויב מסוכן?
“הים הוא כמו אח יקר, אבל הוא גם פראי ומסוכן”.
אתה מרגיש שיש לך שליחות?
“כן, לשמור על אנשים. כל דקה שאני פה זה כדי להציל חיים. כמעט בכל יום יש משהו. לא רק טביעות. אפילו אנשים שבאים ופתאום מתמוטטים על החול היו לנו”.
כל השנים שלך כמציל, לא רצית להיות מנהל מחלקה, מנהל אגף?
“לפני כמה שנים פנה אליי המנכ”ל ואמר לי שהוותק והכישורים שלי מתאימים לתפקיד המציל הראשי של כל החופים בעיר. אבל אני לא רציתי, ויתרתי, כי זה כרוך בזה שצריך לרדת מהתחנה, ולהיות יותר בעבודה ניהולית. אני אוהב את הים וחושב שאני תורם הכי הרבה איפה שאני נמצא. אני מלמד מצילים, בוחן ארצי”.
אתה אדם צנוע ובכל זאת אני שואל, אתה היום אחד המצילים הטובים בארץ?
“ככה אומרים”.
שמעתי שאתה גם מומחה בלמצוא אבדות בים.
“פעם מצאתי למישהי טלפון מתוך הים, הוא היה עמיד במים ועבד. גם משקפיים שנופלים למתרחצים אני מוצא, תכשיטים… תראה, אחרי כל השנים אתה לומד את הזרמים ואת ההתנהגות של הים”.
זה כמו למצוא מחט בערימת שחת.
“הניסיון עושה את שלו".
תמיד אהבת את הים?
“כן, מאז שהייתי קטן הייתי מכור לים, ועדיין. אני זוכר איך כילד, הייתי בורח מהבית, מחביא את התיק ליד שובר הגלים של הנמל שהיה אז בבניה. אלתרתי מין רובה – היינו משפחה ברוכת ילדים, 12 אחים ואחיות, לא היה כזה אוכל, בוא נגיד, שההורים קיימו אותנו בקושי – והייתי תופס דגים בים. חלק מכרתי במכולת וחלק הבאתי הביתה.
“לפעמים חטפתי מאימא כשחזרתי. בכל זאת, הייתי רק ילד, וכל הורה רוצה שהילד שלו ילך ללמוד ולא יילכד באיזו מחילה בין הסלעים בים. אהבתי את הים. לא יכולתי יום אחד בלי ים. התמכרתי לים”.
מכור לים. רימון. צילום: דור גפני
הבית שבו גדלת סבל ממחסור, מרעב?
“ההורים דאגו לנו, אבל בוא נגיד שלא היה שפע. אתה מתאר לעצמך 12 ילדים, איך גרנו בבית. לא היה קל. אימא הייתה עקרת בית ואבא שען-צורף. העירייה נתנה לו קיוסק ב-ב’. כשנכנסו השעונים הדיגיטליים מטה לחמו הלך.
“בשלב מסוים הלכתי לפנימייה כי המצב בבית היה קצת קשה. כפר חסידים בחיפה. שם היה לי יותר קל, המצב שלי היה יותר טוב, יכולתי ללמוד, לא היו לי דאגות של כלכלה. בכיתה ח’ או ט’ חזרתי לאשדוד, למקיף א’. למד איתי למשל אילן גולדשטיין, היום גילאון. היה לוקח אותנו לשומר הצעיר, קיבוצים, חקלאות, ותפיסת העולם שלי השתנתה. בין המורים שלנו היה נעים שומר”.
מרקש-טבריה-אשדוד
רימון, במקור חטשואל, נולד במרקש, מרוקו. כשהיה בן 4 עלה עם משפחתו לישראל. “הגענו לטבריה”, הוא מספר. “במרוקו אבא היה בעל חנות גדולה לשעונים וצורפות, היה למשפחה בית גדול, מכונית, מעמד מכובד. בארץ המצב השתנה”.
בניית שובר הגלים של נמל אשדוד, למטה נחל לכיש. צילום: COHEN FRITZ, לשכת העיתונות הממשלתית
בסביבות 63’ המשפחה החליטה לעבור לאשדוד הצעירה של אותם ימים. “בהתחלה גרנו במעברה ב-א’. הכל מסביב חולות, אי אפשר היה לעבור את הנחל, היה צריך לעשות עיקוף. אני זוכר בוסתנים, תאנים, אפילו גמלים שהיו עוברים איפה שהיום הפארק וגם רועים עם עיזים”.
לפני כ-17 שנה האב נפטר, האם חיה בדירה בז’בוטינסקי, אותה דירה אליה עברה המשפחה מהמעברה. האח הבכור של צ’רלי, שהיה בעלי חנות הצילום קאזה, הלך לעולמו לפני כשנה וחצי בעקבות מחלה.
“התקופה של הפנימיה השפיעה עליי מאוד. פתאום יש לימודים, בגדים, אוכל, עבודה חקלאית. המדינה, אפשר להגיד הצילה אותי ואמרתי לעצמי, ‘אני אגמול למדינה הזאת’. בזכות אותה תקופה חזרתי לתלם”.
באיזה מובן?
“לפני הפנימיה הייתי קצת בעייתי, לא אהבתי ללמוד, לא הייתי ממושמע. התחלה לא טובה. אם הייתי ממשיך באותו קו לא הייתי גודל טוב, לך תדע”.
לצ’רלי ורעייתו סופי, עובדת אלתא, יש ארבעה ילדים ותשעה נכדים. אחד מהילדים, אסף רימון, הלך בדרכו של אביו. הוא עובד כמציל בחוף מי עמי.
מה אתה אומר לאלה שטוענים שהמצילים עושים חיים, מסתכלים על חתיכות ובחורף חלקם לא ממש עובדים?
“זה לא נכון. העבודה של המציל היא לא קלה. 11 או 12 שעות, שבעה ימים בשבוע, אחריות, לחץ, שמש, טביעות, ילדים שהולכים לאיבוד… בחורף מצילים שומרים על כושר, עוברים השתלמויות, ועושים דברים שלא יכלו לעשות בקיץ”.
מה אתה הכי אוהב בחיים?
“את הים, לפני הכל”.
עד מתי אתה רוצה להמשיך בעבודה?
“עד כלות כוחותיי. כל עוד שאני יכול. אני בן 64, נכון, אבל אם תרצה אני יכול לעשות עכשיו 50 עליות מתח או לשחות לניצנים, לצאת בחתירה עד המצודה וחזרה”.
בקרב המצילים באשדוד, אתה אחד מהחבר’ה או קצת עוף מוזר?
“חלק מהמצילים היום לא מתאמצים מספיק, לא ‘מתאבדים’. אז אני חושב שאני מודל לחיקוי בעיני הטובים, בעיני מצילי האלפא, אבל אחרים אולי לא היו רוצים לראות אותי בסביבה. אם מציל יבוא קצת מוקדם וילך חצי שעה אחרי, אז מה קרה? לא הכל זה פונקציה של כסף. אתה פה כדי להציל חיי אדם”.
אתה ומנכ”ל העירייה, אילן בן עדי, חברים אישיים. זה גורם לכל מיני רינונים?
“אם לא הייתי חבר שלו, אולי הייתי מרשה לעצמי יותר. בגלל הקרבה שלי אליו, אני מקפיד עוד יותר. הרי לכאורה בגלל החברות וגם בלעדיה, יכולתי ללכת לתפקיד משרדי, אבל לא רציתי. אין לי שום הנחות, להיפך. החברות שלי עם אילן התחילה עוד לפני שנהיה מנכ”ל, הכרנו פה בים”.
בטיול. צילום מאלבום פרטי
בהמשך למשהו שאמרת קודם, למה בעצם אתה מרגיש שאתה חייב למדינה?
“המצב בבית היה קשה ובמידה רבה המדינה הצילה אותי. המדינה עזרה לחלשים. למדנו, עזרו בביגוד, בכלכלה, נתנו לנו מסגרת, ארוחות, סדר, עבודה. במידה רבה התקופה בפנימייה עיצבה אותי”.
אתה עברתת את שם המשפחה?
“כן. היה לי כעס על ההורים שלי. חשבתי בזמנו שזה חוסר אחריות להביא הרבה ילדים, כי היה חסר לי בילדות. היינו במאבק קיום יום יומי. ישנו שלושה אחים במיטה אחת. הכעס הזה היה אצלי עד גיל 30 בערך. אני חושב שמאז השלמתי והבנתי אותם יותר”.
