על הרגשות ורשתות או: מה בין שירה ופייסבוק

לאחרונה הגיע אלי נדב, צעיר בן 22 שעובר אצלי תהליך כתיבה, וביקש שאשאיל לו כמה ספרים מספרייתי העשירה. כשיצא עם הספרים אמר, “אני מרגיש שיצאתי מכאן עם אוצר”, ומיד הוסיף: “אבל אני יודע שאחרים בפייסבוק לא היו מתייחסים לזה ככה”.

לא יכולתי שלא לשים לב לאותה הערה שבאה מיידית לציון התחושה. זה העלה בי הרהורים על הדור הצעיר הזה שלא מעז להישאר עם הרגשה ומיד עובר מהפנים אל החוץ. מאוחר יותר הסביר לי נדב שזו הייתה הערה צינית.

ברוח הטור של השבוע שעבר, שעסק בכוחה של מילה ובמשמעותה, החלטתי להתעכב על הסצנה הקטנה הזאת. גם אם הייתה זו הערה צינית, היא נאמרה במטרה לא להרגיש יותר מדי את העולם הפנימי ולרוץ קדימה אל האחרים, הנמצאים בחוץ. זה באמת מאפיין את הדור הצעיר אבל קיים בכל מרחבי הרשת.

הדינאמיקה הזו של הרצון לקבל הד על כל פיפס, לא זרה לרובנו, בעידן הזה. פעם היינו אוכלים ארוחה טובה ונהנים. היום אם אנחנו לא מצלמים את המנות ולא מעלים את התמונות לפייסבוק ולאינסטגרם אנחנו לא מרגישים שאכן נהנינו מהארוחה.

אנחנו מחפשים פורקן מיידי. “תסתכלו עלי, איזה יפה אני!!!” אנחנו אומרים בלב ומעלים סלפי לרשת, בתקווה לצבור כמה שיותר לייקים ותגובות.

ספרים לא מצטלמים טוב כמו אוכל. כביכול קיים כאן הרצון לחלוק, רצון אנושי טבעי. למעשה אנחנו כל הזמן משווים את עצמנו לאחרים. במקום שכל אחד יעמיק אל תוך עצמו וימצא את הייחודיות שלו, אנחנו דוהרים במרכבות ההשוואה, לגבינו ולגבי ילדינו, חברינו ומכרינו.

הרשתות מכתיבות לנו את חיינו החברתיים. רבים חיים בתוך הפייסבוק. ממהרים לדווח על כל דבר, מתבצרים בלייקים. זקוקים לחנופה תמידית. זקוקים לאישור חיצוני ומתקשים לקבל אישור פנימי.

אורך הנשימה הולך ונעשה קצר יותר. “תעזבו אותי משירה, כמה שיותר קצר יותר טוב. תעזבו אותי מאמנות. אני כותב בפייסבוק משמע אני קיים”.

מעולם לא חיינו בדור כל כך אגוצנטרי, כל כך מתבצר בדעותיו. כל כך עיוור לזולת. כל כך חנפן. אנחנו רוצים בטובתנו ורואים רק את עצמנו, בשעה שהאחרים פחות חשובים, ואם הם חשובים, אז בעיקר כהד או כמראה שלנו ולא בפני עצמם.

נדב גילה עניין ככותב בספרים שהצעתי לו. היה לו ברור שהוא צריך להעשיר את עצמו כיוצר צעיר. אף על פי שהוא פופולארי בכתיבתו בפייסבוק ובעקבות הצלחתו הספיק כבר לפרסם ספר ביכורים בהיותו בן 20.

לדבריו כשהוא מעמיק הוא מקבל פחות לייקים ברשת. מסתבר שההעמקה כפי שאני תופסת אותה, לא רלוונטית ברשת, לפחות אצל צעירים…

עבורו הלייקים היומיומיים הם כמו ממתק יומי שקשה לוותר עליו. יש כאן יסוד מסוים של התמכרות. איך תצמח פה יצירה עצמאית? איך ילמד לוותר על הממתק היומי? איך יתפתח כיוצר כאשר הקהל שלו הוא קהל שבוי?

כצרכנית פייסבוק בעצמי, אני משתמשת בו ככלי לפרסום ושיווק אבל כשאני כותבת שירים חדשים אני נזהרת מפרסום. יצירות זקוקות להבשלה, לזמן. כל מה שקורה בפייסבוק הוא מיידי, כרגע, כאן ועכשיו. זאת עוצמתה של המדיה.

בימינו, כל אחד הוא כותב ויוצר, גם אם הוא בור ולא קרא ספר מימיו…חבריו עושים לו לייק מתוך חוסר הבנה ורצון לפרגן וכך נוצרות אושיות פייסבוק ללא כל תשתית רוחנית או ספרותית. מצד שני נדב מוצא יופי בעובדה ש”את הכתיבה והאמנות ברשת החברתית שופטת ומקבלת ׳חכמת ההמונים׳ ולאו דווקא גדולי תרבות ובעלי דעה. עד כדי כך שחוכמת ההמונים נותנת לאלו להיות בעלי דעה”.

נדב קרוע בין העולמות, מצד אחד הוא רוצה לרצות את הקהל שלו ומצד שני הוא מעוניין להעשיר את עולמו הרוחני. מעניין לאיזה כוון הוא יתפתח בהתאם לבחירותיו.

חשוב לזכור שפייסבוק בסופו של דבר היא חברה מסחרית המכירה אותנו היטב. יותר מדי. פייסבוק רכשה את אינסטגרם וווטסאפ וככה הגדילה את הידע שלה עלינו. לאן זה יגיע בעתיד?

איור א.ס.א.פ קריאייטיב/INGIMAGE

השימוש בפייסבוק לא מטפח את הייחודיות שלנו. תמיד נחפש בו את המכנה המשותף, את העדר. הפייסבוק ודומיו גורמים לנו לייצר מפלצות של לייקים. כל השיטה הזאת של מדידת פופולאריות בכמויות ולא באיכויות, היא מטעה ומנוונת.

הכוחות הרוחניים שנמצאים בנפש האדם, לא מספיק מאכלסים את הפייסבוק. החתירה להתפתחות תודעתית יכולה להעשיר אותנו ולשנות את השיח ברשתות. אם נקודת המוצא שלנו תהייה מה אנחנו יכולים לתת לאחרים, ונשאל את עצמנו איך ניתן להם את מה שהם זקוקים לו. בדרך זו ניפרד מהרצון להזין את הרעב האגוצנטרי שלנו להכרה חברתית. לא נהייה מופעלים מכוחו של האגו אלא מהנתינה שלנו.

ננציח את עולמנו הפנימי ונלך איתו עד הסוף, כפי שזכינו לחוות בתקופת הקורונה, ראינו מה קורה כשהקצב המואץ נחלש, כשיש שקט מוחלט, כשיש זמן לחוות את הדברים במלואם, כשלא הרעש מכתיב את הדברים…

אם נדע להתעכב על היופי שבחיינו, להתמלא באהבה כלפי העולם, אולי יהפכו גם הרשתות לכלי אמיתי להתפתחות אישית ולא רק למפגן של אגואים מנופחים. אני מקווה שזה יקרה וגם בפייסבוק יתגלו אוצרות בכמויות, שישנו את איכות השיח.

***

שירה בת ה-9 בתו של ניסים ברכה, כותב שירה, תלמיד וידיד, מצאה את האוצר שלה בטלפון החכם שלו. מעניין איך יתפתח הדור שלה, האמון על פלאי הטכנולוגיה, מבחינת ביטוי אישי.

הנה שיר אקטואלי, מתוך ספרו השני של ניסים: “לכבוד מערכת שעות נוספות” בעריכתי שיראה אור בקרוב.

גניבת זהות ומאה אחוז סוללה
ניסים ברכה
בִּתִּי הַקְּטַנָּה
מִתְגַּנֶּבֶת לְחַדְרִי
בִּשְׁעוֹת בֹּקֶר
וּבְעוֹדִי יָשֵׁן
מְנַתֶּקֶת אֶת הַטֶּלֶפוֹן הֶחָכָם שֶׁלִּי
מֵהַחַשְׁמַל,
מַכְנִיסָה אֶת יָדָהּ
הַקְּטַנָּה, הַקָּרָה
אֶל מִתַּחַת לִשְׂמִיכַת הַפּוּךְ הַחַמָּה שֶׁלִּי,
הִיא מְחַפֶּשֶׂת אֶת כַּף יָדִי.
מִשֶּׁמָּצְאָה אֶת הָאוֹצָר שֶׁלָּהּ
מוֹשֶׁכֶת בְּכַף יָדָהּ אֶת הָאֲגוּדָל שֶׁלִּי
אֶל מִחוּץ לַשְּׂמִיכָה
וּמַצְמִידָה אֶת הָאֲגוּדָל
אֶל כַּפְתּוֹר פְּתִיחַת הַמַּכְשִׁיר.
אַחֲרֵי שֶׁהִצְלִיחָה
הִיא נוֹטֶשֶׁת אֶת כַּף יָדִי
הַצּוֹנַחַת חָזְרָה לַמִּטָּה
וְאָז מְמַלְמֶלֶת לְעַצְמָהּ:
“יֵשׁ! מֵאָה אָחוּז סוֹלְלָה!”.
וְהֵנָּה בִּתִּי הַצְּעִירָה, שֶׁסָּפֵק אִם כְּבָר
לָמְדָה בַּכִּתָּה מַהוּ אָחוּז
הִשְׁלִיכָה לְפַח הַזֶּבֶל אַלְפֵי שְׁעוֹת עֲבוֹדָה
שֶׁל מְהַנְדְּסִים וּמָתֶמָטִיקָאִים
שֶׁנִּסּוּ לְחַבֵּר אֶת הַזֶּהוּת שֶׁלִּי
אֶל טְבִיעַת הָאֶצְבַּע הַיִּחוּדִית שֶׁלִּי
בַּמַּכְשִׁיר הַסֶּלוּלָרִי,
שֶׁלִּי.
בֵּין לֵאוֹנַרְד כֹּהֵן
וְרוֹבֶּרְט אֶלֶן צִימֶרְמָן,
מָצְאוּ אֶת דַּרְכָּם
וּפָלְשׁוּ אֶל הָיוּ-טְיוּבּ שֶׁלִּי
נֹעָה קִירֶל
סְטַטִיק
וּבֵן אֶל תָּבוֹרִי.