נישאתי בגיל 34. יקראו לזה רבים נישואים מאוחרים, לעומת זאת אני קוראת להם נישואים בריאים. ביום חתונתי, שהוא לי ערב יום הולדתי ה-34, הבנתי מה זה להיות שיכורה ולא מיין. תודה לאל לא עבר זמן ארוך ובגיל 35 ילדתי את פרי בטני הראשון: ילדתי את בכורתי ליהיא, באפריל 2005, וכעבור שנה בדיוק ילדתי את אחותה תאיר, באפריל 2006, והייתי בפסגת העולם.
כן, זה היה חלק מהגשמת חלומותיי, שיהיו לי שתי בנות שעימן אסע ברחבי הארץ, נטייל, והן ישבו ברכב מאחור, וישירו עמי כל שיר אפשרי בכל שפה גם אם היא בלתי אפשרית. עם הטעם בא התיאבון, ובשנת 2009 כשהייתי בת 39 ילדתי את בתי השלישית, מיכלי, והתעלפתי סופית, עד כדי כך שהיא ליוותה אותי לכל ישיבה ולכל הרצאה, והרגשתי מבורכת עד בלי די.
רוצים להישאר מעודכנים?
הקליקו כאן לאפליקציית "כאן דרום – אשדוד"
עברו השנים ובשנת 2011 כשבכורתי ליהיא עלתה לכיתה א’, עברנו לבית חדש ורחב ידיים וראיתי לנכון לומר לאהוב לבי: “הבית רחב בוא ננסה להרחיב את המשפחה שוב –ננסה, מקסימום זה יצליח”. וכך הגשמתי עבורו את חלומו להיות אב ל-4 ילדים, כשבשנת 2012 נולד הבן “הנכסף” עם כרומוזום נוסף אחד בלבד, ששינה את כל חווית הלידה ומאיגרא רמא צללנו בחודשים הראשונים לבירא עמיקתא: הפרי הרביעי, שהמתנו ונכספנו לו הגיע “פגום” מבחינת הרפואה, מבחינה חברתית ועוד. התינוק נולד עם תסמונת –דאון.
אז במחשכי חדר הלידה באוקטובר 2012, כשבני נועם – אשר נולד לא הצלחתי לראות כי הוא בריא, יפה ושלם עם עור צח ולבן ושפתי שלגייה.
השיח הרפואי המדכא טשטש לי הכל, ונאלצתי להתחיל להכיר את השיח החברתי המבעית, ומשם להתגלגל באופן מבודד לגמרי להבנות דרך מוארת יותר ראשית לעצמי ולבן-זוגי שיבדל”א, משם לבנותיי ולבני, כשבימים אלה לא ידעתי שאצליח להבנות דרך למשפחות ולהורים מיוחדים בכל רחבי הארץ. לא ידעתי שהפרי האחרון ברחמי, הפרי הכי מיוחד נושא עמו כרומוזום נוסף של אהבה, ערבות הדדית, חציית מגזרים, דתות, פורץ דרך מחשבתית ומה לא.
נעמיקו שלי הוא ילד בן 7 עם תסמונת דאון. תהליך ההבשלה שלו ברחמי היווה ,כנראה, כבר שם תכנון להפריח אותי מבלי שאדע, כאילו מישהו שם למעלה החליט לבחור בי, לטעת ברחמי זרע מיוחד במינו, לשרטט אותו ואת פניו באופן מרגש שאוקסם עד בלי די, ותוך כדי לגרום לי להבין שתהליך הפריחה של ההורות המיוחדת לאחר לידתו יגיע בצורה אחרת: מתונה, עמוקה, איטית, בוחנת, מאתגרת ומרתקת.
נועם בוקסדורף. צילום: אלבום משפחתי
כל העצירה, הלמידה, החשיבה היצירתית, הערעור על הקיים וההרהור כיצד ניתן לפרוח מכאן והלאה, גרמו לי להבין שפרי בטני, בני היקר הוא אמנם נולד כפרי “פגום” אך ההולדה שלו באה ,למעשה, להוציא ממני את פירותיי, ובאמצעותנו להפריח יחד שדות חברתיים שוממים, לטעת בהם יבולי חשיבה ושיח אחרים לגמרי, שייחודם יהא בהפצת הבושם הערכי של הכלה לעומת שילוב, ובאורם נמשיך לדשן את הקרקע החברתית להיות אנושית. אמנם נולדתי בשנת 1969 לאמי, אך לידתי השנייה היא בשנת 2012 עם לידת בני המיוחד.
אני מרגישה כל יום מחדש מבורכת. אני מודה לנועמיקו שלי על בחירתו בי. כל הזמן ידעתי שיש בי כוחות, אך לא הבנתי עד כמה מיום היוולדו עד ייסוד עמותת “תסמותק”. ובכל יום מחדש פירות העשייה המיוחדת מבשמים את חיי, כשמתקשרים אלי מכל רחבי הארץ להתייעץ, לשתף, לברך ולחקור יחד מה עוד ניתן לעשות עם הבן או הבת או על מנת לקדם אוכלוסיות מיוחדות.
אני מודה לאלוהים על כך שזכיתי להיות אמא בכלל ומיוחדת בפרט. פירות האהבה הנוצרים ברחם ומשם מגיחים אל אוויר עולמינו הן ברכה בפני עצמה, פרי מיוחד הוא ברכה כפולה בתנאי שנתבונן היטב ונמצא בו את סגולותיו.
אסיים ואומר כפי שבחג שבועות עם ישראל הביא את כל ביכורי היבול לבית המקדש, כך גם אני מביאה את ביכורי עמלי ואת פירות רחמי אל היכל החברה על מנת לטייב את אדמתה למען המשך צמיחתה המפוארת, בה נוכל למזג את האחד בשנייה, וניצור הכלאה שבה פרי בטני המיוחד משתלב עם פרי רחמה של חברתי ליצירת מרבד אפשרויות. חג שבועותסמותק שמח.
