החזרה לחיים של אפיק סויסה: "רק כשהתעוררתי הבנתי"

“רק כשהתעוררתי הבנתי בדיעבד מה עברתי ובאיזו סכנה הייתי”, סיפר השבוע ל”כאן דרום” אפיק סויסה, חולה הקורונה מאשדוד ש’זכה’ בתואר חולה הקורונה הצעיר הקשה ביותר בארץ.

אפיק בן 22, הוא בנם האמצעי של אבי ואירית, ואחיהם של בתאל, 31, ומעיין, 16. בתחילת השבוע הציפייה הארוכה שלו ושל משפחתו נשאה פרי. לאחר 70 ימים ולילות של אשפוז בשלושה בתי חולים שונים, הוא שב הביתה לאחר ששוחרר מבית החולים שיבא תל השומר, שם עבר טיפול שיקומי.

אפיק, בחור צעיר וספורטיבי בשיא הכושר והמרץ של חייו, לא מעשן, שהיה בעבר שחקן כדורסל בליגת הנוער, חלה בקורונה עוד בשלבים המוקדמים יחסית של התפרצות המגפה בארץ.

הוא נדבק בווירוס קוביד-19 במהלך טיול במרכז אמריקה, אף אחד לא יכול היה לנחש כי מצבו ידרדר עד לכדי סכנת החיים מידית.

רוצים להישאר מעודכנים?
הקליקו כאן לאפליקציית "כאן דרום – אשדוד"

אפיק ועוד שני חברים עוד מימי התיכון בו למדו, מקיף ט’ באשדוד, נסעו לטיול שהתחיל בסאן פרנסיסקו, לוס אנג’לס ולאס וגאס. היעד האחרון היה קרוז בקאריביים, אליו הגיעו בטיסה ממיאמי. זה היה השלב שבו ככל הנראה אפיק וחבריו נחשפו לנגיף.

עקב החדשות מכל העולם על התפשטות הקורונה, השייט היה הנקודה האחרונה שלהם בטיול, והשלושה חזרו לארץ ב-19 במרץ. ביום שבת, יומיים לאחר ששב לארץ החל לעלות חום גופו של אפיק, כסימן ראשון לכך שמשהו אינו קשורה. בצאת השבת ביצע אפיק בדיקה לקורונה וביום שני כבר התבשר לו כי חלה. יומיים עברו והופעה של שיעול חמור שכנעה את משפחתו לקחת אותו למחלקת הקורונה בבית החולים אסותא אשדוד. זה קרה ב-25 במרץ.

“ספרתי עד 10 ונרדמתי”

ימים בודדים לאחר שאושפז בבית החולים, חלה החמרה בלתי סבירה במצבו והיא הובילה את הצוות הרפואי להחליט להרדים אותו.

לאחר שעבר שבוע נוסף בית החולים בעצה אחת עם משפחתו החליט להעבירו לטיפול במחלקת טיפול נמרץ קורונה בבית החולים איכילוב ולחברו למכונת אקמו (המאפשרת חימצון דרך הדם), החלטה שעבור אפיק שינתה גורלות והצילה את חייו. באיכילוב, לאט לאט, נאבקו גופו והצוות הרפואי המסור בנגיף והחל שיפור איטי ומתון במצבו עם עליות וירידות.

חודש ושבוע שהה אפיק במחלקה באיכילוב, שבועיים מתוכם היה מורדם ומחובר למכונת ‘אקמו’. לאחר ששוחרר מטיפול נמרץ ובעקבות שיפור משמעותי במצבו הוא הועבר לשיקום בבית החולים שיבא תל השומר שם שהה כשבוע, עד הגעת תוצאות הבדיקות כי הוא אכן הבריא סופית מהמחלה.

“רק ביום שבת קיבלתי את התוצאה השלילית השנייה, הראשונה הגיעה ביום שלישי שעבר” מסביר אפיק, “כלומר כל התקופה שהייתי בבית החולים הייתי מוגדר חולה קורונה, גם כשהתעוררתי”.

מתי נפל לך האסימון שכנראה נדבקת בקורונה?

“זה היה בין שישי לשבת בערב, בשבוע שחזרתי לארץ. חבר שטייל איתי שלח לי הודעה ואמר לי שהוא מדד, ויש לו חום גבוהה. בשבת בבוקר התחלתי להרגיש גם לא טוב, שגם לי יש חום וכשמדדתי היה לי חום גבוה, 38 מעלות. זה היה בדיוק שבוע משירדתי מהאוניה. כנראה שבאוניה נדבקתי, זה הכי מסתדר מבחינת הזמנים וזה גם הכי הגיוני כי אתה שבוע סגור ביחיד עם עוד 5,000 איש”.

הילד חזר הביתה. משפחת סויסה השבוע: מימין מעיין,ההורים אירית ואבי, אפיק והאחות הבכורה בתאל. התמונה באדיבות המשפחה

“במוצאי שבת”, הוא ממשיך, “עשיתי בדיקה להידבקות בקורונה. ביום שני קיבלנו תשובות שהבדיקה יצאה חיובית ושאני חולה. כשכל הזמן הזה אני כמובן בבידוד בחדר. ביום רביעי כשהתחילו לי שיעולים החלטנו שאני אתפנה לבית החולים פה באסותא אשדוד. האמת היא שהרגשתי טוב, לא כל כך רציתי להתפנות וחשבתי שאני אוכל להישאר בבית. לא פחדתי גם, בגלל שהרגשתי טוב בסך הכל והאמנתי שתוך שבוע שבועיים וזה יעבור, אז חשבתי שיהיה לי יותר כיף להעביר את זה בבית”.

בבית החולים המצב שלך התחיל להחמיר, מה קרה שם בעצם?

“בעצם שמה מתחיל הסיפור. במשך יומיים שלושה אושפזתי במחלקת קורונה כשאני במצב קל. במהלך סוף השבוע, שבוע משהופיעו התסמינים, הרופאים הודיעו ל שאני צריך לעבור לטיפול רציני יותר כי יש הידרדרות במצב שלי”.

“האמת היא שהמדדים הראו להם שאני בהידרדרות אבל אני לא הרגשתי את זה בגוף שלי. הסבירו לי שהריאות שלי נסתמו בגלל המחלה, והמאמץ שהגוף עושה שלי בשביל לנשום הוא גבוה מידי ונכנס לפעילות יתר. מה שקורה ברגע הזה זה שמנסים לטפל בי בצורות נוספות, לתת לי חמצן וטיפולים נוספים, כלום לא עוזר ובשבת בערב כבר מודיעים לי שמרדימים אותי”.

איך הרגשת באותו רגע שאומרים לך שמרדימים אותך?

“הייתי קצת לחוץ, גם לא היה לי זמן לדבר עם ההורים ולעדכן אותם. האמת שבשלב הזה לא היה בי כל כך פחד, עדין חשבתי שזה עניין של שבוע שבועיים וזה יעבור, עדין לא הבנתי את הסיטואציה וחומרת המצב שאני נצא בו, רק כשהתעוררתי”.

אתה זוכר את הרגע הזה?

“אני זוכר שנכנסה רופאה שעדיין לא ראיתי, היא נראתה אחת מהצוות של הרופאים שטיפלו בי. הם התייעצו איתה מה לעשות והתלבטו אם להרדים אותי או לא, אבל שכרגע זה נראה המעשה הכי נכון. אמרתי להם ‘תעשו מה שאתם חושבים, אני סומך עליכם שתיקחו את ההחלטה הנכונה’. זה היה ממש עניין של שניה מהרגע שהודיעו לי לרגע שהרדימו אותי, ספרתי עד 10 ונרדמתי”.

“לא חלמתי שאגיע למצב כזה”

“התעוררתי באיכילוב, הייתי עוד מאוד מטושטש”, נזכר אפיק ברגע בו שב להכרה לאחר חודש ושבוע בהם היה מורדם. “אתה מתעורר ולא רואה אנשים, אתה רואה חליפות מוזרות, רק עיניים ואנשים זרים שאתה לא מכיר. אתה לא מבין כל כך מה אתה עושה פה ואיך הגעת כאן. זה היה קשה. הימים הראשונים היו שוק כזה והייתי עוד מטושטש רוב הזמן מהחומרים שקיבלתי. עד שאבא שלי בעצם נכנס אחרי כמה ימים והרגיע אותי”.

איך היה המפגש הראשון עם המשפחה בבית החולים?

“כיף מאוד. בהתחלה אתה לא יודע באיזה מצב אתה נמצא, אתה מדבר עם הרופאים רק בשלט רחוק. אתה לא בטוח אם כל מה שאומרים לך נכון, הייתי גם קצת סקפטי, הסתכלתי על עצמי מחובר למכונת הנשמה, לא חלמתי שאגיע למצב כזה. רק כשפגשתי את אבא שלי והוא אמר לי שהכל יהיה בסדר ושאסמוך על הצוות נרגעתי יותר ונתתי לצוות לעשות את שלו”.

צילום מסך מחדשות 12, איכילוב: אפיק במהלך האשפוז במחלקת טיפול נמרץ קורונה בבית החולים

לא היה קשה לך להיפרד אחרי כל ביקור?

“זו הייתה תחושה של עצב מהול בשמחה, כי אתה מקבל כוחות חדשים בכל פעם שהם מגיעים אבל מצד שני לא רציתי לסכן אותם ושיהיו שם יותר מידי זמן. זה הכל ביחד, מעורבב. אבל תמיד הייתי בקשר עם המשפחה, דיברנו כל הזמן בטלפון או בווידאו”.

מה הכי עזר לך להתמודד ברגעים הקשים?

“בגדול זה שאני אדם מאוד אופטימי באופי שלי, אני משתדל לא לקחת דברים ללב, להבין שאלו פני הדברים ושצריך להיות חזק. גם הרופאים יגידו לכל מי שעובר דבר כזה, הכי חשוב לשמור על מורל גבוה, שגם הגוף יוכל לעמד במצב יותר טוב”.

כמו אוויר לנשימה

“מבחינה פיזית אני עדין מתעייף מאוד מהר” מעיד על עצמו אפיק, “אני הולך עצמאית אבל אחרי כל כמה מטרים אני צריך לשבת ולנוח. אני מקבל טיפול תרופתי, אנטיביוטיקה וכדורים לדילול דם, ועושה בדיקות, ופיזיותרפיה לשקם את השרירים”.

אפיק משתף כי הוא אוהב מאוד לטייל, ולמעשה בארה”ב ביקר זאת הפעם החמישית. עכשיו הוא יצטרך להאט קצת את הקצב ולהקדיש זמן להחלמתו המלאה. אפיק עבד בתחנת דלק ועבודה נוספת בסופר בעיר, בכדי לקבל גם את מענק העבודה המועדפת לאחר שירותו הצבאי בחצור כנהג.

איך הייתה החזרה הביתה?

“לחכות לחזור הביתה הרגיש כמו נצח, רציתי פשוט להגיע. בערב של שבת האחרונה, אחרי שקיבלתי את התוצאה השלילית השניה של הבדיקה, הודיעו לי שלמחרת אני משוחרר הביתה. לחזור אל הבית היה מרגש, פשוט שמחה, אין דרך אחרת לתאר את זה. זאת תחושת אופוריה, כיף שאתה חוזר סוף סוף לאנשים שאוהבים אותך, למשפחה שלך. בהתחלה זה היה נראה כל כך רחוק, כשזה מגיע סוף סוף זאת תחושת אופוריה”.

עד עכשיו קיבלת איזשהו הסבר אפשרי איך דווקא בחור צעיר ובריא כמוך הגיע למצב כה קשה?

“אין לאף אחד הסבר. לקחו ממני כל מיני בדיקות למחקר כמו בדיקות דם, אני מקווה שמה שיכול לעזור יעזור. אבל כרגע אין לאף אחד תשובה למה דווקא אני ולמה זה פוגע באנשים כאלה או אחרים, אין לאף אחד תשובה כרגע”.

אתה מרגיש שנהיית סמל בצורה מסוימת – ‘החולה הקשה והמונשם הצעיר ביותר בארץ’?

“האמת שלא, אבל הייתי שמח שהמקרה שלי יזעזע צעירים שמחליטים לא להיצמד לחוקים”.

יש תובנות שאתה לוקח איתך מכל הסיפור?

“התובנה המרכזית שלי ממה שעברתי היא לא לחכות לכלום, מה שאתה רוצה לעשות תעשה עכשיו כי מחר אתה לא יודע איפה תהיה”.

בשבוע האחרון שוב יש עלייה מדאיגה בתחלואה בארץ. יש לך מסר לציבור?

“לא מסר, אבל הייתי רוצה רק להגיד לאנשים שישמרו על עצמם, ושלא יגידו ‘לי זה לא יקרה’, במיוחד הצעירים שבינינו. אני גם צעיר ואמרתי את זה. בנוסף הייתי רוצה ממש להודות לכל הצוותים שטיפלו בי, במיוחד הצוות הרפואי באיכילוב, צוות מאוד מסור שידעו להכיל אותי מעבר לעניין הרפואי. גם נפשית, הם הכילו אותי בצורה הכי טובה שיש.

“אני בהחלט אחזור לשם ברגע שאני אשתקם קצת יותר. לחזור לראות את הפרצופים של כל מי שטיפל בי, מה שעד עכשיו עדין לא יכולתי לעשות. אנשים טובים מקבלים בסוף דברים טובים. אני מרגיש שקיבלתי צ’אנס שני לחיים”.