במהלך תקופת הקורונה הממושכת נאלצנו להתמודד עם מציאות חדשה ומאתגרת, חלק ממנה ימשיך ללוות אותנו עוד תקופה ארוכה. הריחוק החברתי, ההסתגרות הממושכת, והשבתת המשק הובילו אותנו לשבת בבית עם המחשבות שלנו, הטובות והרעות. לעיתים מחשבות אלו מובילות לגילויים חדשים על עצמנו או העולם. תערוכה חדשה בשם “על פרשת דרכים”, שאוצרת סיגל מאור, נפתחה בתחילת השבוע בבית אריה קלנג באשדוד ועוסקת בנושא זה בדיוק כשהיא מציגה יצירות של אמנים שנעשו תקופת הקורונה.
המציאות שבה חווינו מעין עצירה של הזמן אפשרה לאמנים התבוננות חדשה על סביבתם. בתערוכה, שתוצג עד 7 בספטמבר, משתתפים חברי אגודת אמני אשדוד, המארגנת את התערוכה, ואמנים אורחים ומוצגות בה עבודות במגוון מדיות וחומרים – ציור, פיסול, עבודות אסמבלאז’ וצילום.
רוצים להישאר מעודכנים?
הקליקו כאן לאפליקציית "כאן דרום – אשדוד"
העובדות בתערוכה מבטאות את ‘פרשות הדרכים’ השונות של האמנים בתקופת ההסגר הממושך. חלק התעסקו בשינוי הנראה בנוף הסביבתי עקב ההגבלות וההנחיות, חלק בחרו להביע את קשיי התקופה והגעגועים למשפחה ולשגרה, וחלק בחרו לתת ביטוי לחלומות, הדאגות והלבטים שליוו אותם במהלך התקופה.
ברוז', ציור בצבעי שמן של מירי גרינבאום שמוצג בתערוכה
יו”ר אגודת אמני אשדוד, שלמה פרמן: “לאחר חודשיים שלמים של בידוד, הסתגרות וחוסר וודאות מול נגיף מסתורי שלצערנו היכה גם בגוף וגם בנפש, חוזרים בהדרגה לשגרה הברוכה, שגרת קורונה. לחלקנו הייתה זו תקופה לא פשוטה של בדידות וריחוק מאנשים אהובים וקרובים ללבנו. לשמחתנו כאמנים, התקופה הסוערת-רגועה השרתה על רובנו את המוזה ודרבנה אותנו ליצירה מגוונת. את זה, פירות יצירתם מתקופת הקורונה שעברה על כולנו”.
חלומות על ברוז’
מירי גרינבאום מאשדוד, היא בין האמנים המציגים בתערוכה. היצירה שלה, ציור שמן של קו נוף של העיר ברוז’ בבלגיה, הייתה הדרך שלה להתמודד עם הקשיים והגעגועים של תקופת ההסגר. “למעשה את הציור התחלתי לפני זמן רב ודי עזבתי אותו ושמתי בצד כי זה הוא היה קשה עבורי עם כל הפרטים, התעלה והשתקפות הבניינים. במהלך תקופת הקורונה, כמעט ולא יצאתי בכלל מהבית כי הוגדרתי כאוכלוסייה בסיכון.
מירי גרינבאום, סלפי
“זה היה פשוט נורא בשבילי. אני אדם פעיל שעושה הרבה ביום יום. בנוסף, במהלך סיבוב בשכונה במגבלת המאה מטר, נפלתי ופגעתי ביד ימין. כך על תחושת הסגר, שלקח ממני את החופש ואת הנכדים, נוספה גם הנפילה”.
“כשחזרתי הביתה התמונה הראשונה שראיתי כשהדלקתי את מסך המחשב הייתה תמונה של ברוז’”, נזכרת גרינבאום. “זה היה סימן, תמונה מהלב שהופיע בפתאומיות, אז החלטתי לחזור לציור, עם היד הפצועה והכל, אמרתי לעצמי שאם יש משהו שיכול לעשות לי טוב בתקופה הקשה, זה זה. אלו היו רגעים שאני יושבת עם שלמה ארצי בקלטת, החלון פתוח, ואני יושבת ומציירת את ברוז’, אלו היו פשוט רגעי נחמה. זאת הייתה תקופה שראיתי את הכל שחור, הציור והצבעים שלו ריפאו אותי”.
“כפה לפנים”
אבירם אלישע בחר להציב מראה מול המציאות בתקופת הסגר, בארבעה צילומי פרוטרט צבעוניים משוק רמלה לוד הוא משקף לנו את חיי התושבים תחת ההגבלות. “הזדמנתי לשוק הסגור עקב סידורים, והחלטתי לקפוץ לשוק ולצלם אנשים שמגיעים בכל זאת, זה מה שהעדשה תפסה”, מסביר אלישע. “האנשים הבודדים שמגיעים לשוק ולחנויות החצי סוגרות חצי פתוחות כדי לקנות אוכל ומוצרים, אתה רואה את הבחור שיושב מחוץ לדלפק משועמם כי אין לקוחות, או את האנשים המבוגרים שמגיעים עם סל קניות לשוק הסגור בשביל לנסות למצוא משהו”.
“התחושה, של כולם אני חושב ולא רק שלי, שכל המובן מאליו במרתון היומיומי, כבר איננו מובן מאליו. אנחנו צריכים להעריך בעצם את המכולת מתחת לבית שפתוחה ושבזכותה אני יכול לקנות חלב כל רגע נתון. פתאום הכל סגור ואי אפשר לצאת, החיים משתנים, במילים פשוטות קיבלנו ‘כפה לפנים’. עם זאת, למרות הכל, טוב שלפחות הייתה לנו את ההזדמנות לצאת כל אחד ולעסוק באמנות שלו. לראות את ההשפעה של התקופה על האמנות שלך. אם לא הייתה קורונה הייתי מצלם ודאי משהו אחר, אבל עקב התקופה זה מה שיכולתי ליצור מבחינה אומנותית. הלוואי ואמן שנזכה לימים טובים יותר”.
הכמיהה לתנועה
שמואל דוד, יועץ התקשורת ועוזרו האישי של ד”ר יחיאל לסרי, מציג בתערוכה ארבע תמונות בשחור לבן המשקפות את תחושותיו ומחשבותיו הפנימיות בתקופת הקורונה. “בדרך כלל אני מצלם צבעוני, מעטים הצילומים שלי שהם בשחור לבן, הקורונה הפכה אותי וגרמה לי לחשוב על החיים רק בשחור לבן, כשאני פחות אופטימי, וככה גם צילמתי את העולם. הדברים שלא הערכנו אותם ביום יום הפכו באותו רגע לעצומים”.
שמואל דוד, יועץ התקשורת ועוזרו האישי של ד"ר לסרי, ליד עבודותיו. צילום: רוית דוד
“נעלי הבלט של אור, הבת שלי, שהונחו במרכז הסלון בסיום האימון האחרון שלה לפני ההסגר, היו כמו סכין, ההבנה שמחול החיים עומד דום בכל המקום בעולם. כולם מפסיקים לרקוד וככה הייתה התקופה של הקורונה, עצורה ועצובה. בכל אלמנט שצילמתי חיפשתי את התקווה והתקשיתי למצוא”.
דוד מביא דוגמה נוספת מצילומיו: “השיח שמבטא מעין אישה שרוצה לפרוץ קדימה בריקוד בזעקת שמחה ואינה יכולה – הכמיהה לחזור לתנועה ולשמחה שנעצרו”.
