ליאור שדה מאשדוד הוא משורר מוערך שפרסם שני ספרים: תל אביב ומקומות אחרים שיצא ב-2012 ורעש לבן (בעריכת יחזקאל נפשי, בהוצאת עיתון 77) שיצא לפני שנתיים.
לא מספיק מכירים אותו, דווקא באשדוד. אפשר לראות את שיריו מוצגים ברחובות פתח תקווה, על קירות השוק היווני ביפו, ולהפתעתו יצא לו אפילו לראות שיר שלו שרוסס כגרפיטי בתל אביב בידי אלמוני.
הוא מנהל יחסים מורכבים עם השירה. קנאי לפרטיות שלו, משאיר הרבה לדמיון של הקורא. רגע לפני יום הולדתו ה-50 אני פוגשת אותו בביתו והוא מתוודה: “התברגנתי”. אבל כמו שאני מבינה שום דבר אצלו הוא לא חד משמעי. הוא חי את הניגודים הקיימים בתוכו, ממש כמו שהוא נושא את כבדותה וקלילותה של השירה שלו הנותרת חידתית גם אחרי הריאיון.
ליאור אב לשניים מנישואים קודמים, הוא מתגורר עם אשתו ימית ושתי בנותיה כבר ארבע שנים במושב אמונים שליד אשדוד, העיר שלו שבה נולד, גדל וחי.
משורר העיר ומשורר הכפר
אנחנו יושבים במרפסת המשקיפה אל הנוף. הוא מתאר את השקיעה שפספסנו: “השמש שוקעת בדיוק ממול… יש פה את העלווה עם הקרניים של השמש בין העצים. זה מצטלם נהדר”.
בחצר ביתו הוא מספר בהתלהבות על הדינמיקה של הטבע סביבו. על שעות הלילה בהן הינשופים טסים בין העצים, על התנים המסתובבים באזור בשעות הקטנות של הלילה ומגיעים בלהקות, בצרחות מקפיאות דם.
רוצים להישאר מעודכנים?
הקליקו כאן לאפליקציית "כאן דרום – אשדוד"
החתולה נקראת אנה טיכו. "פעם נכנסה עם הרגל לצבע לבן…..הכל נמרח על המדרגות, אז החלטנו שנקרא לה אנה טיכו על שם הציירת הנודעת". החתול השני נקרא חנוכה כי מצאו אותו על המדרגות בחנוכה. לכלב פנצ'ר המככב בתמונה משאירים את הטלוויזיה דולקת כשיוצאים מהבית. "בעלי חיים במושב זה משהו אחר לגמרי. המגורים במושב מרכזו וחידדו", אומר ליאור.
"הבית השכור במושב אמונים אמנם לא שלי אבל זאת הפינה שלי. זה בית בן 60. אני קורא לו "בחזרה לסיקסטיז". היום לא הייתי מסוגל לחיות בעיר. יצאתי מהקטע של האורבניות. אשדוד גדלה כמו כל הערים והפכה לאימפריה. יש לי זיכרונות מתוקים מאשדוד אבל אשדוד של אז קיימת רק בתודעה שלנו – בני אשדוד הקטנה.
היה קינוח במסעדת "בלזאק" המיתולוגית באשדוד שנקרא "ילדות רובע אלף", ערמונים עם גבינת לבנה מתוקה עם קינמון. בחיים לא טעמתי דבר כזה. כתבתי עליו שיר (מתוך הספר השני רעש לבן).
ילדות רובע אלף
הפעם הראשונה
שטעמה של העיר
בא לקירבי, היה בערב
קיצי אצל נתי
קינוח מפתיע חבט בי
כשבעה מדורי זיכרון
"תכיר" אמר, "ילדות רובע אלף".
אחר-כך הלכנו לים,
בקצה רחוב האורן,
סבא דיבר עם ביטון,
חתולים התחככו ברגלי,
אחר-כך קמתי
ונולדתי מחדש, איתך.
קצת על ההיסטוריה המשפחתית, מפי ליאור: "סבי וסבתי מצד אימי – סבתא פנינה ז"ל וסבא משה, שיבדל לחיים ארוכים, הם ניצולי שואה שהיו באושוויץ. משפחתה של אימי במקור מפולין, שתי המשפחות של סבא וסבתא היו גדולות, כמו רובן של משפחות היהודים בעדות אשכנז עד מלחמת העולם השנייה. מצד משפחתו של סבי נשאר רק אח אחד שעלה גם הוא לארץ ונפטר בשיבה טובה, כמעט בן 100, לפני כשנתיים.
"עד המלחמה קיימו אורח חיים דתי אדוק למרות שבבעלותם היה מפעל לריבות וסירופים, משפחתה של סבתי היו דורות על דורות בעסקי חייטות ותפירה…גם ממשפחתה של סבתי שרדה אחות אחת בלבד גדולה ממנה שאחרי המלחמה השתקעה בארצות הברית. סבתי וסבי עלו לישראל עלו ארצה בתחילת 1948 באוניית מעפילים. הבריטים גירשו אותם למחנה מעצר בקפריסין, שם נישאו, לאחר הקמת המדינה עלו מיד לארץ, סבי גוייס לחטיבת גבעתי ולקח חלק במלחמת העצמאות בקרבות שהיו ממש באזור אשדוד, ממש באזור שאני מתגורר בו….".
החיבור לאזור מגוריו מקבל משמעות נוספת מהסיפור המשפחתי. ב-15 השנים האחרונות עובד ליאור בעיריית אשדוד. כבר עשר שנים הוא עובד בתפקיד הדינאמי כמנהל מדור במוקד העירוני בעיריית אשדוד. מתאם את הקשר בין מינהלות הרבעים והעירייה. אחראי על התקינות והתפעול של כל לחצני המצוקה בכל מוסדות החינוך בעיר ועוד.
איך מקבלים בעבודה את היותך משורר?
"ידוע להרבה מהעובדים שאני כותב, התגובות מאוד מפרגנות. לפני כן ניהלתי תחנת דלק, עבדתי עבודות כפיים, בוגר כפר הנוער כנות. בסגירת מעגל משונה, אשתי ימית היא מורה לערבית בכנות – היכן שלמדתי. היינו שם לפני שלוש שנים בטקס יום הזיכרון לבוגרי הכפר, היא הייתה מוקסמת מהמקום ושיתפה אותי במחשבתה שהייתה שמחה לעבוד במקום הזה. למחרת שלחה קורות חיים, והשאר היסטוריה…לימים לאחר שכבר נכנסה לעבוד שם, הוזמנתי להרצות לפני התלמידים על הגשמת חלומות. זהו פרויקט בו מזמינים אנשים מתחומים שונים, לדבר על הגשמת חלומות, במקרה שלי, על הוצאת הספרים.
"זה היה רלוונטי בעיקר, משום שאני בוגר הכפר ובעיקר משום שלא הייתי מהתלמידים המוצלחים ביותר ובכל זאת הצלחתי בסופו של דבר. הייתה לי גם גאווה נוספת, לעשות זאת במקום בו אשתי מלמדת ותורמת מעצמה עבור התלמידים. ימית היא מקור השראה וגאווה עבורי".
הנה שיר יפיפה המדגים את תפיסת הזמן של ליאור מתוך הספר השני:
בחזקת נעלם
בני ואני מתרגלים אלגברה
שנינו בחזקת נעלמים
ללא נקודות קיצון משמעותיות
מעדיפים להיזכר בקיץ
בשוכבנו על שפת הים
מפושטי איברים
צופים במים הכחולים.
בסוף החורף הזה
לא אזכה לצפות
בהשתרגות שריריו,
לבטח יעדיף את חבריו
ואני אכנוס איברים
אעביר אגפים
ולא אפסיק
להרהר בנעלמים.
איזה מין ילד היית, אני שואלת את ליאור.
"גרנו ברחוב נורדאו. ילד מאד רגיש, אוהב בעלי חיים, כל חתול וכל כלב הלך אחרי. לא דורך על נמלים כי לנמלים יש ילדים בבית. ילד מהעידן שהיו בו מרחבים. היינו לועסים עקסוסים – טעם של ליקריץ. אכלנו את השורשים…גן אלישבע היה המרחב שלנו… בגיל 16 עברתי לפנימייה חקלאית בכנות. החברים הכי טובים שלי זה משם. הם כמו משפחה עבורי, אחים, עד היום".
כילד אהב ליאור מכוניות. מכוניות זאת אהבה שנמשכת עד היום. בפרק הנקרא מוטורפואטיקה מתוך רעש לבן ממשיל ליאור את המנוע של המכונית ללב האדם, כמו בשיר הציורי הבא:
אירוע לבבי
אם מנועים היו קוראים שירה
שסתומים היו יושבים
על הברכיים של סבא דיזל
מדמיינים חיים שלמים
של סיבובי מנוע סופר נמוכים.
אן מנועים היו קוראים שירה
גלי זיזים משופרים היו מצפים
לפתיחת מצערת מלאה
ולאוקסימורונים סוררים
שלא הוכחדו במערכת הפליטה.
אם הלב היה מנוע
כמה לחיצות מצערת היו נדרשות
עד שיגיע למנתק ההצתה?
ועוד שיר באותו פרק שתפס את תשומת ליבי:
קונפלאן
קראתי על עוזר הקצב בקונפלאן שבהרי האלפים
שעוזב את משמרתו בצהרי היום
ונוסע בפיז'ו 504 קופה לאהובתו
במרחק שישים וארבעה קילומטרים
ובאמתחתו נתח פילה טרי.
נקישות מערכת ההזרקה המכנית
מתוצרת בוש משתלבות עם תקתוקי
שעון האהבה שבליבו.
ואני בברלינגו המקרטעת
בצומת עד הלום
תקתוקי ליבי מוחרשים על ידי
גסות הדיזל העתיק
לצידי טיקאוואי ממקדונלדס
ןואף על פי כן
נוע אנוע.
השיר הזה משקף את שני הצירים בכתיבתו של ליאור: התנועה והאהבה המתמזגים ביחד, במקרה של השיר הזה הם נאספים לחוויה גסטרונומית, פיזית ונפשית כאחד.
פרק שלם בספר רעש לבן מוקדש ל"צבא ההגנה". ליאור שירת בצבא בחיל השיריון בתקופת האינתיפאדה הראשונה ומלחמת לבנון. "מצד אחד זה היה שירות משמעותי וחשוב, מצד שני היו רגעים של פחד, נשארו צלקות".
הנה שיר מצמרר שהתפרסם ב"המוסך", כתב העת האינטרנטי הנחשב של הספרייה הלאומית (נכתב אחרי טיול משפחתי בצפון):
שאלה בגבול לבנון
איך כדור הורג?
שואלת בתי
ואני כמצוות והגדת לבנך
מסובב אותה
ידיה מתוחות לפנים
גופה מתוח עד הקצה.
עכשיו עופי קדימה
סובבי על צירך
עד שתרגישי
משהו רך עדין ורפה
ככה אני אוהב אותך
וכך כדור הורג.
“השירה התנפלה עלי”
יש לא מעט אמירות פוליטיות בספר הראשון, הספר השני יותר אישי ומורכב. ובחזרה לאמביוולנטיות שלו כלפי השירה.
"התרחקתי מהשירה לאחרונה", הוא מעיד, "היא התנפלה עלי, כתבתי בשנות העשרים שלי, לא ידעתי מה לעשות עם זה. אני זוכר שרציתי לקבל עזרה כי היו לי בעיטות במוח. לקראת גיל 40 החלטתי לאגד את זה ולהגיש את זה. לא התעניינתי יותר מדי בשירה. תמיד אהבתי לקרוא. ידעתי שלמילים יש כוח ושמשפט כלשהו יכול לזעזע. לא זוכר בדיוק למה דווקא אז אבל שלחתי לכמה הוצאות וזה התקבל באהדה גדולה. היום כשאני מעלעל בספר הראשון לא מעט שירים נראים לי בתוליים. לא זוכר אף שיר שלי בעל-פה, לעומת זה זוכר מספרי טלפון שלמים בעבודה".
"אימי יפה שהיא חיפאית במקור, הגיעה לאשדוד בעקבות אהבתה לאבי ונישואיהם, אישה מדהימה ומקור השראה עבורי, וגם….ציירת מוכשרת בטירוף". ציור שלה מתנוסס על עטיפת ספרו רעש לבן.
"אני מבין יידיש. לא יודע לדבר. גדלתי אצל סבא חיים ז"ל וסבתא פסיה ז"ל מצד אבי. סבי מצד אבי גם הוא מפולין, ממש כאשר הגרמנים פלשו הוא ברח עם אחיו למזרח, לכיוון רוסיה כדי להימלט מהגרמנים, אחיו נעלם, מאז לא שמע ממנו. הוא הגיע לאזור מולדובה, שם הכיר את משפחתה של מי שתהיה לימים אשתו שהתגוררה במקום. לאחר זמן מה נישאו, אבי ואחיו נולדו שם, בשנת 1957 עלו לארץ, לאשדוד.
"אצל הרוסים, נכד ראשון שייך לסבתא. הייתי נכד ראשון, סבתא שהייתה עקרת בית, כמו רוב הנשים אז, הייתה לוקחת אותי מהגן, שהיה ליד המרכזון של שיכון חברת חשמל אליה לבית. אוכל, מקלחת, המון זיכרונות מבישול ואפייה שהיא מסבירה ומראה איך מכינים, סבא שמגיע אחר הצהריים מהעבודה ומשחק איתי. אבי היה איש צבא שנים ארוכות ולאורך שנות הילדות היה מגיע רק בסופי שבוע".
ליאור הוא איש משפחה, קשור עמוקות לשורשיו. אני שואלת אותו מאין השם שדה? "שם המשפחה היה במקור שיימן. לפי מה שחקרתי זה שיבוש של צירוף המילים שליח נאמן. השם שונה לשדה על ידי אבי עוד לפני שנולדתי, בזמנו כל מי שנכנס לשרת בצבא קבע היה מחויב לשנות את שם המשפחה לשם עברי".
“זה קרע אותי”
“ידעתי שאחרי התהליך של כתיבת רעש לבן שהרג אותי, אזדקק לספייס מהשירה. זה היה אינטנסיבי מדי, זה קרע אותי, למדתי מזה. ראיתי את אייל שני במאסטר-שף. לא מבינים אותו, כמה הוא בתוך זה, חושבים שהוא פלצן. צוחקים עליו. אני מאמין לו שהעגבנייה זו אמא שלו והלחם זה אבא שלו. הוא מגיש את התמצית של הנשמה שלו. בספר הראשון לא ידעתי באיזה תהליך אני נמצא. הספר השני היה מלחמת עולם. נתתי את התמצית של הנשמה שלי”.
השירה שהייתה בית, במצב קבוע של חיפוש, עדיין מלווה אותו, הוא כותב בשיר האחרון ברעש לבן: בואך לשלום/ צאתך לשלום/ שלום שירה.
עם פרסום הספר ידע ליאור שהוא נפרד מהשירה "פרידה על תנאי" כמו שם השיר. איך שלא תסתכלו על זה, ליאור שדה הוא משורר בעל כורחו. ועל סמך כמה טיוטות מרשימות שראיתי, אני בטוחה שהספר השלישי כבר בדרך.
