בט"ו באב האחרון בחרתי באהבה, החלטתי שאני יוצאת למסע בעקבותיה. ארזתי בתיק הגב הקטן שלי תותים, ספר שירה אהוב ובקבוק מיץ תפוחים.
מלאת תקווה שהשנה אמצא בן זוג, אני משאירה מאחורי מאה שנים של בדידות ויוצאת לדרך חדשה. מניחה את התבניות ששימשו אותי בצד הדרך, מסירה את המסיכות שצברתי במשך הזמן ואין לי צורך בהן יותר. במהלך הדרך אני פושטת את בגדיי הכהים, מתקשטת בשמלה לבנה ויוצאת אל חוף הים. מי יודע את מי אפגוש בדרך? על ספסל מול הים, אני מביטה בגלים הנושקים לחוף. עד סוף הקיץ יישב לצידי שותף למסע….
פתאום אני לא חושבת מה הוא צריך להעניק לי אלא מה ואיך אוכל להעניק לו. זה שינוי מאד קיצוני כי במקום לחשוב איך הגבר שלי צריך להיראות, מה הוא צריך לעשות כדי שיהיה ראוי לי…בן כמה הוא צריך להיות, איזה גוף כדאי שיהיה לו ועוד ועוד דמיונות, אני מתחילה לחשוב אחרת: איך אוכל לטפח את הקשר, מה אוכל להעניק לו?
רוצים להישאר מעודכנים?
הקליקו כאן לאפליקציית "כאן דרום – אשדוד"
מספיק להציץ לפרופילים באתרי היכרויות כדי להבין שהציפיות מבת הזוג /בן הזוג מרקיעות שחקים. יש לכל אחד רעיונות לגבי איך נראית בחירת ליבו. הדמיון עובד שעות נוספות. יש משהו לא הוגן בזה שאנחנו כל הזמן בודקים ושופטים את הזולת לאור מה שנדמה לנו כנכון. הזולת משקף לנו מי אנחנו. הוא מהווה לנו מראה ומספק לנו שיעור. אם הדייט שלי נראה לי קמצן כדאי שאבדוק איפה החלק שלי בעניינים כספיים..
כשאני לא עסוקה בדמיונות, מניפולציות ומחשבות, יש לי את כל הזמן שבעולם להרעיף אהבה על בן הזוג שלי.
יש לי ידיד שנמצא במערכת זוגית כבר שבע שנים ואומר: "אנחנו יכולים לריב רק על נתינה. שנינו רוצים לתת כל הזמן". זכה ידידי במערכת זוגית מתגמלת, אבל גם הוא מציין שלקח לו שנים להגיע למערכת הזאת וגם שקשה למצוא אנשים טובים. עם זאת כל מערכת יחסים שזימנו לנו במשך השנים עיצבה אותנו ולימדה אותנו שיעורים משמעותיים בדרך.
סמדר שרת. צילום: אורן הלפרן
בעבר, אחרי שורה של אכזבות העליתי על נס את הפגיעות שלי, הפכתי אותה לדגל, החלטתי שאני לא מוכנה להיות תלויה בגחמותיו של הגבר מולי ורציתי להפוך ליחידה עצמאית ובלתי תלויה. לא רציתי להיות מושפעת מאיך אני נתפסת בעיני הגבר. מבחינתי, לגלות את מי המעיין הזורמים בתוכי אז, זה היה ניצחון, הנה השיר "מי מעיין" מתוך ספרי הראשון "אור על פני תהום":
מי מעיין
אתה
שנתת לי
את כל האוצרות
ולא היה לי גבר
בלעדיך
הולך עכשיו
לאבדון
וכל מה שחיכיתי
במרפסת
הולך ומתמוסס
בועות-בועות
אתה
שכל חיי היו פרושים
תחתיך כמו דגל
לא מבכה
על המכאיב והנכאב
הבט
שרועה על סף הדלת
שלמה וחכמה
הנה אני רכה
ומפויסת
שותה מתוך עצמי
מי מעיין.
עכשיו לא אדבר במושגים של ניצחון כי אין כאן מנצחים ומפסידים, יש זרימה. אם חשבתי שלשתות מתוך עצמי מי מעיין, זה ביג דיל, הרי למדתי משהו חדש- אפשר לשתות מי מעיין ביחד. אפשר להתגבר על מצבי הפגיעות היוצרים הימנעות מאינטראקציה זוגית.
לא כל אהבה ניתנת למימוש, מה שמשאיר מקום לדמיון. הנה שיר אהבה נוסף שכתבתי על אהבה לא ממומשת מתוך ספרי האחרון "עד הקיץ הבא":
אילו היית
אִלּוּ הָיִיתָ בָּא אֵלַי עַכְשָׁו
שַׁרְשְׁרוֹת כְּאֵב
הָיוּ חוֹמְקוֹת מִתּוֹךְ גּוּפִי
בְּבַת אַחַת
הָיִינוּ מִתְנַשְּׁקִים
רְגָעִים אֲרֻכִּים
שׁוֹכְחִים אֶת הַדְּבָרִים
שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁכֹּחַ
אִלּוּ הָיִיתָ בָּא אֵלַי עַכְשָׁו
הָיִיתָ מְסַפֵּר לִי
סִפּוּר יְלָדִים
שֶׁהִמְצֵאתָ בְּרֶגַע זֶה
כָּל הַדְּבָרִים הַטּוֹבִים
הָיוּ נֶחְשָׂפִים
הָיִיתָ זוֹרֵק אֶת הַגִּ'ינְס שֶׁלְּךָ
עַל הָרִצְפָּה
הַמִּטָּה שֶׁלִּי הָיְתָה
שׁוֹקַעַת וְעוֹלָה
מִטְרִיּוֹת סְגֻלּוֹת הָיוּ
רוֹקְדוֹת
מֵעַל רָאשֵׁינוּ
פַּרְפָּרִים לְבָנִים
הָיוּ מְמַלְּאִים
אֶת חֲדָרֵינוּ
פְּרָחִים וְרֻדִּים
הָיוּ צָפִים
בְּתוֹךְ נְשִׁימוֹתֵינוּ
הַקְּצוּבוֹת.
השיר הזה מתייחס לסיפור אהבה שלא התגשם מעולם, ובזה כוחו. טעמה של אהבה לא ממומשת הוא טעם מריר מתוק, שלא יישכח לעולם, גם בזכות השיר שיצא ממנו.
ואכן השירה היוותה עבורי נחמה. כתיבה מיסודה דורשת התבודדות, כדי לפתוח את מעיינות היצירה. הכתיבה סייעה לי מאד ברגעים קשים. היא תמיד הייתה שם. המרתי את התשוקה שלי לבן-זוג בתשוקה שלי למילים, שיבוצן והכרחיותן. זה היה תחליף טוב, שעבד.
לא עוד. ברור לי שהאהבה יותר חשובה מהאמנות, עם כל הכבוד לאמנות.
ואכן מעבר למראה החיצוני, סמלי הסטטוס, סגנון הלבוש, הגיל והתדמית, המפגש המשמעותי הוא בסופו של דבר המפגש בין שתי נשמות העוברות תהליך והופכות לאחת.
הנה שיר נפלא של המשורר שי דותן שהתפרסם לפני מספר שנים ב"הארץ" במסגרת "שיר ביום".
בוקר
אפשר בקלות לראות
מי נאהב הלילה
ומי יורד אל הבוקר
כמו נוסע מרכבת אל תחנה שוממה
בלי מטעָָָן
