אלוה? אמא? תפתחי לי, זאת אני. אני יודעת שמאוחר ואמצע הלילה, אבל אני חייבת לדבר איתך בדחיפות. תגידי אמא, אנחנו בבראשית? עדיין בתוהו ובוהו וכל זה על פני תהום? אנחנו בעצם בין עולמות, אנחנו עוברים ממד? עוברים עידן? הכול טוב אמא? כי כל יום שעובר עוד לבנה מתפרקת מהקיר הזה שעליו נשענו כל החיים, את יודעת, איפה שכל התמונות שלנו יחד. אני מאוד נוסטלגית לאחרונה, זאת נורה אדומה.
אמא, בבקשה פתחי את השער ותני להיכנס, להתכרבל, להידבק, להיצמד אלייך נגד כל ההנחיות. תני לראות מנקודות מבטייך את מה שאני לא מצליחה לראות כבר הרבה מאוד זמן. אמא, אני חייבת הצצה, חייבת הצלה, שלחתי לך כבר מלא אותות מצוקה. אמא, השבוע אני עייפה מהרגיל, זה סוג של דאון קטן מהתקופה הזאת.
רוצים להישאר מעודכנים?
הקליקו כאן לאפליקציית "כאן דרום – אשדוד"
מדכאים אותנו פה, מכבים לנו את המוזיקה, הם לא אוהבים את השירים, המסרים, לא אוהבים הרמוניה, הם לא אוהבים שאנחנו רוקדים, הם לא אוהבים את החיוכים, החיבוקים, הנשיקות המתוקות, הם לא אוהבים את התקווה, הם לא אוהבים את כל האור הזה שמסנוור להם את החשיכה. הם לא אוהבים אותנו צוחקים, מתגלגלים, מתקרבים, הם לא אוהבים אותנו מאמינים, חופשיים, עצמאיים, מועצמים, הם לא אוהבים אותנו ערים ומאוחדים. אמא, הם לא אוהבים שאנחנו ברחובות, לא בים, לא ביבשה ולמעשה גם לא אוהבים שאנחנו בבית. באופן כללי נראה לי שהם ממש לא אוהבים, נקודה.
אמא, כן ודאי שאנחנו צוחקים וגם בוכים, מתקרבים, מדביקים ונדבקים כי את יודעת אמא, אהבה מדבקת, או הו איך היא מדבקת ולה אין חיסון, הם לא מבינים, מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה הזאת ששמת בנו אמא.
אימוש, אימושי שלי. הם מדברים על הפרדה בין הורים לילדים, את שמעת על דבר מטורף שכזה? שילדים יתרחקו אחד מהשני, הפרדה בין דורית, בין גוף לנפש ובין נשמות, בין אדם לעצמו, בינינו לבינך. ואני לא מבינה את השפה שלהם, אמא, על מה הם מדברים? מה הם רוצים? אמא, מדוע הם שונאים כל כך את החיים?
את שומעת אמא? את פותחת אמא? חם ולוהט בחוץ, אין מחסה, עשי מעשה, גאלי אותנו מעונשו של זה. עברנו את פרעה, עברנו את הסגר, את העומר, את בין המיצרים, עברנו אפילו את תשעה באב והנה אלול, אומרים שאת בשדה אמא, כל דודי דופק, פתחי לי!
את זוכרת את השנים בגליל העליון? את זוכרת את הפעם ההיא שאכלנו תירס חי בשדה ואיך התרגשתי כמו ילדה? לא האמנתי שאפשר לטעום ככה את האדמה ממנה באנו ואליה נשוב. ואת הפעם ההיא בשבת בבוקר שאספנו בשדה מלא עגבניות תמר והלכנו לבית של בועז בקיבוץ להכין שקשוקה ענקית לכולם? ולא דאגנו אז בכלל כי הארץ הייתה ארץ זבת חלב ודבש.
אני מוצפת זיכרונות אמא, כי ההווה שלנו לא משהו, לא נעים לומר. נו את יודעת למה אני מתכוונת, גם בלי שאומר דבר את יודעת בדיוק מה קורה אצלי בלב, את רוצה שאתקרב. הנה אני מתקרבת, אני מורידה את המסכה כדי שתשמעי אותי היטב, כדי שתראי אותי.
אמא, את רואה מה הם עושים? הם שמו לנו מסכה על החיים. הלבישו את האנושות כולה במסכות כדי לכסות על התוכנית הזדונית שלהם, אחרת אין הסבר ואין דין ואין דיין.
אני זוכרת שאמרת לי תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר ודרוש מעט אור לגרש את החושך והכל לטובה ויהיה טוב, הכול מלמעלה ואין עוד מלבדו. אני יודעת אמא, אבל אני כבר מבולבלת, אני חייבת לשמוע מה את אומרת.
אה את רוצה שאמשיך? מה אני אומרת? מה יש לומר אמא, הלב נשבר, החושך גבר, האוויר נגמר וכואב לי, בעיקר כואב לי על הילדים שלנו, זה לא מה שהבטחנו להם. אני כן הבטחתי לבת שלי גן של שושנים. הבטחתי לה שיהיה מדהים. אולי לא הייתה לי זכות כזאת להבטיח לה דבר כזה, אבל גם אני אמא. את יודעת שהבטחתי לה שכדאי לה להישאר ושיהיה מהמם. איך אני אמורה להסתכל לה בעיניים עכשיו? איזה מן חיים אלו? את יודעת שהיא ילדה ממש חכמה ויש לה זיכרון נשמתי רציני, איי קלאוד שלם, לאן הבאתי אותה? הלוא הבטחתי לה שנחגוג יחד את החיים.
כואב לי אמא, על אחיי בני האדם, על המשחק הזה שבו עושים ניסויים שלא מדעת כדי להוציא אותם מדעתם. וכואב לי שקל כל כך להתל באנושות, שלרוב בני האדם אין צורך בעובדות, אין צורך לחקור ולגלות מהי האמת. אני יודעת, אמא, האמת תמיד הייתה נחלתם של מתי מעט. את יודעת, אמא, האמת הצליפה בי פעמים רבות ושמה לי מראה מאוד לא מחמיאה. ובכל זאת, היא משחררת אותי מהחיים בצל האשליה, בצל הספק. הרי אין שמחה כהתרת ספקות. אז שחררי אותנו אמא.
אין בעיה אם את רוצה לעשות שינויים גדולים ולשפץ מהיסוד את החיים, אנחנו הכי מפרגנים, אבל אמא, לא שוברים את הקירות כשאנחנו עוד בפנים. צריך קבלן הגון, צריך שהניתוח יצליח ושהמטופל גם יישאר בחיים. יש סביבנו מלא פושעים נגד האנושות והחיים עצמם. יש מצב שתשגרי אותם היישר לחומר האפל? אני אומרת לך אמא, לא בא לי על הסרט ההזוי הזה, די, זה כבר מתיש ומציק. אולי תרגיעי את הרוחות. את לא מתכוונת לכבות לנו את האור, נכון? אז מה הם מדברים שטויות? נכון שלא תעזבי אותנו לעולם אמא? נכון?
אז מה את אומרת… לקחת פסק זמן ולא לחשוב…לתת לראש לנוח מהפיצוצים, לתת ללב לנוח מהלחצים… אולי זה רק משבר קטן וזה חולף?
אני ישנה ולבי ער, קול דודי דופק, פתחי לי.
