בזמן כתיבת שורות אלה מתבצעים מעצרים של חשודים נוספים בפרשת אונס הנערה באילת. עד לפני כמה ימים הייתי בטוחה שאקדיש את הטור הפעם לפתיחת שנת הלימודים בצל הקורונה, אבל תכנונים לבד ומציאות בצידם.
להפגנות העצמאים ולהפגנות כנגד השלטון התווספה הפגנה נוספת חשובה לא פחות והיא כנגד הזילות בענישת המכים והאונסים נשים.
רוצים להישאר מעודכנים?
הקליקו כאן לאפליקציית "כאן דרום – אשדוד"
במרוצת השבוע אט אט מדברים על כך שמספר השותפים באונס באילת אינו “מצמרר” כמו שדווח בתחילה והוא אינו עומד על 30 אלא על פחות. כך גם ברשתות החברתיות. אם זה לא 30 אלא 6 או 3 או אפילו 1 – האם זה מפחית מעצם המעשה המחריד של חילול גוף האישה, נפשה וכבודה?
אין ספק שהמספר 30 שעלה בתחילה הוא שהצליח לזעזע ארץ שלמה, גברים ונשים יחדיו ואף הצליח להביא גם חברות גדולות להצטרף למאבק. כל אחד ואחת הבין שזה אינו מאבק נשי אלא מאבק ציבורי הנוגע לכל אחד ואחת בתוך ביתו וסביבתו.
כל אחד מהשותפים הבין שהוא נברא ברחם אישה, שיש לו אמא, אחות, בת, דודה, סבתא, חברה, ואם הוא ימשיך לשתוק, אנחנו נמשיך להוביל לחברה מפלצתית שלא יהא ניתן להסתובב ברחובותיה בבטחה באף שעה במהלך היום.
אפקט המספר כמו תמיד פועל, אין ספק שהכמות תמיד משמעותית ובמקרה הזה כפליים, אך עלינו להבין כי מקרה של אנס אחד צריך להיחשב כדינו של רוצח אחד. לא צריך 30 רוצחים על מנת לרמוס, לשבור, לפרק, לגמור נשמה אחת. וכל מקרה אפילו בודד אחד ראוי שננהג בו כמפלצתי בכל המישורים: המשפטי, החינוכי, הסוציאלי, הפסיכולוגי והנפשי.
לעומת ה-30 אנחנו צריכים לגלות 0 סובלנות לכל מקרה אלים כלפי אישה, חסר ישע וכל מי שהופעל עליו כוח כנגד רצונו. עלינו לגנות מקיר אל קיר השכם והערב ולהדהד זאת מגיל 0 ובכלל. הביטחון שאנו מקנים לילדינו בדבר גופם הפרטי וקידום השיח הפתוח והמכבד בינינו לבינם הוא בסיס להמשך חברה מתוקנת. ככל שניתן להם ביטחון לדבר את מצוקותיהם ונחבק אותם, כך נצליח למגר את תופעות החולי.
אני מצליחה לזהות כי הרשתות החברתיות בעלות הכוח הרב מספקות כר בטוח לנשים רבות לדבר ולהפיץ את כאבן הפרטי ואני מברכת על כך. אני שמחה על כל אישה החושפת תחת שמה הפרטי את כל מעשי העוולה והנבלה שחוותה מגבר או נער או אב בילדותה ובנערותה ואף בבגרותה.
מה עלינו לעשות? כיצד נצליח להכחיד את המפלצות בחברה המשוועת להיות אנושית? ראשית צריך לעשות סדר מי הקורבן ומי הנאשם, לשם כך חייבים לפרסם את שם האנס בדיוק כמו שמפרסמים שם של רוצח.
הפרסום מוביל ראשית למודעות. בנוסף פרסום שמם מוציאם מרשת הביטחון שבה הם נמצאים, אותה רשת הסוואה המאפשרת להם להמשיך ללכת בביטחה ברחובות העיר ולהמשיך להוות איום לכולנו. הרי הסתרה היא הכוח שממשיך להניע אותם ואותה צריך לפורר את אותה חומת הסתרה המגנה עליהם.
במקביל עלינו לחבק את הנשים ואת שאר הקורבנות לפדופיליה, לאונס, לאלימות. עלינו לחבק את אותם קורבנות ולהוות להם משענת וכתף אמתיות. הקורבנות צריכים לדעת שאין להם במה להתבייש. הם הקורבן, ושבכל רגע נתון הם יכולים לבוא אלינו. הם צריכים לפרסם את שמם ואת סיפורם המחריד ללא חשש של אשמה כלפיהם. אמנם הם בגופם שילמו מחיר יקר, אבל רק הם אלה שיסייעו לנו להצליח לרפא את החברה.
אם נשכיל לעשות את שתי הפעולות הללו בו זמנית, או אז נוכל ליצור את אי- השוויון שבין כפות המאזניים. העוול בצד אחד של כף המאזניים ומושא העוול, קרי הקרבן, בצד השני כשכולנו אתו. אלה הפעולות שיצליחו להוריד את הקורבנות מטה ולהעלות את המודעות של האלימים כלפי מעלה.
בכלל בתפיסת עולמי שאין צידוק לבכי של תינוק/ת, לסבל של ילד/ה, למצוקה בקרב נער/ה, לחשש בקרב בחור/ה, ולדאגה בקרב איש/ה או קשיש/ה. מתפקידו של כל אחת ואחד מאתנו, ולא משנה מה קרבתו או תפקידו, לדאוג לנחת ולבריאות הגוף והנפש בקרב כל מי שהוא אמון עליו/ה. זה התפקיד הבכיר מול כל פרט בחברה, לדעת ליצור בה אוקיינוסים של שקט חברתי, בהם נוכל להפליג למחוזות ברוכים בבטחה.
