כל כך חם שם בחוץ: מפגשים עם הנוער באשדוד בלילות הקיץ

הלילה שייך לצעירים אך לילות הקיץ יותר מכל. הם מתקבצים, בודדים או עשרות, בפארקים, בכיכרות ובחופים. מצטופפים להם על ספסלים או סתם שרועים זה על זה על כר דשא או חומה נמוכה. רבים מהם מסתובבים בקבוצות גדולות, נודדים ממקום למקום לפי קריאתו של הלילה.

החופש הגדול תמיד מזמין את אותן המראות – משקיעת השמש בני הנוער כובשים את המרחב הציבורי. בלילות, בצל הקורונה, התופעה רק גוברת. השעמום וחוסר המעש מעקצץ כבר בכל גופם. לאחר שישנו ברוב שעות היום, בערבים ובלילות הם מחפשים אחר מפגשים חברתיים, אנושיים, לפצות על הניתוק זה מזה אך במיוחד הניתוק מהשגרה והמסגרת.

רוצים להישאר מעודכנים?
הקליקו כאן לאפליקציית "כאן דרום – אשדוד"

אבל הם לא לבד. שלושה שבועות שמדריכי הנוער ממרכזי הנוער השכונתיים (מנ”ש) ומדריכי מנהיגות צעירה (מד”צים), בליווי אנשי תחום הנוער בעיר, יוצאים גם הם אל הרחובות בסיורים ליליים לפגוש את הנערות והנערים שמסתובבים ברחובות. עכשיו, כשפעילויות הערב במרכזי הנוער מבוטלות לנוכח הגבלות התו הסגול הם גם פוגשים פנים מוכרות שלא ראו הרבה זמן מחוץ למסך ה”זום” במהלך שנת הלימודים.

גם בחוץ יכול להרגיש לבד

“בגלל שכל הפעילויות הרגילות שהיינו מתכננים לקיץ לא מתאפשרות אז הנוער בחוץ, אז אנחנו מגיעים אליו”, אומרת ירוס תשומה, מנהלת מרכז ההדרכה במרכז לחינוך בלתי פורמלי באשדוד.

“הם מתחבאים בפארקים ובמקומות שנוח להם להיות בו. בני הנוער היו בדרך כלל פוגשים מבוגר משמעותי במתנס”ים, בקנים, בשבטים, ועכשיו מחודש מרץ הם רואים את הפרצוף שלנו רק בזום. גם אם יש הגבלות וגם אם יש סגר, יש מקום להבין שעדיין יש ילדים שמסתובבים בחוץ. אם תסתכל תראה שברוב המקומות יושבים בני נוער שהם לא בהכרח בסיכון. אז בתור החינוך הבלתי פורמלי אנחנו נהיה שם”.

מדריכות סיירת הלילה בשיחה עם בני נוער בגן העיר צילום: דני טקה

מחלקת תחום הנוער של החברה העירונית לתרבות ופנאי היא שעומדת מאחורי הסיורים הליליים. בתקופה בה לבני הנוער אין את עיסוקי הקיץ הרגילים שלהם, ללא עבודה, בילויים, חופשות, טיולים או פעילויות שמתקיימות בשגרה, בתחום ראו צורך להגיע אל בני הנוער, ולא לנטוש אותם לבד בתקופה זו של בלבול וחוסר ודאות.

“תחום הנוער הוא הבית של חינוך הבלתי פורמלי, החינוך הערכי, חברתי וקהילתי”, אמרה מזל שאלתיאל ראש תחום הנוער. “הוא דינמי משתנה ומתאים את עצמו למה שהנוער מציף מולו. אותו עיקרון פועל גם כרגע אל מול המציאות החדשה הזאת שנוצרה בקיץ. תחום הנעור הרים את הכפפה ויצא החוצה לפגוש את בני הנוער במקומות שבו הם נמצאים. אנחנו מורגלים בסיטואציות בלתי צפויות ויודעים תוך זמן קצר לזהות ולטפל. אני גאה בצוות המורחב של תחום הנוער שידע לזהות את הצורך ולהנגיש לו מענה”.

הסיורים מתקיימים שלוש פעמים בשבוע – בימי ראשון, שלישי וחמישי. המדריכים מתכנסים ברחבת העירייה בשעה 21:00, שם עוברים תדריך מקיף. ארבע עד חמש קבוצות של מדריכים, כעשרים איש בדרך כלל, יוצאות לשטח ומסיירות באזורים אליהם יוצאים בני הנוער בעיר – בעיקר במרכז רובע הסיטי, בחלקים פועמים בטיילת, ובאזורים הישנים יותר בצפון העיר.

“אנחנו פה להיות המבוגר המשמעותי”

ברובע הסיטי נמצאות המדריכות שרה אמויאל ולבנת שדה ממרכז הנוער ברובע “יא. הן הצטרפו לעבודת הלילה בתחילת הפרויקט כשנודע להן שמרכזי הנוער לא יפעלו במהלך חופשת הקיץ. נראה שהשינוי בסביבת העבודה הרגילה שלהם מרגש אותן כמו גם מאתגר. “החניכים היו רגילים שיש להם מקום פתוח ומזמין. עכשיו אנחנו יוצאים אליהם – אנחנו נורא נשמרים כי אנחנו עכשיו בשטח שלהם”, מסבירה לבנת.

השתיים משתפות בשיחה שבדיוק הייתה להם עם קבוצת נערים בכניסה לבניין העירייה. “אלו ילדים מכיתות ח’ עד יב’ ואפילו כמה מיסודי שרוכבים פה ביחד על האופניים או סקייטבורד”, מספרת שרה. “המשטרה לפני כמה דקות עצרה אותם ורשמה להם דוח על זה שהם רוכבים פה, אמרו להם שהם עושים ונדליזם והם ילדי רחוב, וזה ממש לא ככה. הם מאוד מבואסים וכועסים יש להם הרבה מה להוציא. אני חושבת שהגענו בדיוק בזמן – הם יכלו לפתוח את זה איתנו ולדבר”.

לבנת מוסיפה: “הם מבואסים שסגרו להם את הסקייט-פארק ואין להם איפה לרכב עכשיו, הם לא רוצים להיות דור המסכים, הם רוצים לצאת ולספוג את האוויר”, היא משתתפת בכאבם.

אנו ממשיכים בסיור ומגיעים לרחבה שבין המשכן לאמניות הבמה והמרכזייה הפדגוגית העמוסה בעשרות נערים ונערות. חלק מצוידים בכלי רכיבה כזה או אחר, אחרים באו רק לצפות או לפטפט. נראה שבהעדר המסגרות הרגילות, הכיתה עברה לרחוב לשעות המאוחרות יותר, במרחבים הסודיים של בני הנוער ועם פחות סיכוי לעיניים בוחנות או צקצוקי לשון.

על המדרגות המובילות לבניין המוזיאון שני נערים יושבים במרחק מההמולה ומעשנים בלי ניסיון בולט להסתתר. אייאסו גבייה מנהל המנ”שים מצביע על המבנים מסביב ועל הנוער. “תראה, אלו מוסדות תרבות שבדרך כלל אנחנו מפעילים ועכשיו הם סגורים והנוער פה בחוץ”, הוא אומר באירוניה.

“הם בעיקר מבולבלים”, מעיד אייאסו על הנוער סביבנו, “הם מתגעגעים לפעילויות שהינו מכינים להם והם צמאים ליחס”, הוא מטה את ראשו לעבר קבוצת בנות. “סתם לצורך העניין אם היית מדבר עם הבנות האלה הן היו זורמות איתך לשיחה, הן לא יתנגדו. אבל אנחנו יוצרים כאן משהו תהליכי, לא שמישהו בא, עושה להם שיחה והולך. אנחנו משתדלים שאותם מדריכים יעשו את אותו מסלול כדי שיכירו אותם. יותר מזה, המדריכים מוצאים את החניכים מהתקופה שלפני הקורונה עכשיו ברחובות”.

“המטרה שמי שפוגש אותם יהיו אנשי חינוך, במרכזי הנוער המדריכים פוגשים את הנוער, הם השתפשפו ומכירים את ה’מטריאל’. הכל מרגישים בשטח”, מוסיפה ירוס.

תוך כדי שיחה עם הצוות והמדריכים אנחנו שומעים קול נפץ מהדהד, נשמע שכמה ילדים החליטו לשחק בנפצים דווקא באחד החניונים הסמוכים. המדריכים מסבירים שזה כבר לא משהו שנופל לתחום האחראיות שלהם, אבל הם כן מעבירים את המידע לניידת על”ם שפועלת בקשר עמם בכל ערב כמו זה.

“על”ם עושים עבודת רחוב עם נוער בסיכון, הם יודעים גם לתת את המענה הייעודי”, מבהירה ירוס, “אנחנו נותנים מענה חינוכי – לפגוש את הילדים. אתה ניגש אליהם, מנסה להבין מה קורה, להבין רגע את הסיטואציה שאתה נמצא בה, ורק אז מדבר איתם, איך הם מרגישים? מה מעסיק אותם? אנחנו פה להיות המבוגר המשמעותי, החינוכי. זה מה שהיינו גם בשגרה וגם בחירום, לא משנה באיזו קונסטלציה”.

“בשנייה שאני מתייחסת אליהם בכבוד אז אני חושבת שהכל פשוט זורם”

חנה בלאי, דני טקה ואבתם אבזה – שלושה מדריכים נוספים מהמנ”ש נמצאים כבר בגן שקמה, הפארק שמול מתנ”ס חרצית ברובע ח’. ביחד הם ניגשים לשישה נערים כבני 16 שיושבים סביב שולחן בפארק, שנים מהם מחזיקים בקבוקי בריזר אבטיח, בקבוק בירה חצי ריק מונח על פינת השולחן, שייך לא שייך. חנה מתחילה ליזום את המפגש, מציגה את עצמה בפניהם. בהתחלה המבטים עוד מורמים. אבל מהר מאוד משהו משתחרר שם.

השיחה זורמת, והנערים מתחילים לצחוק עמם, לשתף ולספר. חנה פותחת בהסברה קטנה על הקורונה, כי בכל זאת אלו הימים, אבל אחרי שהיא מוודאת שיש להם מסיכות (אם כי הם לא עוטים אותן), השיחה עוברת למקומות אחרים.

המוחצנים יותר משתפים שהם מנצלים את הזמן הרב להתאמן ולפרוק קצת את האנרגיות שצוברים בבית, אחרים דווקא נהנים יותר להקדיש את זמנם הרב למשחקי מחשב תחת משב המזגן הקריר. “אה זה לא שלנו”, ממהר לציין אחד הנערים תוך כדי שיחה, כשהוא מצביע לעבר בקבוק הבירה, “זה היה פה”.

“הגישה היא מאוד אינדיבידואלית בהתאם לנער”, מסבירה חנה את יצירת האינטראקציה עם בני הנוער. “אם אנחנו כבר מכירים אותו אז אנחנו יודעים איך לגשת אליו כי עברנו את התהליך של החיזור. הוא מכיר אותנו וסומך עלינו. אבל נער שלא מכיר אותנו ומסתכל עלינו במבט של ‘מי אתם מאיפה נפלתם עלי’, אז צריך לבוא להסביר לו מי את עוד לפני שהוא מנתח את הסיטואציה, ואז הוא אומר אוקיי היא לא באה לרעתי”.

“אני ניגשת אליהם לא בתור המבוגר האחראי, אישה בת 27”, מדגישה אבתם. “אני פשוט באה לדבר איתו, לדעת מה קורה איתו. מתאים? יופי. לא? לא בכח. בשניה שאני מתייחסת אליהם בכבוד אז אני חושבת שהכל פשוט זורם. בתפיסה שלי כשאני ניגשת לכל בן אדם, אני מסתכלת עליו, שואלת לשלומו, שואלת אם בכלל אני יכולה לגשת. יש כאלה שאני מכירה כבר אז הם בעצם יבוא אלי ‘היי אבתם מה קורה’”. חנה מוסיפה: “מציגים ושואלים, אם התשובה שלילית זה בסדר גמור, כל עוד זה לא מעשה שחורג או פעילות שהיא מסכנת חיים”, היא מסייגת.

"האמת שזה מעצבן אותי"

מרובע ח’ המדריכים ממשיכים לרובע ו’ הצמוד, זה האזור בו פועל בשגרה המדריך דני טקה. “תקופה שלא פתחתי את מרכז הנוער אז עכשיו אני כאן כדי לחזר אחרי הילדים האלו שוב בתקופת הקורונה, את רובם פגשתי פה בשכונה. אני גדלתי פה, אז אני מכיר את הרחוב ואני מכיר את האוכלוסייה, כי היית חלק מזה. אז זה יותר קל וטבעי שאתה ניגש פה לחבר’ה”.

ההגעה לרובע ו’ מעלה את נושא החיים ברבעים הוותיקים. אבתם חשה שלא נעשה מספיק עבור התושבים, שלטעמה על אף שמתקיימות תכניות בניה שונות עדין נשאר עני מבחינת שירותים ביחס לאזורים חדשים יותר בעיר.

המדריך דני טקה מבצע הסברה לנערים בחוף הקשתות צילום: תחום הנוער

“איכשהו יוצא המצב שהאוזרים האלה לא מקבלים את אותם שירותים מבחינת תשתיות, למשל פארקים ומגרשים”, היא טוענת. “האמת שזה מעצבן אותי, בסוף זה אותם אזרחים, כולם משלמים את אותם המסים”. “כמה שהעיר גדולה ומפותחת באשדוד אין הרבה מענה לנוער, חוץ מתחום הנוער אין למי לפנות”, מוסיפה על כך ירוס.

אמנם על”ם הוא הגורם המוסמך לבצע את עבודת הרחוב “הארד קור”, אך בלילות האחרונים המדריכים מוציאים את עצמם בלב סיטואציה שעדין מצריכה תגובה ראשונית מצדם מול בני הנוער, אפילו במקרים חמורים יותר של שימוש בסמים.

“ילד בן 12 מה הוא יודע? מאיפה הוא לוקח את זה בכלל? עם איזה אנשים הוא מתערבב ואיפה הוא יגמור את הלילה?” מתארת חנה מקרה שחוותה לפני ימים אחדים. “מצד אחד – הרחוב זה הבית שלהם ו’אל תיכנסי לי לבית’ זה לגיטימי, אי אפשר לחנך על רגל אחת. אבל מצד שני אני כן נסתי לעשות הסברה קטנה לא בקטע המטיף- ‘אתה יודע, אתה יכול להחליף את זה למשהו אחר, אבל שמור על עצמך אנחנו סומכים עליך והכל יהיה בסדר ואם אתה רוצה אתה יכול גם להגיע לתחום נוער”.

ירוס מצביעה על בעיה נוספת של הנוער שחי באזורים המפותחים פחות בעיר, בעיקר הנוער המשתייך לקהילה האתיופית. ההבחנה מראש שנער מקהילה שנתפסת מעוטת יכולת ישר יקוטלג מבחוץ כנוער שוליים.

“אם אני ארד למטה לרחוב ואראה ילד אתיופי לא תהיה לי התניה של נוער בסיכון, אבל כשהמערכת רואה את זה ישר זה שהילד נראה שונה ישר מגדיר אותו בסיכון כי הוא ברחוב. יכול להיות שהוא סתם יצא כי שמה חברים שלו, או כי הוא במשפחה גדולה כי זה חלק מהתרבות, ופה הפטרונות”.

“הם הרבה יותר חכמים מכל מה שאתה יכול לדמיין”, ירוס אומרת בגאווה כשהיא מדברת על הנוער האשדודי שהיא פוגשת. “אנחנו אומרים שהם מאחורי מסכים וכל הסטיגמות שיש על נוער המקולקל. אבל הם פשוט קולטים הכל ויכולים להבין מבין השורות”.

“כשאתה פוגש קבוצת נערים”, היא מעידה, “עולות ישר שתי שאלות – ‘מה יוצא לי מזה’, ו’מה יוצא לך מזה’, ואם אתה מבלף אוי ואבוי לך”. 