בנימה אישית

אי אפשר להכריח את הציבור החרדי שרוצה לקיים אירוע בהפרדה בין נשים לגברים בתל אביב לנהוג אחרת בשם הליברליות. צריך לכבד את האחר, גם אם הוא לא חושב כמוך

יש מעין הסכמה שכזו שבגידה, במובן הלאומי, היא הדבר הכי חמור שיש. הילה של פחד ומסתורין אופף את המילה. אבל צריכים לסייג ולהבחין שלא כל דעה שלא נראית לנו היא אכן בגידה

הפסגה ההיסטורית בסינגפור בהשתתפות נשיא ארה"ב ומנהיג קוראה הצפונית יכולה להפריח בנו שביב של תקווה שאולי גם כאן במזרח התיכון נוכל להגיע לשלום למרות הכול

תופעת ההמון, שכמו עדר שועט כגוף אחד ודורס כל מה שעומד בדרכו, מקבלת משנה תוקף ברשתות החברתיות. יש הבדל בין להוקיע אדם או ארגון שחטאו ובין להעלות אותם על המוקד ללא שום פרופורציה ולפעמים גם בלי לבדוק את אמיתות הדברים

קשה שלא לראות את החוט המקשר העובר בין הסטירה של השר בנט עם התפילין על הראש ובין האישה שלגלגה על שליח חב”ד שהניח תפילין לידה וגם בין התגובות ששני המקרים עוררו

טור פרשנות

השבוע הכול התחבר יחד לתוך מערבולת אקסטטית שעלולה להתפוצץ בשנייה. אז איך מכילים את הזכייה של נטע, את חג השבועות, את יום ירושלים ואת העברת השגרירות? ועוד לא דיברנו על רוחות המלחמה שנושבות מסביב

מקצת חולשה והרגשה לא טובה שהצריכה מנוחה במיטה נדדו מחשבותיי להרהורים פילוסופיים על משמעות החיים, על פרופורציות ועל המתח שבין תכנון מוקדם ובין הדברים שאינם בשליטתנו. רוצים לדעת איך זה נגמר?

משבר השבת היה רק תסמין לבעיה גדולה יותר שעלולה לבוא לפתחנו. אשדוד שבה גדלנו עלולה לשנות את אופייה, אם לא נחזק את מי שישמור עליה ציונית ופלורליסטית

ברחבי הארץ מדליקים מדורות ומתאספים בריקוד מול להבות האש שדולקות כמו נרות נשמה ענקיים. ביום זה פוסקים ממנהגי האבלות הנוהגים בימי ספירת העומר, כגון הימנעות משמיעת מוזיקה, שמחת נישואים, תספורת ולבישת בגד חדש

רעות נגר, ממארגנות צעדת השרמוטות שתתקיים ב-4 במאי, כותבת מדוע היא איננה מפחדת מהמילה "שרמוטות" ולמה האירוע הזה הוא לא גימיק שולי, אלא נקיטת עמדה ואמירה חשובה. נגר, שנולדה וגדלה באשדוד, היא פעילה בולטת בקהילה הלהט”בית בארץ, מפיקת המופע “לסביהונסט” ומתמודדת בבחירות למועצת העיר תל אביב מטעם מרצ

הניסיון של תכניות המשודרות על המרקע לתת הגדרות וציונים על מידת החרדיות של קבוצה זו אחרת, להגדיר את אלו סתם "חרדים” ואת אלו ”חרדים חדשים” נידון לכישלון. המציאות רחבה ומורכבת הרבה יותר

שמואל אבנרי, מנהל הארכיון והמחקר בבית ביאליק הגיע לביקור ב-20/3/2018 לאשדוד בפעם הראשונה בחייו. אלו רשמיו:

הכותב, פעיל להחזרתו של אברה מנגיסטו, קושר בין המקרה הספציפי של משפחת מנגיסטו ובין היחס של החברה הישראלית כלפי העולים מאתיופיה בפרט וכלפי השונה בכלל

בעיניי הדרך הראויה ביותר לנהוג בסיטואציה הזאת היא הדרך שבה חונכתי כילדה בבית ספר בית יעקב: בהישמע הצפירה היינו נעמדות וקוראות פרקי תהלים לזכר הנופלים

בתור חסידת בעלזא, מה שנותר למלכי רוטנר לאכול בפסח זה בעיקר מצה, תפוח אדמה וביצה. אז איך מסתדרים? מקטרים

ההתחשבנות של יוצרי "סאלח, פה זה ארץ ישראל" עם הממסד המפא"יניקי מציגה רק חלק מהתמונה, עושה חיים קלים לקרוב ל-40 שנות שלטון של הימין בישראל ותורמת לשימורו

במרכזו של ליל הסדר עומדת שאלה ועוד אחת ועוד. דווקא חג החירות הוא זה שמחייב אותנו לעשות חושבים בלי להתחמק ולנסות לתת תשובות. אז מה באמת נשתנה?