אין דבר קשה יותר מלגלות כרעם ביום בהיר, באמצע החיים מחלה קשה. אף-אחד לא הכין את יהושע שמחי, בן 52, מאשדוד, ליום בו זוג כליותיו יחדלו מלתפקד. דבר אשר כמובן שינה את חייו לחלוטין מקצה אחד למשנהו.
"הכל התחיל לפני 3 שנים וחצי, כתוצאה מלחץ דם גבוה וככל שזה לא הסתדר במערכת הגוף, אומרת אחותו, רחל גמזו, המחלה פגעה לו בשקט בשקט בכליות ואז הוא התחיל לעשות כל מיני בדיקות ותוך כדי הבחין בכך שהכליות אינן מתפקדות כראויי. כל פעם הרופאה אמרה לו: יהושע, תקשיב, המצב לא טוב, אתה צריך לעשות שינויים כאלה ואחרים בתזונה, להרבות בפעילות גופנית, וכך הוא בעצם פעל. אך, לרוע מזלו, המצב רק הלך והדרדר כך שנאלץ הוא להתחיל בדיאליזה ומרגע התחלת התהליך זוהי נקודת אל-חזור. מיותר לציין כי, אחי רשום ברשימת המתנה להשתלת כליה, אבל זה יכול לקחת שנים מספר, ואין לנו את הזמן הזה. ככל שעובר הזמן, מצבו רק מחמיר. כך שבמצבו הבריאותי כיום, הפתרון היחידי שיכול לעזור לו, ולהציל את חייו, הינו השתלת כליה. בתקווה שגם ההשתלה תתאים גם זה לא פשוט, אף-אחד לא יכול להבטיח שלא תהא דחייה של הגוף".
שמחי, נשוי+3. כיום, בעקבות סיבות רפואיות (אי-ספיקת כליות קשה), נבצר ממנו לעבוד ולכלכל את בני משפחתו. כך שרעייתו, היא המפרנסת היחידה בבית. לפני שחלה, עבד במשך עשור, כנהג אוטובוס בחברת "אגד תעבורה" בעיר.
שמחי: "24 שעות ביממה אני סובל. זולת הפעמים בהם אני הולך לטיפול הדיאליזה, אני מרותק למיטה רוב הזמן. אני סובל הרבה. אין לי חיים. לא יכול ללכת. לא יכול לעבוד. לא יכול לעשות כלום".
מטופלים הסובלים מאי-ספיקת כליות קשה זקוקים לטיפול חלופי מלאכותי הקרויי: "דיאליזה". מטרתו של טיפול הדיאליזה הינו, ניקויו וסינונו של הדם מעודפי נוזלים, מרעלים ומפסולת, בדומה לתהליך שמבוצע באמצעות הכליות הכה חיוניות לגוף האדם.
כך נראה השבוע (יום ג') שמחי, בעודו מחובר למכונת הדיאליזה. צילום: באדיבות בני-המשפחה
במהלך השנתיים האחרונות, כשהמצב הפך קשה יותר, מבצע שמחי את טיפול הדיאליזה בימים: א', ג', וה', בעוד כל טיפול אורך כ-4.5 שעות לערך, במכון דיאליזה פרטי, ברובע ט', באשדוד (לפני-כן, במשך שנה שלמה, היה מבצע את טיפול הדיאליזה בתל-השומר).
לדבריה של רוויטל שמחי, רעייתו, אדם המעוניין לתרום עובר סדרת בדיקות מאוד מאוד ארוכה (חצי שנה-שנה) במהלכה, מתבצעות בדיקות רחבות-היקף מכף רגל ועד ראש, כמו CT, ממוגרפיה, MRI, פאפ, איסוף שתן, לחץ דם, כולסטרול, בלוטת התריס ומגוון רחב של בדיקות דם. דרך בדיקות הדם חוזים הרופאים את עתידו של האדם שתורם. זאת אומרת, דרך בדיקות הדם, חוזים הם אם בעתיד אורח חייו של התורם ייפגע או שלא.
"אנשים מכל רחבי הארץ, ללא הבדלי מוצא אתני ומין, בעלי סוג דם O+ (פלוס) בלבד אשר בריאים לחלוטין ב-100% אחוזים יכולים לתרום עבור בעלי היקר. רוצה לומר, אנשים נטולי מחלות רקע, נטולי מחלות גנטיות, נטולי מחלות תורשתיות, ללא לחץ דם גבוה, ללא כולסטרול, ללא סוכרת, "קשה למצוא אדם העונה לכל הקריטריונים הללו", היא אומרת בייאוש, כשהדמעות חונקות את גרונה.
כדי להקל על הכאב והסבל הרב, נוטל שמחי מספר לא מבוטל של תרופות, ביניהן: קנאביס רפואי שלדברי רעייתו, אף הוא כבר לא עוזר. "עם רדת הליל ועד לשעות הבוקר, הוא לא ישן, הוא סובל, הוא בוכה. כואב לו, ממש כאבי תופת בעצמות. בראשיתה של תקופת הטיפולים, כשהוא ביצע את הניתוח באמצעות הפיסטולה, הרופא פגע לו בעצב, דבר שהוביל לכך, שהיד שנדקרה הפכה בעצם למשותקת", היא מספרת.
היא ממשיכה: "זה קשה. קשה מאוד. הרבה בכי, הרבה לילות נטולי שינה. אנחנו כמשפחה, משתדלים לעשות ככל שביכולתינו להקל עליו, לתמוך בו, לעודד אותו, לארח לו חברה, להסיח את דעתו. להתמודד עם זה, זה קשה מאוד. תראי, זה החלום שלו לחזור לעבוד. הילדים רואים את זה בבית. זה מאוד קשה. לערן שמאוד קשור לאביו, מאוד קשה. ערן עוזר לו המון, הכי הרבה. והדבר שהכי קשה, מתסכל ומייאש הוא שידינו כבולות. אנחנו לצערינו, לא יכולים לעשות שום דבר. ליהושע 9 אחים ואחיות, שמאוד רצו לתרום, אבל כולם חולי סוכרת. אני גם לא מתאימה. והילדים שלנו, לפי החלטתם המושכלת, המקצועית של הצוות הרפואי נשארו מחוץ לתחום, ראשית, מפאת היותם קטנים עדיין, שנית, בגלל שהצוות הרפואי אינו יודע בוודאות האם זה עניין תורשתי או שמא לא, אז הם לא לוקחים סיכון".
ערן שמחי, בנו החייל: "הוא סובל מכאבים פיזיים עזים. אני עוזר לו בכל דבר אפשרי: עוזר לו לקום מהמיטה, נותן לו לשתות, מעסה לו את הגוף, כדי להקל על הכאבים וכדי לאפשר לדם להמשיך לזרום, נותן לו ליטול את הכדורים (התרופות), עוזר לו להרים דברים, מסיע אותו לאן שהוא צריך, מנסה לגרום לו לקום, להסתובב קצת, לצאת מהבית, להפעיל את הגוף ולעזוב את המיטה. מה אני אגיד לך, הלוואי שיימצא כבר תורם לאבי היקר ובכך ייגאל אותו מייסוריו".
שמחי לאחר שחלה, עם רעייתו ובנו ערן, ביום בו התגייס לצה"ל. צילום: באדיבות המשפחה
גמזו: "יש חוסר מודעות פה בארץ לעניין הזה של תרומות וכשאת רואה את האח שלך שהוא כל כך סובל, קשה לך לקבל את זה. ודווקא אנחנו כן מהמשפחה שכן רוצים לתרום, מסתבר שיש שם קושי גדול. כי ברגע שזה ככל הנראה, גנטי – מתחילים לעשות בדיקות רקע ולרוב, שוללים את זה מיד. אם זה הילדים, אם זה האחים והאחיות. אחי הגדול יותר עבר ממש תקופה ארוכה של בדיקות ובזמן שהוא היה ממש באשליה שאולי בעזרת-השם הוא כן יקבל את זה כי הוא היה ממש מוכן לתרום לו כדי להציל אותו בסוף הסתבר כי, הוא לא מתאים. ואמנם, זה לקח לפחות תהליך של שנה, אבל פה בנקודת-הזמן הזאת, אנחנו מבינים מה היה בעצם. כי היום, אנחנו יודעים שאם יש במשפחה איזה שהיא מחלה תורשתית, אז מיד שוללים את התרומה. ופה שזה האח ושיש במשפחה רקע של סוכרת ולחץ דם אז היו צריכים לשלול את זה. תראי, זה אחד הדברים שקשים והדבר הקשה הנוסף הוא- שאת רואה את חוסר המודעות של הציבור ושאני בתור אחותו, פשוט חסרת-ישע בכך שאיני יכולה לעזור לו".
"אם רק היו פועלים להעלאת המודעות באמצעי המדיה השונים, אז אנשים היו מתחילים להבין-כי כן יש אנשים שרוצים לעזור, אבל אין להם את זה במודע שקיים דבר כזה. כי כל פעם מדברים על סחר (סחר באיברים), לא מבינים שזה לא רק עניין של סחר באיברים. אלא, לתרום ללא סחר. חוץ מהמודעות ל"אדי", שהיא כן החלה לעלות בארץ, הקטע, שזה ("אדי") שלא נדע לאחר המוות, אנחנו לא רוצים להגיע למצב הזה. אנחנו רוצים שבן-אדם שהוא בריא, חזק ויש לו את הרצון ואת הנתינה לתרום לאחר, להציל אותו, שיהא מודע לכך. כי כן אנשים שיש להם מודעות וזה קיים בהם, את רואה אותם בבתי-החולים, באים, בלי להכיר את החולה והם תורמים. הם באים ומבקשים לתרום. אבל זה אחת ל… וזה מה שחבל לנו. כי אין מודעות והיינו רוצים שאולי בזכות הכתבה שלך זה ישתנה".
"אנחנו קוראים לציבור שיבוא ויעזור לאדם הצדיק והצעיר הזה שמגיע לו באמת קצת ליהנות מהחיים, לראות את הילדים שלו גדלים, להוביל אותם לחופה שלהם, לראות נכדים, הוא לא ראה כלום", היא מסכמת בכאב.
כל המעוניין לתרום, מוזמן ליצור קשר עם רעייתו, רוויטל שמחי, במספר הטלפון: 052-6082137. (רק בבקשה, לא בשבת)
