בחודש נובמבר 2007 עלו עשרות רבות של תושבים מהעיר אשדוד לירושלים. שם, מול בניין הממשלה, עמדו והפגינו כשהם נושאים כרזות וקוראים להקים בית חולים באשדוד. ההפגנה הזאת נרשמה כאבן דרך במאבק הארוך והמתמשך לבניית בית חולים בעיר, ולרבים היא זכורה היטב.
במשפחת פרש מאשדוד זוכרים את אותו יום במיוחד. בני המשפחה עלו להפגנה עם תמונתה הגדולה של יקירתם, ניצה, תושבת העיר שנפטרה חצי שנה קודם לכן מאירוע מוחי. היא הייתה בת 42. עד שהגיעה לבית החולים ברזילי, היה מאוחר מדי. מעל קברה נדר אחיה עופר צבאן שיעשה הכול כדי שיהיה בית חולים באשדוד. הוא השתתף אז בהפגנה והחזיק את תמונת אחותו.
באותה הפגנה גדולה השתתף גם מסעוד פרש, בן ה-77 באותו זמן, חמה של ניצה. בשלב מסוים מסעוד הנרגש התמוטט והתעלף. מי שעמד בראש מטה המאבק למען הקמת בית חולים באשדוד ד”ר יחיאל לסרי, רופא במקצועו וכיום ראש העירייה, נזעק לסייע לו ולהעניק לו טיפול. בתוך זמן קצר פרש התאושש.
אך התמונה של האיש המבוגר שקרס בזמן הפגנה למען הקמת בית חולים נצרבה בתודעה והפכה לסמל נוסף בדרך הארוכה של המאבק הנפתל.
מסעוד פרש המשיך מאז אותה הפגנה בחייו השקטים והצנועים באשדוד. הוא היה מוקף בילדיו, נכדיו וניניו. בשנים האחרונות חלה האיש.
מסעוד ורחל פרש ז"ל. התצלום באדיבות המשפחה
בראשית השבוע, עשר שנים מאז אותה התמוטטות, הוא הלך לעולמו במחלקה פנימית ב’ בבית החולים החדש באשדוד, זה שנפתח רק לאחרונה, זה שהוא היה לאחד מסמלי המאבק בדרך להקמתו.
פרש נולד בטטואן, מרוקו הספרדית. הוא נישא לרחל, שהלכה לעולמה לפני 14 שנה, ונולדו להם ילדים. ב-1972 המשפחה עלתה לישראל והתיישבה באשדוד. הזוג פרש התגורר מאז ובמשך כל השנים באותה דירה קטנה ברחוב שלמה בן יוסף ברובע ו’.
מסעוד, שעסק במרוקו בראיית חשבון, עבד בארץ כאזרח עובד צה”ל. “מאז שאימא זכרונה לברכה נפטרה לא השארנו את אבא לבד, תמיד היינו איתו, והוא מאוד אהב את המשפחה לידו”, הוסיפה הבת מימי. “הוא אף פעם לא אמר מילה אחת רעה על אף אחד, הפה שלו היה סוכר. תמיד בירך אותנו, הילדים. הוא נהג לפקוד את בית הכנסת קול יהודה, כאן לא רחוק מהבית”, אמרה. הבת יעל: “אבא היה אדם שמח ועניו, אהוב מאוד על סביבתו”. במשפחתו אמרו השבוע, “היו לו שמונה ילדים, 32 נכדים ו-68 נינים בן פורת יוסף”.
מודעת האבל השבוע ברובע ו'. צילום: דור גפני
מימי: “במוצאי שבת היינו כולנו אצלו. היה לו קשה לנשום. הזמנו אמבולנ ולקחו אותו למיון בבית החולים אסותא בעיר. טיפלו בו, הוא הועבר לפנימית ב’ ובלילה שבין ראשון לשני נפטר”. הבן נפתלי: “הגענו כולם להיפרד ממנו, ובסביבות שלוש בבוקר הוא הלך לעולמו”.
חתנו של מסעוד, איציק בן נעים, שהשתתף בהפגנה ההיא מתוקף היותו מזכיר פורום ועדי הרבעים ופעיל במטה המאבק הציבורי, נזכר השבוע: “עמדתי ליד מסעוד. ידעתי שהוא קצת חלש, ואז הוא אומר, ‘אני הולך להתעלף’ והתמוטט. הגיע ד”ר יחיאל לסרי, טיפל בו, בדק לו דופק, הגיע גם אמבולנס, ובסוף הוא חזר לעצמו. אני זוכר שהוא סירב להתפנות לבית חולים בירושלים, נח וזה עבר לו”.
זה סוג של סגירת מעגל.
“כן, מסעוד נלחם למען בית החולים, והוא האיש הראשון שנפטר במחלקה הפנימית בבית החולים החדש באשדוד”, אומר בן נעים.
מורן פרש עם תמונת אמה ניצה ז"ל. מימין הדוד, עופר צבאן. צילום: דור גפני
“הוא היה סבא צדיק שאוהב את כולם ותמיד בא ומברך את כולנו. דאג שהמשפחה תהיה שלמה ומאוחדת. הייתי מאוד קרובה אליו”, אומרת מורן פרש, נכדתו ובתה של ניצה ז”ל. “כל כך שמחתי כשבית החולים שלמענו נאבקנו, שהוא האני האמיתי שלי, נפתח, והנה ימים ספורים עברו מאז הפתיחה, ואיבדנו שם את סבא”, הוסיפה מורן.
