מערכת הבריאות בישראל קורסת. לא מהיום, כבר שנים שהמערכת בקריסה. אין מיטות אשפוז, התורים ארוכים, הפריפריה סובלת.
מדובר ברעה חולה שהתפשטה בכל בתי החולים ומחלחלת לכל מוסדות הבריאות. ההשפעה על החולים ברורה, הם מטופלים בידי רופאים עייפים, מותשים וחסרי סבלנות, כאלה שעלולים לעשות טעויות. הם מקבלים רפואה פחות טובה מזו שאנחנו יודעים לתת.
אך, לצערי, ההשפעה על הרופאים המטפלים אינה מקבלת את הבמה הראויה לה. רופאים אינם חסינים בפני העומס הרגשי והנפשי המתלווה למקצוע, זה שנובע מהמפגש היום—יומי עם סבל וחולי, זה שמקושר לעומס עבודה בלתי אפשרי ובירוקרטיה אינסופית.
גם אנחנו הרופאים בני אדם, וגם אנחנו עלולים להגיע לתהומות של ייאוש ואבדון. רופאים במערכת הציבורית עומדים בעומסים קשים מאוד. יש מתמחים שמגיעים ל-350 שעות חודשיות ויותר! כמעט פי שניים ממשרה מלאה, מהן חמש—שבע תורנויות של 26 שעות ברצף, בלי רגע למנוחה, לשתות או לאכול.
מתמחים בביה"ח סורוקה, השבוע. צילום: אליהו הרשקוביץ
המחיר האישי כבד, העייפות מכריעה את הזוגיות, התחביבים, הבריאות! מרגע כניסתם של המתמחים לפקולטה לרפואה מנחילים בהם שהמשמעות בלהיות רופא היא שליחות והקרבה, המטופלים מעל הכול והאחרון שצריך לטפל בו נפשית או פיזית הוא הרופא עצמו.
בחולים אנחנו נטפל, אבל מי יטפל במטפל? בפעם הבאה שניפגש טרוטי עיניים בשעת לילה מאוחרת במחלקה או במיון, אחרי שהותשתם מהמתנה, בשעה ה-20 לתורנות שלי, חייכו אליי ותשאלו מה שלומי, זו תהיה נקודת האור שלי.
הכותבת: ד"ר ריי ביטון, רופאה במחלקה פנימית א’ בבית החולים אסותא אשדוד, יו”ר ארגון מרשם — ארגון המתמחים לרפואה בישראל
