זה אתגר אמיתי להחזיק קהל ברסיטל עם שירים מקוריים ועיבודים של יוצרת וזמרת לא מוכרת. אבל לינור שמשון מאשדוד, רק בת 23, עשתה זאת בהצלחה מעוררת השתאות.
שמשון היא בוגרת טרייה של בית הספר הגבוה למוזיקה "מזמור" בגבעת וושינגטון. בחורה ביישנית ומופנמת, המתגלה על הבמה ככוכבת אמיתית. משהו קורה לה על הבמה, היא נפתחת וסוחפת את הקהל בשילוב סגנונות וקול פעמונים. לינור, סוף סוף יוצאת החוצה, אל העולם.
בהופעתה בשבוע שעבר ברחבת אולם כרמל בגבעת וושינגטון, מלווים אותה נגנים מצוינים על סקסופון, גיטרה באס, תופים, קלידים וחליל (אולי פספסתי עוד) בוגרי ותלמידי מזמור תחת כיפת השמיים. נדמה שרק עכשיו עם סיום הלימודים מגלים אותה בבית הספר. כל מי שנכח בהופעה הזאת, יצא משוכנע שיש לה עתיד מבטיח בתחום המוזיקה.
מה עברת עם ההכנות לרסיטל בצל הקורונה, מי עזר לך לעבוד עליו?
"לא הייתי בטוחה בכלל שיהיה לי רסיטל, היה דיבור שהוא יתקיים ללא קהל, הייתה אופציה לדחות אותו למועד לא ידוע, דברים היו פתוחים ואף אחד לא ידע מה יקרה מחר. היו רגעים ממש לא פשוטים, אבל הגענו לרגע ההופעה, למרות הכל".
"בתקופת הקורונה", היא מציינת, "התחברתי עם המוזיקאי עודד סתר שגם הוא למד בעברו במזמור. הוא גיטריסט מוכשר ומקצועי בטירוף. הוא עובד ומנגן עם אנשים מהשורה הראשונה בתעשייה. עודד רצה לקחת את הפרויקט הזה, האמין בי מהרגע הראשון ונתן מעצמו בצורה בלתי רגילה. הוא עזר לי להביע את עצמי טוב יותר במוזיקה ולדייק את העיבודים שעשיתי. בזכות הניסיון שלו בהפקות גדולות הוא הרים את המופע הזה לכמה רמות מעל. גם בתור בן אדם, הוא בעל אישיות רגישה וחיובית ויש לנו חיבור מדהים".
לינור מבצעת שירים מקוריים בעיבודים שעשתה בעצמה. היא משלבת שיר בקצב סלסה בתוך I’ll survive להנאת הקהל, ונותנת לו פרשנות מיוחדת משלה. בשיריה המקוריים היא מספרת על חוויותיה כאישה צעירה המחפשת את דרכה.
"לפעמים, כדי להחלים מוכרחים ללטף קוצים", היא שרה יחד עם הקהל שהתוודע לשיר לאחרונה בפייסבוק. "חשוב לי לגעת באנשים, לתת להם נחמה, שמחה וחיוך", מוסיפה לינור, המנגנת בגיטרה על הבמה ועוברת לקלידים בחופשיות.
לקראת סוף ההופעה היא מפתיעה בקאבר ל'שיר של יום חולין', "זה שיר שסבא שלי מאד אוהב ושילבתי אותו עם שיר הודי שדומה בהרמוניה שלו. את השיר השני, שיר בהודית, אני מקדישה לסבתא שלי שנפטרה לפני כחודש מקורונה. היה חסר לנו החיבוק האחרון, השיר הזה הוא סוג של חיבוק פרידה ממנה".
מתי התחיל אצלך העניין של המשיכה למוזיקה?
"תמיד רציתי לשיר. אמא שלי מספרת שכשהייתי בת חמש הגענו לבית מלון והייתי נעלמת ומתגלה איכשהו מאוחר יותר על הבמה של המופעים… כבר בילדות היה בי צימאון עז להתעסקות במוזיקה. למדתי לנגן בגיטרה לבד ולקחתי מורה לאורגנית בגיל 13 במשך שנתיים אבל עוד לא לגמרי הבנתי מהי מוזיקה. בשירות הלאומי שלי בראשל"צ הייתי חלק מהרכב מוזיקלי בו שרתי וניגנתי פסנתר. פעם ראשונה שניגנתי עם אנשים. כשהסתבר שסוגרים את הפרויקט בראשל"צ, נאבקתי שייתנו לנו להמשיך במקום אחר. דיברתי עם האחראים, גיליתי שאני חדורת מטרה ושאין מצב שאני מוותרת על הדבר הזה שכל כך העצים אותי. בסוף זה קרה ברחובות, בקריית משה, שם אני עובדת עד היום".
איך התנהל תהליך קבלת ההחלטה איפה ללמוד?
"כשסיימתי את השירות הלאומי שלי היה ברור לי שאני רוצה ללמוד מוזיקה ולכתוב שירים. התלבטתי בין כל מיני מוסדות לימוד מתוך מגוון המוסדות המקצועיים בארץ ללימודי מוזיקה. אחרי אין ספור התלבטויות, בסוף הלכתי על מזמור – בית ספר גבוה למוזיקה בעל רוח וצביון דתי".
בין המורים במזמור מיקה קרני, דין דין אביב, רונה קינן, דנה ברגר וחמי רודנר. "זה מקום פלורליסטי, לומדים בו תלמידים מכל המגזרים: חרדים, דתיים, שומרי מסורת וחילוניים. זה הקסם של המקום", היא אומרת.
למרות הקשיים במשך שלוש השנים המאתגרות של הלימודים, לינור ממשיכה ללמוד במסלול שילוב לתואר להוראת מוזיקה. בדרך אל המקצוע – הוראת הנגינה בקבוצות – בחוג למוזיקה בגבעת וושינגטון. "הייתי מורה עוד לפני שלמדתי הוראה בצורה מקצועית. תמיד הייתי מוקפת בילדים והדרכתי אותם".
איך התנהלו הלימודים?
"למדתי כל יום בשני מוסדות שונים במקביל גם במזמור וגם בלימודים לתואר. מבחינת היצירה זה מאתגר, בשביל להביא את עצמך אתה מתעסק עם הנפש על בסיס יום יומי וזה עניין בפני עצמו. כשנותנים לך תרגיל לכתוב שיר זה לא משהו שאתה מקציב לו שעה, מסיים וממשיך בחייך. זה לפעמים יכול לקחת שלוש שעות או יומיים או במקרה הטוב חמש דקות. אתה מושפע מהמון דברים כשאתה ניגש לכתיבה, אם זה מוזה, השראה, המצב הנפשי שלך באותו הרגע".
לינור שמשון צילום: מיה טייב
איזו דמות מוזיקלית ליוותה אותך בלימודים?
"המוזיקאי חמי רודנר הוא הדמות. הוא האדם שהכי האמין בי בבית הספר והכי השפיע עליי. למדתי ממנו המון. אישיות גדולה מהחיים. היו לנו שיחות ובאחת מהן השמעתי לו חומרים והוא פשוט אמר לי 'תתחילי להתאים את השירים שלך לקול שלך', ושם הבנתי שזו הנקודה. בהתחלה ניסיתי להיות כמו ש'אמורים להיות'. כתבתי בשפה גבוהה, ספרותית, והתפשרתי על הלחן והווירטואוזיות. עד שהבנתי שאני צריכה להתחבר לשפה האותנטית שלי שהיא לא פחות טובה ולכתוב שירים ש'מדברים' אותי, שמשרתים את הקול שלי. להיות כנה בטקסטים שלי ולשים הכל על השולחן".
מי השפיע עלייך מוזיקלית?
"הזמרות שהשפיעו עלי הן נשים חזקות שעשו שינוי: ביונסה, וויטני יוסטון, אריתה פרנקלין. בארץ תמיד הערצתי את שירי מימון, מירי מסיקה ושרית חדד. אני גם מאוד מעריכה את עידן רייכל".
איך עברה ועוברת עלייך תקופת הקורונה?
"בתחילת התקופה היה לי מדהים, כנראה שלא הבנתי לגמרי במה מדובר. (צוחקת) בשבוע הראשון נחתי מהעומס והיה לי זמן להשקיע בעצמי. אבל מהר מאוד התחלנו ללמוד דרך הזום מהבוקר עד הערב וזה מאתגר לשבת כל כך הרבה שעות מול מסך. זה לא פשוט כשמדובר במוזיקה, רוב הקורסים הם מעשיים ולדעתי, אין תחליף לנגינה חיה עם הרכב. לפני הקורונה עבדתי במשרת סטודנט כדיילת במשכן לאמנויות הבמה אבל בגלל המצב אני כבר חצי שנה בחל"ת.
"הייתי בהלם שלא מיהרו לפתוח את חיי התרבות, כדיילת במשכן ראיתי כל כך הרבה קהל שמגיע לצרוך מוזיקה קלאסית, מוזיקה אנדלוסית, הצגות ועוד… התרבות היא הפנים שלנו, אנשים צמאים לזה, זה כל כך חשוב לאפשר את זה!".
ספרי על מעורבותך בקהילת האמנים של אשדוד ועל מרכז כיוונים.
"מרכז כיוונים הוא מקום נפלא, באמת הבית של הצעירים. סופר תומכים, אין דבר שביקשתי ולא נתנו לי. הם נותנים במה מכובדת למוזיקאים. כיוונים עוזרים גם בייעוץ לימודי ותעסוקתי. רז פרי, שאחראי מטעם כיוונים על המוזיקה ממשיך לפעול גם בתקופת הקורונה בשבילנו. מקווה שהעשייה תמשיך".
מה יחסך לאשדוד?
"אני מאד אוהבת את אשדוד, חוף הים שלה שובה אותי. לדעתי זו העיר הכי יפה בארץ. איך אפשר לגור בעיר בלי ים?".
איפה עבדת לפני הקורונה?
"יש לי חבורות זמר ביבנה וברחובות, של ילדים ונוער בסיכון. לומדים שם פיתוח קול, פרפורמנס, מתנסים בהקלטות באולפן ועוד. אלה ילדים שבאו להראות שאפשר אחרת ואפשר לעשות שינוי, יש להם חלום לשיר ואנחנו עוזרים להם להגשימו".
את פרנסתך מצאת מחוץ לאשדוד. איך זה?
"כך יצא. אשמח מאוד השנה לעבוד עם ילדים ונוער אשדודים".
כמה מילים על סבא שלך שישב לפני וראיתי אותו מנצח בתנועות ידיים גדולות, כששרת…
"סבא שלי יבדל לחיים ארוכים עבד בעיריית אשדוד. המוזיקה הגיעה ממנו. הוא עדיין שר. הקול שלו צלול ויפיפה, לא השתנה עם השנים, טפו טפו. קיבל חינוך בריטי בהודו ואוהב את שירי ארץ ישראל. אני סוגרת מעגל בחיבור בין שירה הודית לזמר עברי".
