מאז שפרץ הנגיף לחיינו, ירין הרוש קיבלה תפקיד חדש בבית החולים אסותא אשדוד – העובדת הסוציאלית של מחלקת קורונה. עכשיו היא בחודש השמיני אמנם אבל המלאכה רבה ואין הרבה זמן לנוח. עוד חולים נכנסים, עוד מקרה מצער של פטירה, עוד בני משפחה מבולבלים שמנסים לדלות מידע ולמצוא אוזן קשבת.
היא כמעט בת 29, נשואה לג’רמי, נהג קטר ברכבת ישראל, ואמא לאמילי, בת 3 וחצי. נולדה וגדלה באשדוד, הבת הבכורה של משפחת אבודרהם, שני הוריה עובדי עירייה. היא למדה בבית הספר נוף-ים ובמקיף ז’, עשתה שנת שירות בתנועת אחרי ושירתה בצבא בתור מדריכת חי"ר. אחרי השחרור הלכה ללמוד עבודה סוציאלית.
בשגרה היא עובדת בבית החולים באשדוד, מאז פתיחתו, כעוס"ית של מחלקת אורתופדיה ושל מרפאת IVF – שבה היא מלווה נשים שמנסות להרות וזוגות שנמצאים בתהליך שהוא לעיתים מתסכל וכואב. אבל כשנקראה לדגל והתבקשה לעבור למחלקת הקורונה החדשה, אי שם בחורף, עשתה זאת מיד.
תמיד רצית להיות עובדת סוציאלית?
“לא תמיד, אבל בשנת השירות שלי זה התחזק. בתיכון למדתי מגמות ריאליות ובשנת השירות עברתי שינוי והבנתי שאני רוצה לעבוד עם אנשים. הלכתי להכוונה מקצועית במרכז כיוונים בעיר ויצא לי מקום ראשון עבודה סוציאלית, מקום שני פסיכולוגיה ומקום שלישי חינוך. למדתי תואר ראשון בעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב ובקרוב מתחילה שם תואר שני, בעבודה סוציאלית קלינית, עם התמחות בטראומה ומצבי לחץ”.
התמודדות מאתגרת, הרוש
מול הלבד וחוסר הוודאות
מיד לאחר שסיימה את לימודי התואר הראשון התקבלה ירין לעבודה באסותא אשדוד. “המנהלת שלי אומרת שקיבלו אותי טרייה מהניילון”.
אוהבת את העבודה?
“מאוד. אני חושבת שיש יתרון בלהתחיל עבודה במקצוע דווקא בבית חולים. אני פוגשת הכל מהכל”.
ומה כולל התפקיד הנוכחי שלך כעו”סית של מחלקת קורונה?
“כל מטופל שמגיע לכאן, מגיע לבד, בלי משפחה, בחוסר ודאות, הרבה פעמים בהתחלה אפילו בלי ציוד. קודם כל אני צריכה ליצור קשר ראשוני עם המטופלים וגם עם המשפחות שלהם. יש לי מכשיר טלפון מהעבודה ואני זמינה עד הלילה למשפחות בגלל שאין להם קשר ישיר עם החולים ואני אשת הקשר שלהם. אנחנו עושים גם שיחות וידאו עם המטופלים, אם הם במצב שמאפשר את זה, והמשפחות.
הרוש: “יש המון חשיבה איך בעצם מלווים גם את המטופלים וגם את המשפחות בתוך כל הקושי הזה. למעשה לקחו את הדבר הכי בסיסי בעבודה סוציאלית, שהוא שיח בין אישי פנים מול פנים והורידו אותו מהפרק, כך שהכל נעשה בטלפון. לרוב אני בכלל לא פוגשת את בני המשפחה ולא יודעת איך הם נראים. את המטופלים אני רואה בוידאו אבל את המשפחות גם זה לא. זה אתגר גדול”.
רוצים להישאר מעודכנים?
הקליקו כאן לאפליקציית "כאן דרום – אשדוד"
אז היום שלך מורכב משיחות טלפוניות, תיאומים ועניינים טכניים?
“שיחות הטלפון הן ממש לא טכניות, הן שיחות של המון כאב, בכי ותסכול. תחשוב למשל על אדם בן 50 פלוס, שמחליטים להרדים ולהנשים אותו. הוא פה – והמשפחה בבית. הם לא יכולים להגיע בדרך כלל, רובם בבידוד כי היו במגע עם בן המשפחה החולה. איך הם מתמודדים? מה הם חווים? איזה שאלות יש להם? בשביל זה אני כאן בשבילם. לפעמים הם גם שולחים ליקירם שמאושפז אצלנו דברים כמו אוכל, ציוד, אפילו מוזיקה ותפילין”.
באיזה מקרים המשפחה כן מורשית להיכנס?
“כשהצוות הרפואי מזהה שינוי דרמטי במצב, כמו החלטה על הנשמה או חלילה בפרידה ממטופל. אז מאפשרים לבן משפחה אחד להיכנס, כשהוא ממוגן כמובן”.
מחלקת קורונה. צילום: דוברות בי"ח אסותא אשדוד
בכמה מקרים כבר טיפלת במחלקת קורונה?
“מאות. בכל רגע נתון יש סביב 20 מטופלים במחלקה, חלקם נמצאים כמה ימים וחלקם כמה שבועות. הממוצע זה ארבעה-חמישה ימים”.
היו לך רגעי משבר?
“יש משפחות שאת מתחברת אליהן יותר, בעיקר כאלה של מטופלים שנמצאים באשפוזים ארוכים, ובמיוחד כשזה מסתיים בפטירה זה מאוד קשה ואני לוקחת את זה איתי. אתה חלק מהם, וכשיש מוות והכל נקטע בבת אחת, אין להם אפשרות לעשות פרידה אמיתית. כשהם באים להיפרד אני פוגשת אותם. אני נמצאת כאן בשבילם, משתתפת בצערם, מחבקת, מחזקת”.
בקורונה אי אפשר לחבק.
“יש דברים שאי אפשר לעצור עם כל הרצון לשמירה ועוד כשאני בהיריון”.
תעודת הצטיינות, הרוש. צילום: פרטי
"יש מקרים שאני בוכה. אין מה להתבייש"
העבודה במחלקת קורונה אינטנסיבית והעובדה שהתקשורת עם בני המשפחות של החולים נעשית בדרך כלל באמצעות הטלפון ולא במפגש פנים אל פנים, איננה מפחיתה מהקושי, אלא להיפך.
אז מה באמת עושים במקרה של פטירה?
“מלבד הליווי והתמיכה אני מנסה לעזור כמה שיותר בבירוקרטיה כדי שהמשפחות פחות יתעסקו בסידורים”.
היו בבית החולים קרוב ל-30 פטירות מקורונה.
“כן, הכרתי את הסיפור של כל אחד מהאנשים האלה. יש כאלה שגם הכרתי אישית. אבא של חברה שלי נפטר פה לאחרונה. אדם יחסית צעיר, זה ממש לא פשוט. את מוצאת את עצמך גם חברה קרובה של המשפחה וגם אשת צוות”.
תארי לנו סיטואציה של פטירת חולה.
“אני עם המשפחה בטלפון, את הבשורה אני לא יכולה לומר להם, כי רק רופא יכול לבשר על פטירה. המקרה שהכי נצרב לי שהיה ממש סוריאליסטי מבחינתי היה בערב אחד, כשהייתי בבית לבד עם הילדה והגיע הזמן להשכיב אותה לישון. רופא התקשר ואמר שאחד המטופלים נפטר וצריך להעלות בוועידה את בני המשפחה. וזה מה שקרה. אני יושבת על המיטה של הבת שלי, מצד אחד מלטפת אותה ומרדימה אותה, ומהצד השני בטלפון, אני בשיחת ועידה, שבה מבשרים למשפחה על מות יקירם. זה אחד הלילות הכי קשים שאני זוכרת. הדיסוננס הזה בין חיים למוות… בכלל, לבשר על מוות בטלפון זה נוראי, נוראי”.
באיזה מילים משתמשים?
“אנחנו מנסים להכין את המשפחה לפני ואז כשמגיע הרגע שואלים אם הם יכולים לדבר והם לא באמצע נהיגה למשל, והרופא אומר שחלה הידרדרות במצב, עשינו כל מה שאפשר אבל לצערנו הוא איננו. יש בכי, הרופא בדרך כלל יורד מהקו באותו שלב ואני איתם, מקשיבה, תומכת, מכילה, מסבירה מה קורה עכשיו עם ההעברה למוקד של נפטרי קורונה בחולון ושרק אחר כך משחררים אותו לקבורה, מנסה להיות שם בשבילם”.
בעבודה. צילום: דור גפני
איזה מקרה היה לך הכי קשה?
“וואו, אני לא יודעת לענות על זה. המטופלים רצים לי מול העיניים. אני חושבת ששתי הפטירות האחרונות. היה לנו מטופל שנפטר אחרי אשפוז ממושך, הוא היה בריא ללא מחלות רקע. דיברתי עם אשתו והילדים כל יום כמה פעמים ביום. התחושה הזאת שהם מפקידים בידינו את היקרים להם מכל… בשונה ממחלות אחרות, אונקולוגיות נניח, המשפחות רואות את יקיריהן כשהם נכנסים לבית החולים ואז כשהם יוצאים או חלילה כשהם נפטרים. הן לא רואות אותו באמצע, במהלך האשפוז. רואים אותו בריא ואז מת. אין את התהליך הטבעי של הפרידה. לא מתרגלים לזה”.
יש מקרים שאת מזילה דמעה?
“בטח, יש מקרים שאני בוכה. אין מה להתבייש בזה ואני גם אומרת לצוות. לעטוף מטופל לקבורה, ועוד כשהמשפחה איננה שם, זה זוועה. העובדים עוברים דברים קשים”.
את מטפלת באנשי הצוות?
“לא מטפלת, מלווה, מעודדת, הם יכולים לדבר איתי גם בשעות הערב, לפעמים יש כאלה שמעדיפים בוואטסאפ, יותר קל להם ככה לשמור על חוסן באותם רגעים”.
אז את מלווה, מכילה, תומכת. ומי עוזר לך?
“יש לנו הדרכות קבוצתיות, יש לי הדרכה אצל המנהלת שלי ואני יכולה לשפוך את הלב גם עם החברות לעבודה. המון שיחות עם בעלי, הוא מדהים, הוא יודע מתי אני צריכה את הזמן שלי”.
רצון תמידי לשפר
לאחרונה זכתה ירין בתעודת הצטיינות על עבודתה במחלקה. בנוסף למשרה מלאה בבית החולים היא גם עובדת במשרה קטנה בביקורים אצל אנשים שנתונים במעצר בית.
איפה תהיו בחג?
“נעשה את החג בבית. האמת שבדרך כלל בחגים אנחנו אצל סבתא וסבא מצד אמא, עושים מפגש גדול וארוחה של כל המשפחה, משפחת חמו המורחבת, אבל הקורונה טרפה את הקלפים”.
עם ג'רמי והבת אמילי – משפחת הרטש. צילום פרטי
כשבחרת להיות עובדת סוציאלית, איך הגיבו במשפחה?
“אני העובדת הסוציאלית היחידה במשפחה, ובהתחלה כשסיפרתי שזה מה שאני רוצה, בבית לא לגמרי התלהבו, זה לא היה פשוט (צוחקת). ‘את בטוחה שאת רוצה את זה? השכר נמוך… חבל, עשית בגרויות כל כך טובות’…”.
נשמע כמעט כמו טרגדיה.
“בהתחלה זה היה משהו כזה.. כנראה רצו שאהיה ד”ר, מדענית, אולי מהנדסת כימיה או ביוטכנולוגיה. אבל הבנתי שאני ומעבדות זה פחות, ויותר מתאים לי לעבוד עם בני אדם. לא יכולתי לעשות שום דבר אחר והם מבינים את זה. הם מאוד תומכים בי ושלמים עם ההחלטה”.
מה החלום שלך?
“להמשיך במה שאני עושה ולהתמקצע כדי להיות המטפלת הטובה ביותר עבור המטופלים שלי. בהתחלה היו לי ספקות אם אני מספיק טובה, חשבתי לעצמי מי אני, שאשב מול אנשים ברגעים הכי קשים שלהם בחיים. גם היום לפעמים יש לי ספקות אם עשיתי כל מה שיכולתי לעשות באותו מקרה. בסוף, מדובר בבני אדם, דיני נפשות. אני בתהליכי למידה תמידיים. המנהלת שלי, נורית טמסוט, נותנת לי גיבוי ואני לומדת ממנה המון, היא מדהימה”.
וכשאין יותר כוח להכיל?
“אז אפשר לבקש יום חופש, לבוא ולהגיד ‘נורית, אני לא יכולה יותר’ זה בסדר ולבקש יום בשביל עצמי, אנחנו קוראים לזה אצלנו ‘יום מחלת נפש’, לפעמים צריך הפוגה ולמחרת חוזרים עם כוחות מחודשים. לעיתים יש התנגשות בין האישי והמקצועי. אתה יודע, בשנה שעברה סבא שלי היה מאושפז בבית החולים. זו הייתה תקופה קשה, מעבר למצב שלו, את צריכה לשמור על פאסון כאשת צוות ומצד שני את דואגת לסבא שלך. עכשיו הוא בסדר”.
אסותא אשדוד הוא בית חולים טוב?
“כן, בית חולים טוב והרצון הוא רצון טוב. יש רצון תמידי לשפר. להגיד שהכל מושלם? לא הכל מושלם. יש איזשהם חבלי לידה שאנחנו עדיין בתוכם, אבל הכיוון הוא נכון. אף בית חולים לא חף מטעויות, תקלות וחוסרים, אבל יש רצון אמיתי לעשות את הדברים קצת אחרת. לא תראה פה מטופל אחד שוכב במסדרון, יש טלוויזיה לכל מטופל בצורה חופשית, ובאמת יש מחשבה על המטופלים ועל רווחתם”.
