איך אפשר להתחיל לספר את הסיפור של שרה גבע, לספר את סיפור החיים המטורף והמסחרר שלה, שכל פרט בו משאיר אותך המום, פעור פה וגם מעורר בך השראה גדולה?
שרה היא תושבת גן יבנה, אם לשש בנות וסבתא לשישה נכדים. היא חוגגת החודש את יום הולדתה ה-55, אך למעשה בכל רגע היא חוגגת מחדש את חייה בחגיגה צרופה של לידה מחדש. לכאורה היא עושה זאת כנגד כל הסיכויים ומול השתאות של הסובבים אותה.
החיים הכו בשרה פעם אחר פעם, אך היא לא מגדירה זאת כמכות אלא כמתנות. השיחה עמה מלווה באנרגיות כובשות של אושר וחיוך אין סופי. טון הדיבור שלה מאושר ובטוח, והוא מלווה בפרצי צחוק מתגלגלים.
היא אינה רק סבתא פעלתנית העוסקת בספורט, באימון אישי ובהרצאות, היא סבתא עם שיער קצוץ שרוקדת באופן מקצועי על עמוד.
אופטימיות כובשת ומעוררת השראה, גבע. צילום: אורי קריספין
שבט גבע
“המתנה שלי לגיל 40 הייתה סדרה של 12 אירועים מוחיים שגרמו לי להיות משותקת בפלג גופי השמאלי יחד עם מגבלות מגוונות אחרות”, היא מספרת, “עברתי גם ניתוח השתלה בלב, וכשהתחלתי סו—סוף לתפקד, בעלי יהודה נפטר מדום לב לפני 14 שנים, במשחק עם חברים במגרש כדורסל ביום בת המצווה של אופיר בתנו”.
איך התמודדתן עם מותו?
“לאחר שהתאלמנתי נשארנו בחוסר כול, אך גם הפכנו לשבט. זה עצוב שיהודה לא זכה לראות את הנכדים, ואת כל הפירות אני קוטפת לבד. נכנסתי עם הבנות לטיפולים ויש משקעים. כל אחת עיבדה את האובדן מבחינה גופנית ונפשית, ויהודה חי איתנו עדיין. דרך ההתמודדות היא גם למשל עם הרבה הומור שחור. ביום החתונה של בתי מצאתי שיר שמדבר על אבא שמת ושולח ברכה לבת שלו, ועל רקע השיר הזה רקדנו ריקוד לכבוד החתן והכלה. במהלך השנים הבנות שלי פיתחו מחלות כרוניות שונות, והצטרפתי אליהן עם מחלות משלי ועם דלקות בפרקים, וההתמודדות שלי עם הכאב הפנתה אותי לעסוק בספורט שבו הכאב הוא חלק בלתי נפרד: אקרובטיקה על עמוד”.
ואת גם חיה עם חרדה תמידית מהאירוע המוחי הבא?
“בהתחלה זה באמת היה מטורף, הפחד מה יקרה באירוע הבא, פחד אימתני משתק עם ההרגשה שכל דבר הכי קטן, אולי זה אירוע? אולי זה יקרה שוב? מי שלא חווה את זה לא יוכל להבין כמה זה מחריד, וזו דרך שקשה לחיות בה. אך הגישה שלי היא שכולנו מתים מתישהו, אז אני חיה את חיי כל יום מחדש בצורה הטובה והמשמעותית ביותר שאפשר. כך אני יכולה לשמוח מכל דבר, ואז החרדה לא משתקת אותי ולא מפחידה אותי. ישנן הבלחות מדי פעם, אך אני לא נותנת לזה יותר מדי מקום, אלא ממשיכה עם זה קדימה. לכן בחרתי לרקוד על העמוד דווקא, כי כך אני נותנת משמעות לכאב. במקום שהכאב ישתק אותי, יצרתי תנועה נוספת, ואני מנהלת את תודעת הכאב ולא חווה אותו 7/24”.
לריקוד על עמוד ישנה קונוטציה נועזת ומינית של מועדוני חשפנות. אילו תגובות את מקבלת?
“בהתחלה אנשים באמת מרימים גבה. הם אומרים: ‘מה? אבל זה לא קטע של מועדונים וכאלה?’ ואז כשהם רואים אותי מופיעה הם מתפעלים ואומרים לי: ‘וואו! איך אפשר לעשות את זה?’ אבל הספורט הזה הוא ספורט לכל דבר. יש בו אליפויות ארציות ובינלאומיות, זה ענף ספורט שנמצא כרגע בוועדה האולימפית כדי להיכנס גם לאולימפיאדה. זה ספורט מאוד מאתגר ומאוד קשה פיזית. הערכים שקיימים בו הם ערכים של נחישות, אומץ, התמדה, עשייה, ולכן אחר כך הכול נהיה קטן עלינו. באמצעות הספורט הזה אני מצליחה להפנות את תודעת הכאב למשהו פיזי ומוחשי, ובנוסף, כל הצלחה שלי בביצוע אלמנטים נותנת לי תחושת אושר, סיפוק והצלחה גדולים שהכאב מתגמד לעומתם. אחרי כל אימון על העמוד אני מרגישה מנצחת ופונה אל העולם והחיים בגישה הזאת, כך שהכול אפשרי”.
מתי התחלת?
“לפני כחמש שנים. במתנה ליום הולדת 50 קניתי לי עמוד”.
איך בנותייך קיבלו את זה?
“באהבה, הבנה והומור. הן אפילו נהנות להתאמן על העמוד כשהן באות אליי. ויותר מזה, הנכדים שלי כבר אלופים עליו. הבת הצעירה דורון הצטרפה אליי כשהייתה בת 14 והיא מדהימה על העמוד!”
גבע נולדה בנהרייה והכירה את בעלה יהודה בצבא. הם עברו לגור בבת ים, אך היא ראתה פרסום על פרויקט חדש בגן יבנה, וכך הם עברו לדרום, ושם ניהלה חוגי התעמלות ושחייה. בצבא שירתה כמדריכה קרבית והייתה מהחיילות הראשונות שנשאו בתפקיד הנחשב לקרבי. לאחר 21 שנות נישואים נפטר יהודה בעלה בגיל 43.
“ליהודה היה עסק פרטי, בית מאפה, והוא היה גם שחקן כדורסל ששיחק בליגות של מבוגרים. ביום בת המצווה של בתנו הרביעית הוא הלך לשחק עם חבריו ופשוט נפל ומת. הוא היה סמל של בריאות, וממש לא היו סימנים ולא צפינו זאת. בדרך ההתמודדות הדבר הראשון שעשיתי זה להיפגש עם החברים שהיו איתו באותו הרגע והצבתי בפניהם אתגר. אמרתי להם שיש להם חודשיים להתארגן, והקמתי טורניר לזכרו ביום ההולדת שלו שחל בדיוק ביום הולדתה של בת אחרת. החלטתי להפוך את זה ליום של שמחה”.
בנותיה של שרה הן סיפורי הצלחה מעוררי השתאות בפני עצמן. בתה הבכורה שחר היא רופאה במחלקה הפנימית בבית החולים סורוקה, רוני היא אדריכלית ומעצבת פנים בחיפה, ליאור מנהלת מותג בשיווק ובפרסום, אופיר סיימה תואר בקרימינולוגיה, אריאל מתכננת ללמוד מדעים ולומדת לימודי ערב בקורס למזכירות רפואית, ודורון היא חובשת קרבית ברמת הגולן שהייתה לאחרונה חלק מהמשלחת לטיפול בפליטים בסוריה.
הבת הקטנה חיילת בצבא שמסייעת לפצועים שמגיעים מסוריה. משפחת גבע
העוצמה החיובית של הפאוור גירלז ניכרת בחייהן. “יש לי שבט מדהים, ומעולם לא חוויתי את נושא גיל ההתבגרות”, אומרת שרה. “אנחנו חברות טובות, ויש לנו עוצמה נשית מטורפת. ידעתי תמיד שאני רוצה כבוד, שיח ופתיחות בדרך הגידול שלהן. ישנה הקשבה בינינו, וגם הבנות חברות מדהימות אחת של השנייה”.
עוד כילדה שרה נמצאה בתנועה בלתי פוסקת. “זה חלק בלתי נפרד מחיי. אני מתעמלת מגיל תשע וזה בדמי. רקדתי בלט ועד שנפצעתי ייצגתי את בתי הספר בתחרויות אתלטיקה, וזכינו במקומות ראשונים באליפויות ובתחרויות קבוצתיות רבות. זכיתי גם כילדה במקום ראשון בקפיצה לגובה. לא התחרויות הובילו אותי, אלא עצם העובדה שאני היפראקטיבית ברמות מטורפות, וזה מיקד אותי ואיזן אותי”.
ואיך הורייך התמודדו עם ילדה היפראקטיבית?
“הוריי היו מדהימים. הם יצרו אוירה של אופטימיות, נחישות, ערך וכבוד לחיים ולאנשים. הם ידעו לזהות את זה, וכבר בגיל צעיר רשמו אותי לחוג בלט. הייתי מטפסת על הכול, משחקת רק עם הבנים. אני ילדה בין שני אחים. הבכור כיום מהנדס בחברת חשמל, והאח השני מנכ”ל חברה בינלאומית. אני הייתי הסנדוויץ’, והייתי ילדה מורדת ומאוד לא נסיכה", היא מספרת בצחוק מתגלגל.
הוריה של שרה היו ניצולי שואה, אך שרה מכנה אותם בביטוי המפליא “מנצחי שואה”. אמה ניהלה מחלקה במשביר לצרכן, ואביה עבד במפעל. “אני קוראת להם מנצחי שואה ולא ניצולי שואה, כי הם לא רק שרדו אלא הרבה מעבר. תמיד דיברנו על השואה בבית, המלחמה הייתה מאוד נוכחת, וזכיתי להכיר את הסבתות”. שרה מתארת בנוסף סיפור מצמרר: “הם ניצלו יחד כיוון שנאצי התאהב באמי התינוקת, ולא היה מסוגל להרוג אותה. הוא העביר אותם לכומר שהסתיר אותם, וכך הם ניצלו”.
לא רק שלא ניתן להתעלם מסיפור חייה של שרה ומאישיותה, אלא לא ניתן להתעלם גם מהופעתה החיצונית הכוללת החלטה נחושה ויוצאת דופן לעשות קרחת. “אני עם שיער אפרו במקור”, היא אומרת, “ופעם גילחתי את השיער אחרי הצבא. ההורים שלי מאוד סלדו מזה, כי גם שואה וגלח על הראש כידוע לא הולכים ביחד. הסכמתי להאריך את השיער לחתונה, אבל אחר כך הורדתי אותו, כי ככה אני אוהבת את זה מאוד. נוח לי בלי מספרות, בלי פן ובלי ספרים. גם יהודה קיבל זאת באהבה והוא היה מספר אותי”.
חיה בהילוך גבוה
היא עוסקת באימון אישי ובהרצאות, מעבר לעיסוק בריקוד על עמוד ולהיותה מאמנת מקצועית להתעמלות ושחייה וכן מטפלת הוליסטית.
12 אירועים מוחיים. גבע בפעולה. צילום: אורי קריספין
“אני מאמנת לשיפור ולשינוי בחיים, מלווה לשינויים בארגונים, בחברות ובחיים האישיים. אני מרצה ואחת מצוות המרצות של עמותת כוח נשים, יש לי מופע שנקרא “החיים בהילוך גבוה”, שבו אני רוקדת על עמוד ומספרת את סיפור חיי, וב-8 בנובמבר יש לנו מופע בכורה שנקרא “אופטימיות בתנועה: נשים מחוללות שמחה”. המופע יתקיים בנתניה באולם על שם אריק איינשטיין. חברתי ללהקת נשים של אורית אהרון שרוקדות ריקודי בטן, ואנחנו גם מספרות את הסיפור שלהן ואת הסיפור שלי”.
נראה שהחוזק הנפשי שלך הוא משהו מובנה וטבעי, אז איך את מאמנת אחרים להתמודד עם כאב?
אנשים פוגשים אותי בנקודות זמן בחיים ושואלים אותי, ‘איך את עושה את זה? איך את תמיד עם חיוך? איך את תמיד משרה אווירה של נינוחות והכלה, איך לידך הכול מתגמד?’ והאמת היא שזאת אני, וזאת דרכי בחיים. אני קוראת לזה אופטימיות בתנועה. בכל מה שתלוי בי, אני עושה את הכי טוב שאני יכולה ויודעת וממשיכה ללמוד ולהשתפר. אני מספרת את סיפורי כדי להראות שכל אחד ואחת יכולים. זה לא הסוף עד שזה נגמר! אני בוחרת לחיות את חיי ולנצח, כל עוד אני בחיים.
"בוחרת לחיות את חיי ולנצח". צילום: אורי קריספין
"בעקבות המופעים שלי הגיעו אליי חולים רבים. יחד איתם מצאנו את הניצוץ ואת התשוקה שיש בחייהם ונשכחו בגלל הכאב, אם זה בנגינה, כתיבה, ציור, שירה. וזה מדהים לראות איך כל חייהם השתנו בזכות העיסוק במה שממלא אותם. חייהם התמלאו בשמחת חיים ובהרגשה של ניצחון. זה מה שאני מלמדת: להגיע לאנשים וללמד אותם גישה אחרת ושזה תלוי בנו. אני לא סופרוומן, וכל אחד ואחת יכולים. היכולת לקבל כלים מתאימים להתמודדות, התנהלות אחרת וגישה שונה – כל אלו ניתנים לרכישה וללמידה”.
את מאמינה בגורל ובכוח עליון?
“אני מאוד מאמינה בבורא עולם, ביקום, ומחוברת לזה מגיל מאוד צעיר. יש לי שיחות אישיות רבות עם אלוהים, ואני עוסקת בלימודי קבלה באופן פרטי. הקמתי קבוצה בבית, בה למדנו קבלה במשך שלוש שנים. אני לא דתייה, אבל מאוד אוהבת את הדת, מאמינה ביהדות כמשהו ייחודי, שיש בתורה תובנות רבות על החיים, ושהפילוסופיה של התורה ושל הקבלה מאוד מחזקות ונותנות כוח. אני מאמינה שיש לנו ייעוד בחיים האלה, הזמן שלנו קצוב והגורל שלנו לא בידנו. אני יציר בריאה, ולכן אני מאמינה בעצמי, ביכולות שלי, באופטימיות, והכול ביחד נותן לי כוח רב”.
את פנויה לזוגיות חדשה?
“כן, אני פנויה לאהבה חדשה ולהיכרות חדשה, רק שזה יתאים. אני רוצה זוגיות עם גבר שיוכל להכיל אותי ושספורט לא תהיה מילת גנאי עבורו”.
מופע של אישה אחת
ב-12 בנובמבר שרה חוגגת שנתיים למופע שלה “החיים בהילוך גבוה” בהופעה ביתית אצלה בגן יבנה. חלק מהכרטיסים נתרמו לטובת פרויקט הדסטארט ל”זכותי ללדת”, והשאר נמכר בימים אלו לקהל הרחב. שרה מרכזת ומנחה קורס המתקיים בבאר שבע מטעם עמותת כ”ן (כוח נשים) ומכללת ספיר. הקורס מכשיר נשים צעירות בנות 21-45 להיות מנהיגות ולהוביל מהלכים חברתיים.
שואו של אישה אחת, גבע. צילום: אורי קריספין
ב-8 בנובמבר גבע מעלה מופע בכורה בשם “אופטימיות בתנועה: נשים מחוללות שמחה” יחד עם להקת נשים שרוקדות ריקודי בטן.
ניתן ליצור קשר עם שרה ולהתעדכן בפעילויותיה ובמופע הקרוב בעמוד הפייסבוק שלה “החיים בהילוך גבוה”.
