10 שנים חלפו מאז כניסתו של אריה מימון לתפקיד ראש מִנהל החינוך בעיריית אשדוד. סיבה טובה מספיק כדי לערוך אתו ריאיון מקיף. זה לא ריאיון סיכום, אולי סיכום-ביניים.
אלה לא היו שנים פשוטות. גם כניסתו לתפקיד לא הייתה חלקה ואולי היוותה רמז לעתיד לבוא. אחרי מאבק משפטי מצד יריביו שבא בעקבות זכייתו במכרז, הוא נאלץ להשלים לימודי תעודת הוראה ונבחר שוב, גם אז לא בלי מהמורות בדרך.
אבל מעמדו של מימון איתן. הוא זוכה לאמון מוחלט מצד ראש העירייה, ד”ר יחיאל לסרי, ולא אחת נדמה שמימון עומד בחזית וסופג בעצמו את הביקורת – מצד תושבים, חברי אופוזיציה והתקשורת. בדרך כלל הוא “חוטף” ושותק.
העובדה שהוא ‘אאוטסיידר’ ועושה בכל בוקר את הדרך הארוכה לעבודה באשדוד מבאר שבע, עיר מגוריו, אולי מסייעת לו. בסופו של יום עמוס הוא חוזר הביתה לחיק המשפחה בעיר אחרת.
בימים אלה חלק גדול מתשומת הלב שלו נתון לכל מה שקשור למשבר הקורונה. חזרת ילדי הגנים ואז תלמידי א’ עד ד’ וכעת נערכים לשובם של ה’-ו’. מחזקים את מערך הבדיקות שמגיעות עד למעון, לגן ולבית הספר. עוקבים בדריכות אחרי כל מקרה חשוד כדי לעצור כל התפרצות אפשרית כשהיא עוד קטנה.
"שנים מרתקות, מספקות"
אריה מימון בן 56, נשוי לרבקה, מורה למתמטיקה שבניגוד אליו, עושה את דרכה בבקרים דרומה, לירוחם, שם היא מלמדת ומגישה לבגרויות. הם הורים לשני בנים ושתי בנות וסבים לנכד תינוק, דרור, שתמונתו מקשטת את מסך הטלפון של הסב הגאה.
מימון נולד בעיר החוף גאבס שבתוניס ובגיל שנתיים עלה לארץ עם משפחתו. הם נקלטו בשכונה ד’ מזרח בבאר שבע ובה גדל. יש לו תשעה אחים, אמו בחיים ואביו נפטר לפני שנים רבות.
“הבית היה בית דתי, אף פעם לא היה כסף, אבל ההבדל בין הבתים היה סדרי עדיפויות”, הוא מאבחן. “בסוף, זה ההורים. לא קל לגדל 10 ילדים בתנאים לא תנאים. אבא עבד ברכבת, הניח מסילות, עבד קשה מאוד כמפרנס יחיד. כשגדלנו, אמא יצא לעבוד קצת בניקיון. לא היה כלום, אבל לימודים היו בראש סדר העדיפויות שההורים הציבו”.
"דברים שלא הייתי מוכן לעבור עליהם", מימון. צילום: פבל
גדלת במשפחה דתית, וילדיך?
“אחד איננו דתי, חילוני לגמרי, השלושה האחרים דתיים”.
איך אתם עם זה?
“זה כואב מאוד, מדכא, אתה מחנך למשהו… אבל אוהבים אותו מאוד והיחסים מצוינים. לכל הורה דתי קשה שילד שלו עוזב את אורח החיים הזה”.
מימון למד בצעירותו פסיכולוגיה חינוכית באוניברסיטה העברית. “חינוך מאוד עניין אותי כבר מגיל צעיר”, הוא מעיד. “רציתי להשפיע, אולי להמשיך באקדמיה. אבל אחרי סיום הלימודים עבדתי בסוכנות היהודית, הדרכתי, ריכזתי ומשם עברתי לתפקיד מנהל אגף החינוך במועצה המקומית ירוחם, שבו החזקתי במשך 10 שנים. אחר כך התקבלתי לרשת אמי”ת. הקמנו רשת חינוך בשדרות ולאחר מכן עברתי לתפקיד מטה כסמנכ”ל תכנון אסטרטגי. בתום שש שנים באמי”ת התמודדתי ונבחרתי לראש מנהל החינוך בעיריית אשדוד”.
הייתה לך כניסה לא קלה.
“הוגשה עתירה על רקע זה שלא הייתה לי תעודת הוראה. בין 2009 ל-2010 למדתי הוראה, התמודדתי שוב במכרז ונבחרתי מחדש. הוגשה עתירה נוספת בטענה שהזכייה שלי לא הייתה תקינה והיא נדחתה. באוקטובר 2010 התחלתי בתפקיד ומאז אני פה”.
אז בפרספקטיבה, איזה מין עשור זה היה?
“שנים מרתקות, מספקות”.
אתה לא ציני.
“לא, ממש לא. אני רציני לגמרי. בשנים הראשונות לא הרגשתי איך הזמן עובר, ולא פעם נשארתי בעבודה עד תשע או עשר בלילה. וזה לא היה קל, בכלל לא. הקושי היה עצום. אבל הבנתי – יש מצב נתון ואני רוצה לשנות אותו, אני רוצה להשפיע ולהותיר טביעת אצבע”.
ושינית?
“לגמרי. במושגים שלי זאת מהפכה בעיר הזאת”.
זאת מילה גדולה.
“אני אתן לך מספר דוגמאות. הנורמות שבהן פעלה מערכת החינוך היו פוליטיות בהרבה מקומות, ויאמר לזכותו של ראש העיר, יחיאל לסרי, שהוא החליט לעקור את זה מהשורש. אני חושב שזה עלה כבר בשיחה הראשונה שלנו, ולא הכרנו קודם. כשנכנסתי לתפקיד התפנו משרות ניהול בכמה בתי ספר, וראיתי שאנשים מתוך המערכת, מבתי הספר בעיר, לא מציגים מועמדות. התחלתי לנסות לברר את זה ונפגשתי עם אנשים. הגיעו ארבע מורות מהעל יסודי וכל אחת בשיחה אישית איתי אמרה את אותה תשובה: ‘אני לא מתמודדת על התפקיד כי הוא תפור, התוצאות ידועות מראש ואין טעם לגשת’.
אמרתי להן ‘ואם אני אתחייב שהכל פתוח’? אז הן אמרו, כל אחת בנפרד, ‘תוכיח לנו’. סיפרתי את זה לראש העיר והוא אמר לי ‘כן, ואתה צריך להוציא את זה, להוציא את הפוליטיקה מהמערכת’. זה קרה גם בוועד ההורים בעיר, מעורבות של גורמים פוליטיים. יחיאל החליט לשנות את זה ואני שמחתי, כי זה התאים לגישה שלי. ואכן, מאז שנכנסתי לתפקיד אני יכול להגיד שאין מינויים פוליטיים של מנהלים. אף אחד לא יודע מי ייבחר. הוצאנו את הפוליטיקה מהחינוך באשדוד”.
על איזו פוליטיקה אתה מדבר, למה הכוונה?
“התערבות של גורמים פוליטיים, של מי שממונה על החינוך למשל, של נבחרי ציבור בעירייה. זה היה ונגמר, בלי להיכנס לשמות. השינוי הזה הוא לא דבר של מה בכך ובזכותו מנהלים ומורים יכולים לעבוד בחופשיות”.
רוצים להישאר מעודכנים?
הקליקו כאן לאפליקציית "כאן דרום – אשדוד"
ואם הזכרת מה שהיה לטענתך פעם, מה קורה בינך לבין סגנית ראש העירייה שרון מרק, הממונה על הגנים?
“היא עשתה דברים שלא הייתי מוכן לעבור עליהם בשתיקה. למשל, התערבה בחלוקת מחשבים לתלמידים מכספי תורמים. מה פתאום דרג פוליטי מתעסק בזה? שהיא תקרא אליה מנהלים מעל הדרג המקצועי בעירייה? לא מקובל. ראש העיר לא מעז לעשות דברים כאלה, ואין שום הצדקה שהיא או מישהו אחר כן יתערב”.
איך היית מגדיר את היחסים ביניכם?
"היא נבחרת ציבור ואני פקיד. אני מכבד אותה, אבל לא הסכמתי עם כמה דברים שהיא עשתה והאופן שבו עשתה, כמו בחלוקת המחשבים וההתנהלות שלה סביב המכרז לתפקיד מנהלת מחלקת גנים, ולכן הודעתי שאני לא מוכן לעבוד איתה. אין לי מה להגיד מעבר לזה”.
לסרי נותן גיבוי למימון: מרק הודחה מתיק החינוך
"אוי לו למנהל שיש לו תלמיד שהוא רעב"
השתמשת קודם במילה מהפכה. איזה עוד שינויים עשיתם?
מימון: “החינוך הממלכתי-דתי בעיר. הוא היה במצב בכי רע. מבחינה פיזית בתי הספר היו בכמה רמות מאחורי בתי ספר ממלכתיים. אני זוכר שהגעתי לבית ספר אחד בשכונה ישנה בשבועות הראשונים שלי בתפקיד. כשנכנסתי לא האמנתי למראה עיניי. בחזית חלקים שבורים של חלונות היו סגורים בניירות עיתון וסלוטייפ, המסדרון חשוך, הדלתות לא הוחלפו מיום הקמתו של בית הספר. בתוך חדר המנהל קורי עכביש. כל כך כעסתי. והיום אתה יכול לראות איך נראה בית הספר. השקענו בו המון. והוא לא היחיד, יש הרבה.
“זה לא רק העניין הפיזי”, ממשיך מימון. “היה פה תיכון שבכמה שנים התחלפו בו חמישה מנהלים. הזכאות לבגרות הייתה נמוכה מאוד. ברחבי העיר הרבה מאוד מסיימי בתי ספר יסודיים ממלכתיים-דתיים לא המשיכו לבתי ספר דתיים בחטיבה ובתיכון. והיום? 73% נרשמים לממ”ד ונשארים בממ”ד. יש אמון, הם רוצים להישאר בחינוך הדתי. החלפנו מנהלים, היו הרבה טלטלות. לפני כחמש שנים זו הייתה הפעם הראשונה שציוני המיצ”ב בממ”ד הגיעו לרמה של הממלכתי. זאת רפורמה גדולה, דרמטית”.
מקיף אמי"ת י'. צילום: דור גפני
ואם נגעת בבגרויות, מה הנתונים העדכניים מבחינת זכאות?
“לפי מה שקיבלנו מבתי הספר בהתייחס למבחני הבגרות של השנה החולפת, תש”פ, אז ככה: מקיף א’ 88%, מקיף ג’ 92%, מקיף ד’ שהוא סנסציה בפני עצמו עם 96%, מקיף ה’ 95%, מקיף ו’ 95%, מקיף ז’ 98%, מקיף ח’ 98%, מקיף ט’ 96%, מקיף אמי"ת י’ 88, מקיף י”א 95, אולפנה 99, ישיבה תיכונית 99, נווה הרצוג 83, אורט ימי 86 – בקרב התלמידים האשדודים”.
הבגרויות לא הפכו לחזות הכל? ומהצד השני, כשלוקחים את שיעורי הזכאות בכל העיר ולא רק במקיפים אנחנו די מתבוססים באזור ה-66-67%.
“לגבי האחוזים שציינת נכון מאוד”, אומר מימון ושולף תיקיה שהביא אתו לריאיון. “זאת הזדמנות טובה להסביר את העניין אחת ולתמיד”, הוא ממשיך בעודו מצביע על אחד התרשימים שבו מופיעים גם מוסדות חינוך חרדים ולצד רבים מהם מופיע האחוז “0”.
שיעורי זכאות לבגרות במספר בתי"ס חרדים לבנות. מקור: עיריית אשדוד
מימון: “אתה יודע מה זה? בתי ספר, במגזר החרדי בעיקר בתי ספר לבנות, כי אצל הבנים לא ניגשים לבגרות, ואז בחלק מהם יש מין ‘משחק’ כזה. מזינים עוד ועוד נבחנים כביכול כדי לקבל תקציבים מהמדינה, אבל הם לא באמת ניגשים אז אין זכאות. והאפסים האלה מנחיתים את הממוצע של הזכאות העירונית. מנגד, יש כמה בתי ספר חרדים שחלק מהבנות כן ניגשות בהם לבגרות, אז אתה רואה שם שיעורי זכאות של 67%, 55%, 22% וכולי, וגם הם מורידים את הממוצע”.
אבל אתה ראש מנהל החינוך באשדוד נקודה. ותחתיך יש מנהלי אגפים של החינוך החרדי.
“ארגונית הם מתחתיי, אבל בפועל הם לא מתעסקים בבגרות. כל מוסד הוא עמותה וקובע לעצמו. אתה חושב שאני יכול לשנות את זה? ולידיעתך כשנכנסתי לתפקיד הממוצע במקיפים שלנו היה 82% והיום הוא מעל 93%. אתה מכיר עוד עיר שמסוגלת לעשות דבר כזה? וזו לא הזכאות לבדה, אלא גם איכות התעודה. כשבודקים את המכלול – שמשקלל זכאות לבגרות, מצטיינים, 5 יחידות במתמטיקה ואנגלית, טוהר הבחינות, מניעת נשירה, אלימות, שילוב וגיוס – אנחנו הכי טובים בארץ בבתי הספר העל יסודיים שאנחנו אחראיים עליהם מול הרשויות האחרות ברשימת הערים הגדולות. זה שיש באשדוד אנשים שמתנגחים עבור הניגוח ומסלפים את המציאות, מה אני יכול לומר? הם לא פוגעים בי אישית, אלא בכל המערכת”.
אתה מתאר תמונה שאני לא בטוח שהיא משתקפת באותה צורה לציבור הרחב. מה פשר הפער הזה?
“לעיתים יש קבוצה של 100 אנשים, כולם שקטים, חוץ משניים שצועקים כל הזמן ואז התחושה היא של רעש חזק, כי הרוב דומם. אני אומר לך, מערכת החינוך יודעת מה היא שווה וגם ההורים יודעים. יש כישלונות, יש בעיות, אנחנו לא מערכת מושלמת, יש דברים שהיינו צריכים לעשות אחרת, אבל התמונה הכוללת היא של מהפכה. רק בשביל החינוך הדתי היה שווה, רק בשביל מה שעשינו בתקשוב היה שווה. רק בשביל החינוך המיוחד ושני בתי ספר לאוטיסטים שפתחנו בעיר היה שווה לי את הכל”.
לסרי ומימון עם משמרות הזה"ב ליד בית הספר הרא"ה. צילום: שמואל דוד
מה ההישג שאתה הכי גאה בו?
“באותם ילדים שהצלנו, ילדים שקודם לא ראו אותם. ילדים שפעם היו שולחים למקום אחר וככה ‘פותרים את הבעיה’”.
יש תלמידים שבאים בבוקר ללימודים בלי אוכל?
“אוי לו למנהל שיש לו תלמיד כזה שהוא רעב. זה חלק מהחובה שלנו. מארגנים כריכים בצורה דיסקרטית ומוצאים פתרונות. אני לא יכול להגיד לך שאין אף מקרה שחמק מעינינו".
איזה ציון היית נותן למערכת החינוך באשדוד?
“למערכת החינוך הממלכתית והממלכתית-דתית 9 בקלות ו-8 בזהירות”.
וכשהגעת?
“אני חושב ש-7 ואני עדין. הייתה פה מערכת טובה, ומהטובה הזאת עלינו בכמה דרגות למעלה. לקחנו את המרכזייה הפדגוגית שלנו, פסג”ה, הגדרנו את מטרות ההכשרה של עובדי ההוראה שלנו. אני מקבל כל תקופה חוות דעת על כל העובדים, ואנחנו יודעים לעקוב. אני מטפל בזה באופן אישי. זה צומת קריטי, ודאי באזורים החלשים בעיר. שם זו הנשמה שלי. מבחינתי, שם גדלתי. התפקיד שלי איננו הבגרויות, זה שטויות, זה ממש לא הדבר המרכזי. כל מנהל יגיד לך, שכאשר אני מגיע לבית הספר שלו לעשות בקרה, דבר ראשון שאני מודד זה ערכים, אקלים בית ספרי, התנדבויות, מצבם של הילדים, היכולת להביא ילדים מהשכונות לתכניות של מחוננים… בסוף, זה הכי חשוב בעולם”.
אבל בתי הספר בשכונות הוותיקות נשארו הרחק מאחור, לא?
“חס ושלום. קח את בית ספר אחדות ברובע ב’. שכונה במצב כלכלי ירוד יחסית, כמחצית מהתלמידים באים מהקהילה האריתראית. בוא תראה את בית הספר, מטופח, מנוהל לעילא. וכך גם בתי ספר אחרים. בוא תראה את יד שבתי ב-ו’, תתעלף”.
מחאה נגד החלטת העירייה לסגור את ביה"ס מפתן חרמון באשדוד. צילום: ועד הורים עירוני
עד עכשיו לא הבנתי למה הייתם כל כך נחושים לסגור את בית ספר מפתן. אתה שלם עם זה?
“בהחלט, אני שמח על זה”.
אבל למה?
“אין הצדקה לארבעה בתי ספר עמלניים באשדוד. יש מספיק פתרונות טובים. מה גם שבמפתן הייתה תופעה של טיפול של רווחה, אבל פחות של למידה. אז למה להמשיך להחזיק בית ספר כזה? הילדים לא נזרקו לרחוב, הם קיבלו חלופה טובה יותר”.
אולי סגרתם כי רציתם לתת את השטח למישהו?
“לא. עוד לא ידוע מה ייעשה בשטח. מי שהכי צריך, יקבל”.
"עשינו פה מהפכה"
בגלל הקורונה הילדים יושבים בבתים המון זמן, לומדים-לא לומדים, בלי חברה, בלי לנשום אוויר, ללא פעילות גופנית. איזו השפעה יש לזה?
“יש המון בעיות. המצב הוא רע מאוד. הלחץ גובר, יש עליה חדה באיומי התאבדות ובניסיונות התאבדות וגם באלימות במשפחה. המורים והמנהלים שומרים על קשר עם התלמידים אבל קשה לעלות על הכל. כמה הילדים יכולים להישאר סגורים בבית? כמה?”
אז מה הדרך הנכונה?
“אני לא יודע, זאת שאלה קשה. אין פתרון קסם. אם זה היה תלוי בי לא הייתי פותח את כל המערכת מחדש, אבל הייתי מנסה ללכת בדרך של פשרה. למשל, קבוצות של הנוער, בפארקים, בבתי ספר, במשמרות”.
איך זה שאפשרתם והעלמתם עין כשמוסדות חינוך חרדים נפתחו למרות ההגבלות והאיסור?
“ראש העיר פנה חדשות לבקרים לממשלה כדי לבצע אכיפה”.
זה כמו מדינה בתוך מדינה.
“אני חושב שהיו במדינה כוחות פוליטיים שמנעו את ההתערבות ואת האכיפה וזה לא הוגן כלפי האחרים. זה רע מאוד שבית ספר אחד, במקרה הזה ממלכתי, סגור בהתאם להנחיות וזה שלידו, חרדי, ממשיך לעבוד. ממש לא מקובל עליי”.
כ-40% מהתלמידים בעיר לומדים במערכת החינוך החרדית וזה הולך ועולה. מבחינתך זו בעיה?
“בשנים האחרונות זה התייצב ואין עליה".
אתה כבר 10 שנים בתפקיד והריאיון הוא סוג של סיכום תקופה. מה הלאה?
“אם לא הייתי נהנה לא הייתי נשאר פה, עם כל האתגרים והקשיים אני אוהב את מה שאני עושה, זאת הנאה צרופה. יחד עם זאת אני מקווה שלא אהיה פה עוד 10 שנים נוספות, די חלאס”.
מה אתה מתכנן?
“כרגע אין משהו על הפרק ואני ממשיך בתפקיד הנוכחי שלי, אבל אני שואף לעשות עוד דברים”.
אני יודע שהיה לך חלום להיות מנהל המחוז במשרד החינוך.
“זה לא החלום המרכזי שלי, נכון שרציתי, אבל בסוף לא התמודדתי”.
אז מה השאיפה הגדולה?
“להתפנות למקום שבו אני חופשי לטפל באוכלוסיות חלשות, להיות משוחרר מהכבלים הבירוקרטיים וממאבקי כוחות, אולי בעמותה או בארגון כזה או אחר”.
ואחרי 10 שנים בעיריית אשדוד, עד כמה אתה עדיין נחשב ל’איש של המנכ”ל’ אילן בן עדי? נזכיר שעבדתם יחד בירוחם.
“אני יכול להגיד לך שבמשך 10 השנים הללו לא קיבלתי תוספת לשכר ואני לא מקבל מעמד מועדף בוויכוחים עם ראשי מנהלים אחרים בעירייה. אילן הוא אדם שמי שקרוב אליו סובל הכי הרבה. הוא אדם יוצא דופן, מוכשר כמו שד, נדיר באיכויות שלו. איש אנליטי עם רגישות אנושית”.
איזה ציון היית נותן לעצמך?
“אני מעריך את עצמי גבוה, אבל זה יהיה יומרני. 8 ואם אני מגזים 8 וחצי”.
מה החיסרון הבולט שלך?
“אני לא אדם קל באופיי, אני תובעני ויש לי דרישות. אני גם יכול לפעמים להרים את הקול. זה דבר שאני צריך לעבוד עליו, להיות פחות קשה עם אנשים”.
הרווחת פה הרבה שיערות לבנות?
“ועוד איך”.
זו עבודה כפוית טובה?
“שמע, כל עבודה ציבורית בעיניי היא כפוית טובה. ועדיין, אני אומר תמיד, פראייר מי שלא נמצא בתחום הזה. זו הנאה שמעטים חווים אותה. זו אחריות גדולה ותחושת סיפוק גדולה”.
***
שרון מרק ומנהלת מחלקת הגנים בעירייה לשעבר, מיכל שהם. צילום: שירן פרץ
בתגובה לטענות של מימון כלפיה מסרה מרק: "לגבי המחשבים מדובר בתרומה פרטית מהעמותה לקידום הרפואה באשדוד לתנועת הלביאות. המחשבים חולקו לפי שיקול דעתה של התנועה כמו תרומות רבות אחרות ואריה מימון התערב התערבות בוטה וגסה לקבל את המחשבים אליו למשרד וגם דרש לקבל את רשימת השמות של התלמידים שמקבלים את התרומה. לגבי המכרז לתפקיד מנהלת מחלקת הגנים, אריה מימון הזהיר אותה לא לדבר איתי בשום אופן, כשאני הממונה על הגיל הרך. לכן היא בחרה שלא לקבל את התפקיד בסופו של דבר ולא בשל פערי שכר כפי שנטען על ידי העירייה. גם לי הוא ניסה להגיד עם מי אני אדבר ועם מי לא, אבל זה לא עובד ככה, אין לו שום זכות. גם בעלי לא אומר לי עם אני אדבר ועם מי לא".
