אהבה בימי קורונה: דבר הקול הצעיר

ביקשתי מתלמידים שלי לכתוב על הנושא "אהבה בימי קורונה". הנה הטקסטים האישיים לפניכם – הצצה מאורגנת לחיים של אחרים. ובהזדמנות זאת תודה לכותבים ממעמקי ליבי.

ציור רפי פרץ

“אני על ספסל והוא במדרגות”

שלי קורסונסקי בת 21, עובדת בחנות חיות, תושבת אשדוד, שחקנית בתיאטרון ברמוזה (כשעוד היה אפשר להופיע), כותבת ויוצרת.

לפני 100 שנים (פלוס מינוס) התפשטה הכולרה כמגיפה נוראית. הנשים שחיו באותה תקופה ודאי כבר הפכו לסבתות ואולי אפילו סיפרו לנכדים שלהן איך זה היה לחיות בצל מגיפה עולמית. צחוק הגורל, וכמו כדי להראות לכולנו שהיסטוריה חוזרת על עצמה, הנה גם אנחנו, 100 שנה אחרי, חווים שוב מגיפה עולמית.

כשאתה אוהב מישהו, אתה מפחד שהוא ייפגע. אתה מפחד שיקרה לו משהו שלא יהיה בשליטתך, כולנו יודעים עד כמה הפחד הזה מתחזק פי כמה וכמה בזמן מגיפה עולמית.

לפני חודש אהובי היה בבידוד. היינו נפגשים ליד דלת הבית שלו. זה בטח היה קצת מוזר לראות אותנו מהצד, אני על ספסל והוא במדרגות, עוטים מסיכות, אבל יכולנו להיות ככה שעות, ורק לדבר, בלי סוף. הייתה תחושה שמקיף אותנו מן שדה מגנטי, ואנחנו נמשכים אחד לשני בעוצמה מטורפת, אבל אנחנו צריכים להשתמש בכל הכוחות שלנו כדי לא לגעת ולהתנגד לכוח העצום הזה שדוחף אותנו אחד אל השני, כוח הטבע. פחדתי עליו, דאגתי לו, וכמו כל אישה טיפוסית כבר דמיינתי את הגרוע מכל. כשהוא יצא שלילי בבדיקה זו הייתה הקלה שאין כמותה.

כולנו איבדנו משהו בתקופה הזו, בין אם זה עבודה או אמון בממשלה. כולנו תקועים בתקופה הזו. קצת נואשים, קצת אבודים, אף אחד לא באמת יודע מה יהיה עוד חודש או חודשיים או אפילו בשבוע הבא.

ילדים איבדו את הילדות, מבוגרים איבדו עבודה והצעירים איבדו את אש החיים. אולי זה נשמע קצת לא חיוני אבל, כן, גם מסיבות, אירועים, ברים, מסעדות וחברים זה חשוב. קשר אנושי הוא שמחזיק אותנו, בעיקר בתקופה שבה אנחנו צעירים ורוצים לטרוף את העולם.

אבל עכשיו? כולנו קפואים בזמן. אבל בתוך כל המשקל הזה שמונח על כולנו, זה נחמד לדעת שלא משנה מה, בסוף היום, אני אפגוש אותו, אנחנו נדבר על היום, על העתיד שלנו, נשחק שש בש ונשתה קפה. ושום מגיפה עולמית לא תשנה את זה.

“קשה לי להגיד אני אוהבת אותך”

מאיה אלפקס בת 30 מתל אביב, מאיירת וכותבת. אהבה זה דבר מסובך, ולמה כולנו רוצים בה, נשאלת השאלה.

מאיה אלפקס צילום מהאלבום המשפחתי

בשנים האחרונות נוכחתי לדעת שטוב היות האדם לבדו ואין אחד שיכול לחבק אותי כמו שאני את עצמי. אחד לא יכול להרגיע אותי כמו שאני ארגיע את עצמי. אם אצטרך לבכות ולצרוח אאפשר זאת לעצמי. לא אסתכל עליי מוזר, לא אגיד 'מה קורה לה? היא איבדה את זה לגמרי'. פשוט אוהב אותי.

איפה אמצא עוד אדם כמוני? שירצה להכיל אותי, לא משנה מה? שיסתכל עליי בחמלה ויגיד שזה בסדר? למה הפרצוף נחמץ והעיניים מתחילות להתרטב יחד עם המחשבה הזו? יהיה קשה לומר שאין באפשרותי להתמסר לאהבה שכזו מצדו של אדם אחר אבל אני, עדיין קטנת אמונה, מלאה בחששות, כוויות ופחדים.

אני מבינה את גודלי הזעיר בעולם הזה שלאחרונה אני רואה בו מילה שאפילו איני בטוחה כיצד לתאר אותה. הגעתי למצב ששוב אני מצפה לגרוע מכל, שאתאכזב ואפול שוב לתהום עמוקה. העניין הוא, שהתמלאתי בהפתעות טובות, גיליתי שיכול להיות שקיים מה שדרשתי לעצמי. אני מפחדת להאמין במחשבה הזאת. אני מפחדת ששוב אגיד מה חשבת לעצמך? מה את ילדה? וכן, אני ילדה, בעולם של מבוגרים.

נשארתי לבד בארגז החול. ופתאום מצאתי עוד ילד שנשאר בחצר. והוא נשאר. כשאין לאן ללכת והכול מגעיל ונראה שכולנו כחברה כבר איבדנו תקווה לגבי כל כך הרבה דברים, הוא פה והוא לא מפחד להסתכל לי עמוק לתוך הקשיים. קשה לי להגיד אני אוהבת אותך, מפחדת לשחרר את שלוש המילים האלו מהפה שלי.

אני כל כך נזהרת שאוציא אותן שלא יגיע היום הזה שזה יהיה רשמי שאני יכולה להיפגע כל כך חזק. שזה יכול לרסק אותי. לא נעים לי כבר לבכות ולהתלונן, אני מרגישה חוצפנית, הרי יש לי הכול ואין שום בעיה ברוך השם ואפילו הוא לא תמיד מבין ואפילו, אפילו אני בתוכי לא תמיד מבינה, רק אוהבת אותי, הכי הרבה שרק אפשר.

“נזרקתי שוב לאותו חלום ישן”

דויד קליין בן זוג ואבא, מוזיקאי וכותב, מורה למוזיקה ומנהל צוות בקרת איכות באינטל. אוהב ליצור, להגות ולחלום.

דויד קליין צילום אפרת קליין

רגעים וחלום
זיכרון ישן קופץ לי לראש – אותו רגע מסתורי בו נפגשנו,
כשניסיתי לשווא לחבל בתוכניות השמיים היפהפיות,
ואת לא נרתעת מהתוכנית שלי לעזוב את הארץ כדי להגשים חלום דועך,
הסכמתי לחלקיק שניה להביט פנימה לתוך כאוס שקט
ולראות אותי ואותך.

וכך אני נזרק, 13 שנים אחרי הרגע ההוא, ליוני האחרון,
לחופש שלקחנו לחגוג לך יומולדת בים האדום,
יומולדת לא שגרתי שהפציע לתוך סופו של סגר חברתי,
ובדרך עצרנו ליד מעיין – ספק שלולית,
בלב מדבר לוהט חסר לב,
שכבר ראה הכל אך יופיו עוד במותניו,
וכך ליד החול האדום, בשליליות קורונית מתגברת, טבלתי בשלולית.

האש השורפת התקררה לרגע, והצצתי פנימה וגיליתי שקט,
ממתין בשקט לגילויו,
מוכן להתאהב וגם נוכח שוב, ביופייך.

נזרקתי שוב לאותו חלום ישן על בריחה לאירופה החולמנית, נטולת ילדים וישראליות צורמנית,
כי עדיף להגשים חלום גוסס גם אם דרכו בייסורים מאשר להסתגל לפסבדו נוחות עם כיסופים.
ונזכרתי איך לטובת אותו חלום, כשעמדתי לעזוב אותנו, פתחתי לך פצע ישן,
ואת, כמו האמיצה שבלביאות,
לימדת אותי להסתכל פנימה ולבטוח במה שעתיד לקרות.

"העיניים שלנו זורחות אחת מתוך השנייה"

נדב ברק בן 22 מאשדוד, כותב כבר חמש שנים תחת הכותרת ׳דברים שלא אמרתי׳ ברשתות החברתיות וקטעיו הגיעו למאות אלפי אנשים. ספרו הראשון יצא לאור עוד כשהיה חייל בגיל 20, ובימים אלה הוא עובד על ספר נוסף.

נדב ברק צילום: יאיר סיגרון

אהבה בצל הקורונה
אנחנו נכנסים לבית שלי תוך כדי שאנחנו מתנשקים
ואחרי שהיד שלי מסתבכת בלהכניס את המפתח למנעול.

משהו בריח החגיגי של הערב ושל התקופה האחרונה שבאוויר גורם לנו להבין שגם ככה אין לנו יותר מדי דברים חשובים, ואפשר לחזור לשורשים כיאה למסורת,
ולשתות שניים וחצי בקבוקי יין, כשאת החצי האחרון
תרמנו לקרקע עם כמה שברי זכוכיות והרבה צחוק
של שיכורים, נשמע כמו רעיון מופלא.

את המסכות השארנו על ספסל עץ ישן ועלינו
עירומים לדירה. את מה שנשאר הפשטנו עוד בכניסה
וכראוי לכל ערב חג, קיבלנו אותו בצהלה גדולה.
כשגמרנו לחגוג, התחלנו במנוחה.
היא מעשנת סיגריה, אני מעשן אותה.

אנחנו מתחילים לרקוד, אני מסובב אותה סביב עצמה.
היא נופלת על היד שלי שמבטיחה לה שלא תיפול לעולם.
היין מחליט אחרת והיא נופלת על גבה, צוחקת את הכאב שלה מהמכה ומפילה אותי עליה.

העיניים שלנו זורחות אחת מתוך השנייה,
שיכורים מאהבה, מתקרבים שוב,
עד שנושמים אחד את השנייה, עד שהלבבות
מוותרים על כל רצון למנוחה.

ואז, ברגע אחד, כשכל העולם בטירוף
הכל נעצר.
זה כבר ערב חג,
הרחובות סגורים לאדם
והלב פתוח רק בשבילה.

אנחנו נופלים צמודים לספה במרפסת
ובאותו הרגע
כל העולם
יוצא למרפסת
חוגג אתנו
ומוחא כפיים –
לי ולה.

“המקום הזה מכיל את נפשנו”

נעם גדז’אן, בת 20, כותבת ומאיירת אך יותר מכל ילדה של העולם האינסופי.

נעם גדז’אן צילום: ריצ’רד פיין

זהו המקום ששוכן בתוכנו
לו כולנו ממתינים בצפייה
והמקום הזה מכיל את נפשנו
מטפח אותה, פשוט קיים בחוסר כוונה

כשננוח בצלו נבחין באין ספור נקודות חן זוהרות
שעוטפות את שמיו
ואם נטייל בו קצת יותר נוכל לצוף
באוקיינוס חסר מחשבות

שלווה משקה את אדמתו
כי הוא אינו נזקק למילים
ואין עולם יפה יותר ממנו

בכל אחד יש מקום שקט
אליו הוא משתוקק
לרוב כמבקר אינו מצליח להישאר
אך הוא ישנו בכל אחד מאתנו
ולנצח יכיל את נפשנו.