הבדידות הפכה לתסמין מוכר של ימי קורונה המתמשכים, בין אם אלו קשישים שנותרו בודדים בבתיהם או ילדים שלא ראו את חבריהם לכיתה חודשים, כולם חווים אותה במידה כזו או אחרת. גם על המערכת הצבאית היא לא פסחה. חיילי צה”ל נאלצים לעיתים להישאר בבסיס שבועות ארוכים, בלי אפשרות לבקר את המשפחה וההורים.
תחושה זו מתחזקת במיוחד באותם מועדים מיוחדים – בטקסים המציינים סיומי הכשרות כמו מסעות כומתה או הענקת דרגות קצונה. בעבר אלו היו הרגעים של המשפחות לראות את ילדיהן בסביבה החדשה, משילים מעצמם את דימוי תלמידי התיכון והופכים לנשים וגברים צעירים בחברה הישראלית.
יגאל סלבין, צלם בן 43 מקיבוץ נגבה שבדרום, נשוי לשימרית ואב לשתי בנות, איילה ונועם, החליט לנצל את אילוצי משבר הקורונה שבו מצא את עצמו ללא יכולת לעשות את מה שהוא יודע הכי טוב, לצלם בארץ ובעולם ולהדריך קבוצות.
יגאל סלבין בפעולה צילום: רפי קורן
הוא החליט להצטרף לחיילים באותם רגעים מיוחדים ולתעד אותם עבור בני המשפחה. התוצאה היא תיעוד מרגש של אחווה, גאווה ותקוות נעורים כובשת. המביט בתמונות יכול לחוש שסלבין, בעצמו סגן אלוף במילואים, חוזר באותם צילומים לחוויות דומות מהשירות שלו.
מספר חודשים לאחר שהתחיל את הפרויקט השמועה התפשטה, והיוזמה הפכה לקבוצה הנקראת “חוד החנית” – יותר משישים צלמים שמצטרפים לחיילי יחידות צה”ל ברגעי השיא של שירותם הצבאי ומתעדים אותם עבורם ועבור המשפחות שנמצאות בבית ולא יכולות לבוא ולהשתתף באותם אירועים מרגשים בשל מגבלות הקורונה.
רוצים להישאר מעודכנים?
הקליקו כאן לאפליקציית "כאן דרום – אשדוד"
מסע אחר
בצילום סלבין עוסק כבר עשר שנים. מלבד עסק פרטי שהוא מנהל, הוא גם מוביל מסעות צילום בעולם ומנהל בית ספר צילום, שניהם תחת השם “זומינג”. במסעותיו מצלם סלבין בהרבה מאוד ארצות. יפן, מרוקו, קירגיסטן, גואטמלה וירדן הן רק כמה מהמדינות שביקר בהן.
“ב-17 במרץ הייתי אמור להוביל מסע למרוקו עם קבוצה”, מספר סלבין כיצד הכל התחיל, “אבל הקורונה הגיעה והבנתי שהמסע לא הולך לקרות. במקביל שמעתי שעקב המצב, הרמטכ”ל הנחה שהמשפחות לא יכולות יותר להגיע ולהיות שותפות – לא במסע כומתה, לא בהשבעה, לא במסע תג יחידה, לא סיום קורס קצינים, כלום. בעצם ההורים יושבים בבית ואין להם שום מעורבות באירועים שקורים פעם בחיים של הילדים שלהם. לכן החלטתי להתנדב ולתעד עבור המשפחות את כל האירועים, להיות העיניים שלהם בשטח”. עד עתה סלבין עצמו תיעד יותר מ-100 מסעות וסיומי קורסים.
“הקשר שלי הוא מול דובר צה”ל ביחידות השונות – צנחנים, גולני, הנדסה, נח”ל וכולי’”, הוא מסביר. “הם מעדכנים אותי באירועים ואני מגיע, בלילה, בשיא של המסע וחובר בעצם לכוח, עושה איתם את הקילומטרים האחרונים עד הזריחה. מצלם להורים סרטונים כדי לתת להם להרגיש חלק. בהמשך יש את הטקס עצמו – חלוקת הכומתות או הדרגות – שם אני מתעד כל אחד, כל לוחם ולוחמת ונותן להם ולהורים שלהם מזכרת לכל החיים”.
יש יחידה בצה”ל שאתה אוהב לחזור אליה במיוחד?
“לכל יחידה יש יחוד מסוים. לכל אחת יש את הכומתה שלה, את ההתרגשות המיוחדת שלה. בסוף מה שמיוחד זה השילוב – לראות גם דתיים וחילוניים, יהודים ודרוזים, לוחמות ולוחמים. לאחרונה אני מצלם הרבה מתוך המסעות של יחידות החי”ר בגבולות – קרקל, אריות הירדן, ברדלס. אלו יחידות מעורבות עם לוחמות ולוחמים. כולם ביחד עם אותו אטרף להיות ולעשות הכי טוב”.
גולני שלנו, מתוך מסע הטירונות. צילום: יגאל סלבין
איך זה מרגיש בגילך להשתתף באותם מסעות עם חיילים צעירים?
“יש בתקופה הזאת משהו שמהדהד ברמת הערכיות של אהבת האחר והערבות ההדדית. תחשוב על הורים לחיילים בודדים, שנמצאים בחו”ל ולא ראו את הילדים שלהם שנה או שנה וחצי, אני מרגיש ממש בר מזל להיות זה שמעניק להם את המזכרת הזאת, זה באמת משהו לא טריוויאלי. גם לא טריוויאלי שצה”ל אפשר לי להיות חלק מזה. לגבי הגיל. אני לגמרי מרגיש צעיר, לעשות איתם את מסעות הכומתה זה מחזיר אותי אחורה, אני רץ את זה”.
והתגובות?
“התגובות הן דמעות בדרך כלל. אני מדבר עם הורים כל הזמן. בהתחלה הם היו מקבלים את התמונות בהפתעה בלי לדעת מאיפה זה נפל עליהם, היו מתרגשים ומחפשים את המקור. היום זה השתנה, הפרויקט התפרסם בצה”ל ובתקשורת והפך לנושא ידוע. אז עכשיו ההורים כבר יוצרים איתי קשר בעצמם, חודש חודשיים לפני. התקשורת עם ההורים מדהימה. הם מתרגשים ברמות ומרגישים חלק מזה. אומרים לי ‘תשמע היינו עצובים, חשבנו שלא נדע מה קורה, שלא נהיה שותפים, ועכשיו אנחנו מרגישים שאנחנו חלק’. זה עושה נחת”.
"כל חייל וכל חיילת זה עולם שלם"
סלבין מספר שליוזמה הייתה גם תוצאה אותה הוא לא צפה בכלל, מסתבר שאחוז הגיוס ביחידות אותן הוא ביקר עלה מאז הוא החל לתעד אותן, כך נמסר לו ממפקד בכיר בצה”ל. “ריגש אותי לשמוע את זה. יושב מלש”ב בן 17, רואה את תמונות מתוך המסעות של החיילים, ואומר אני רוצה להתגייס לשם, ואשכרה אחוז הגיוס לאותן יחידות עולה. אם בפועל היוצא של הפרויקט אני זוכה להיות גם חלק מבניין הכוח, זה מדהים”.
בסיסי צה”ל מפעילים צלמים צבאיים לרוב, למה עדין צריך שתבואו?
“נדיר שאני רואה צלמים צבאיים שמגיעים למסע, עושים אותו ממש ביחד עם הלוחמים. בדרך כלל יש פה ושם צלמים שמגיעים לטקס אבל צלם אחד על 500 חיילים לא מצליח באמת לתעד כמו שצריך באותה הצורה”.
לוחמות ולוחמי תותחנים בטקס הענקת הכומתה צילום: יגאל סלבין
היה איזה חייל או חיילת שהסיפור שלהם נגע בך במיוחד?
“באמת שכולם מרגשים. כמו שלכולם יש את אותם מדים. כל חייל וכל חיילת זה עולם שלם. אתה מצלם ואתה לא יודע איזה סיפור מסתתר מאחוריהם. לפעמים זה חייל בודד, לפעמים זה בן יחיד. אני חושב על זה הרבה במהלך הצילומים. גם מי שהוא רק חייל ‘רגיל’, שבא ונותן את השנים הכי יפות שיש לו בחיים – אני מרגיש זכות לתת לו מזכרת כזו. בסוף כולנו שומרים את הזיכרונות האלה מהצבא, התמונה שאנו חוזרים אליה, שירות צבאי הוא משהו שמחזיר את כולנו לנקודת זמן משמעותית בחיים”.
“עכשיו, בתקופת הקורונה”, מוסיף סלבין, “החיילים מסיימים מסע כומתה של 50-40 קילומטר, מגיעים לצלע הר ואין אף אחד, לא אבא לא אמא, לא חבר או חברה, כלום, לבד. אז לפחות להיות זה שפוגש אותם שם, ומהווה הצינור הזה ביניהם ובין המשפחות זה חשוב. לשמחתי יש לנו את היכולת לעשות את זה בהתנדבות וכלנו מרגישים שליחים ברי מזל. אני חושב להמשיך את זה גם אחרי הקורונה”.
אילנית קיצוני היא אמא לחייל בתותחנים. כשהיא ושאר ההורים הבינו שטקס סיום ההכשרה המתקרב לא יכלול משפחות היא פנתה אל הצלם הלהוט לסיוע. “יגאל נרתם למשימה מתוך התנדבות ואהבת חינם מדהימה”, מספרת קיצוני, “הביא איתו עוד 12 צלמים, הם הגיעו באחת וחצי בלילה, והלכו עם הלוחמים את הקילומטרים האחרונים של המסע, בבוקר הם צילמו את הטקס והיו העיניים שלנו, ההורים. דרך המצלמה, התמונות שלו שיקפו גם את המסע וגם את החוויה שהצעירים האלו עוברים בצורה כל כך אותנטית כאילו שבאמת היינו שם איתם, יחד, באותם רגעים בלתי נשכחים”.
