המשוררת אגי משעול ראויה לדעתי לקבל את פרס ישראל. השימוש שלה בשפה העברית הוא וירטואוזי וראוי להערכה עמוקה. עצם ההכרה באישה יוצרת העוסקת בזוטות כביכול, אך לוכדת רגעים משמעותיים רגשית לה ולזולתה, היא מהפיכה של ממש.
המרחב הגברי הקובע את מה שנחשב, צריך להתגמש ולהיות ער לחשיבות השירה ככלי ביטוי לעולם פנימי עשיר, גם אם אינו מגיב באופן ישיר לנושאים פוליטיים חברתיים בוערים. משעול מגיבה בדרכה המקורית על המתרחש, המציאות הישראלית מבצבצת בשיריה גם אם היא אינה מתייחסת למציאות זו
בצורה מפורשת.
היא כותבת בדרכה על המציאות המורכבת כמו בשירה המפורסם “לא היו נפגעים” על חמור הנפץ שנקלע לסכסוך הישראלי ערבי. דרך החמור, המועלה כקורבן, היא מקצינה את האבסורד שבעוינות האנושית המנוגדת לתמימות של בעל החיים הזה. היא מסיימת את השיר בהברקה משעולית טיפוסית: “החמור הועלה לדרגת משיח נפץ ו- 72 אתונות צחורות ליקקו את פצעיו”.
בטעות הוגדרה משעול כמשוררת פנאי העוסקת בעולמה הקטן וחסר המשמעות. הגדרה זו מחטיאה את המטרה. בעלי החיים הטבע והאדמה הם יסודות מרכזיים בחייה ובשירתה. בחירת הזווית של החמור דווקא ולא של בני האדם צומחת מתפיסה עמוקה ומגובשת ואיננה סתמית. הבחירה שלה בחיי הרמוניה עם הטבע, העובדה שהיא טבעונית ולוחמת למען זכויות בעלי חיים היא חלק בלתי נפרד מעולמה הפיזי והרוחני כאחד. הגיע הזמן להכיר ברלוונטיות של שירתה של אגי משעול למציאות הישראלית ולהעניק לה את פרס ישראל.
עמיחי ואני
אנזו – בית קטן לתרבות במושב כפר ורבורג, מציע בימים אלה, לצפייה באתר שלו, סמינר עומק על שניים מגדולי המשוררים העבריים, ילידי שנות העשרים, חיים גורי ויהודה עמיחי. המרצים הם אגי משעול, פרופ’ אריאל הירשפלד, יונתן ברג ויעל גורי.
בתכנית "אשנבים וכניסות צדדיות" משעול מאפשרת לנו הצצה דרך מספר שירים לאישיותו ושירתו של עמיחי, מי שקירב את השירה ללשון הדיבור. ביום שלישי הקרוב בשעה 20:30 יתקיים מפגש עם משעול בעקבות ההרצאה.
אגי משעול, בת 74, נולדה בטרנסילבניה למשפחה יהודית הונגרית, ובגיל ארבע עלתה עם הוריה, ניצולי שואה, לישראל. היא כתבה 16 ספרי שירה וזכתה בפרסים רבים, בהם פרס ראש הממשלה והפרס ע"ש יהודה עמיחי, פרס ניומן ופרס זבינגייב הרברט, וכן קיבלה תארי דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת תל אביב, מכון ויצמן למדע ואוניברסיטת בר-אילן.
אגי, מה ייחודו של עמיחי מבחינתך?
"כשהייתי בת 22, כסטודנטית בירושלים, הצטרפתי לסדנת כתיבה עם יהודה עמיחי. באותה שנה הוא תירגם את שיריה של המשוררת הגרמניה אלזה לסקר שילר. בסוף הסדנה הוא נתן לי את הספר וכתב לי הקדשה: 'לאגי ממשוררת-אחות בתיווכי, יהודה'. זאת הפעם הראשונה שמישהו קרא לי משוררת, ההקדשה הזו יקרה לליבי ואני שומרת עליה".
איזה מין בן אדם הוא היה?
"הוא קרא לעצמו 'יהודה' וזה אומר הרבה. הוא היה מאד חביב והדבר הראשון שאמר לנו הוא שהוא יכול ללמד אותנו בעיקר למחוק. הוא היה נטול פוזות של משורר. גם בלבוש, גם בהופעה. הוא היה משורר מאד אזרחי. יש לו אפילו שיר שבו הוא מתאר את עצמו ליד הכותל עם שקיות ניילון בחזרה מהשוק, ומדריך תיירים מצביע עליו ואומר: אתם רואים את האיש עם השקיות, משמאלו זה הכותל".
באלו שירים משלו תעסקי בסמינר באנזו?
"בחרתי בשירים שיש בהם חוכמת חיים. ניסיתי לגעת במנעד הנושאים הרחב שלו כמו אהבה ומלחמה. לקחתי שירים רלוונטיים לחוכמה שנחוצה לנו מאד היום כמו 'משלושה או ארבעה בחדר/ תמיד אחד עומד על יד החלון', הכוונה לאדם המצפוני שמסתכל החוצה ורואה את כל העוול. שיר נוסף שיעסיק אותנו הוא 'לא כברוש' שיר עצה לחיים. איך ראוי לחיות כאדם, כמשורר, כמאהב. לקחתי כמה פרגמנטים קצרים על אהבה, כי הוא היה גם משורר של אהבה. מספרו האחרון 'פתוח סגור פתוח' שקראנו לו 'סידור של חילונים' לקחתי שיר שבו הוא מבקש שכשימות היה רוצה שבחברה קדישא יהיו רק נשים שיטפלו בגופתו. שיר מאד נוגע ללב".
המשורר יהודה עמיחי ז"ל. צילום אלכס ליבק
ומעמיחי ל"קפל" סיפרה האחרון של משעול שמכה גלים בנהר השירה העברית. כך כתב עליה מבקר הספרות פרופ' דן מירון לפני שבועיים במוסף לתרבות וספרות של עיתון "הארץ": "אין ספק בכך שהיא כיום מן המשוכללות ויודעות העשייה השירית הבולטות ביותר בישראל ובלשון העברית. היא בעלת 'מקצוע' במובן שהעניק ויליאם באטלר ייטס למושג זה כשתבע מן המשוררים האיריים 'מקצועיות'. היא מוכרת וזוכה לפרסים ולתרגומים מעולים בכמה ממדינות אירופה ובארה"ב… ישראל אינה צריכה להמשיך לבייש את עצמה במניעת ההכרה הציבורית במשוררת הפופולרית ביותר שלה. הגיעה העת לעטר את משעול בפרס ישראל".
ואכן "קפל" ספרה ה-16 (הוצאת הקיבוץ המאוחד) בו התעמק מירון, מתגלה כאחד המשובחים שבין ספריה. אולי בגלל העובדה שאגי מרשה לעצמה לקבל השראה מהאהבה שקפצה עליה בגיל 73. "את קובץ שיריה מלפני כשנתיים, 'מה לך, נשמונת?', פתחה אגי משעול (בשיר "ליום הולדתי ה-71") בשאלה 'איזו מוזה תבחר בי עכשיו?!'. לא הייתה זו שאלה מתחנחנת או רטורית, אלא העמדה בצורת שאלה של הקובץ כולו על צירו. המשוררת תהתה בכנות אם יש המשך חי לשירתה", קובע מירון ומוסיף:" מן הסקס לא נותר אלא "הכתם הרטוב על הסדין", או גרוע ממנו, "שלולית של אהבה נקרשת". הדוברת עודנה מתגעגעת למי שהיה פעם אהוב, אבל "געגועים זקוקים לכיוון", והכיוון ממנה אליו אבד. כמו צמח מטפס היא צריכה "להתלפף", אך הדבר אינו עולה בידה".
הנס של ההתחברות עם האהוב מתרחש בין דפי "קפל" כפי שהוא בא לידי ביטוי בשיר הפשוט "יום כה טוב":
מישהו מצא את טווס זהבו
מישהו העביר נוצה על לחי אהובתו
מישהו יצא מעץ הרימון כמו ענף
ורקד ברוח
מישהי הניעה את אגן התשוקה
של מותניה
ואני מה יפו
במעופי
נוצותי-
הדימוי של המשוררת כציפור מתפתח בשיר האחרון החותם את הספר, בו היא הופכת לעגור "אני עפה":
עם שחר שב אלי
חלום התעופה.
לא הראשון בו למדתי
לנסוק ולנחות,
גם לא זה בו ניווטתי
משתרגת בין חוטי החשמל
בדרך לתל-אביב,
או ההוא בו חתכתי
את כל הפיתולים
בעלייה לירושלים.
עם שחר דאיתי כעגור
מעל קרחת יער,
אגמים וביצות,
רגלי מתוחות
לאחור-
בלי ג'ויסטיק דאיתי
בזהב הבוקר,
רק ממחשבה
המכוונת
למקלעת השמש.
השימוש במילה ג'ויסטיק, הזרה כביכול לטקסט השירי, מאפיין את משעול הנוטה לערבב מושגים טכניים יומיומיים יחד עם מילים גבוהות ויוצרת שפה חיה משלה.
בפרק "ימי קורונה" מתוך "קפל" היא עוסקת בתהליך הכתיבה הדינאמי החי בתוכה. כאן מופיעה המילה ניוטרל, המקבלת הצדקה טבעית למיקומה בשיר. הנה השיר "עוד יום":
הטיוטות מגששות אלי
בערפל הבוקר
אך גם חומקות ממני
כמו ילד מצביטות
בלחי.
לא אטריד היום
את קלסר הפגים הצהוב.
אני בניוטרל.
אולי אבשל מרק.
החתול מודט בחלון
מול הזריחה,
לרגע לא שוכח
שהיה פעם אל.
"לא הייתי יכולה לגור רחוק מן האדמה"
אגי משעול מתגוררת במושב כפר מרדכי שליד גדרה ומנהלת שיגרת חיים בכפר. המוטו של סיפרה הוא של המשוררת הפינית הנערצת עליה סירקה טורקה: “אם אמות אי פעם, הרי יהיה זה מאהבה. מאהבת העצים והחיות, מאהבת השדה הקטן שהאדמה אינה מתעייפת לשאת ומעקבות רגלי החיות שבליבו” (מפינית: רמי סערי).
את יכולה לדמיין את עצמך בחיים שונים מחיי הכפר?
"ממש לא. אני מסתכלת על בתי הקומות המתרבים וחושבת שלא הייתי יכולה לגור רחוק מן האדמה. כל חיי גרתי על אדמה".
היא נשואה, אמא לשניים וסבתא לשישה. הסבתאות היא נחת. ילדות שלישית, לדבריה. היום יום הוא לחם חוקה. לדוגמא היא משלבת את הסדרות שהיא רואה בשיר "מפתח הלב":
בסדרה שאני רואה
מישהו כל הזמן אומר:
You must go on
With your life
השימוש במשפט בנאלי מתוך סידרה פופולארית טיפוסי למשעול. יש לה כישרון מיוחד לשלב בין היומיומי והנשגב, בצורה טבעית וזורמת וליצור שירים מורכבים מצד אחד ומדברים אל הקוראים מן הצד השני. אפשר ליהנות מהם גם אם אין לך מיומנות רבה בקריאת שירה, ובזה כוחם. אם מתעמקים בהם ההנאה כפולה. התמצית הרגשית הנסערת שאינה נשענת על סיפור מפורט אלא מביאה את עצמה חשופה נפשית כפי שהיא סוחפת את הקוראים. בשיר "חקירה" מגיעה אגי לשיא של ביטוי, פשטני לכאורה אך למעשה טעון ביותר:
מה עובר עלייך
יא פתטית,
מה זה כל השירים האלו?
איפה את חיה?
תגידי, את בת שש-עשרה?
-כן.
אגי, את ממשיכה ללמד?
"השנה אני אמן אורח במכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטה העברית. המכון הזה הוא ספינת הדגל של האוניברסיטה. מדענים נבחרים מארצות אחרות מגיעים לקבוצות מחקר. זאת מלגה מאד מכובדת. אני poet in residence, מביאה את השירה, מקבלת ונותנת השראה. עובדת שם על ספר מסות על כתיבה. כל מה שאני יודעת על כתיבה. מעבירה סדנה מרוכזת בפברואר שפתוחה גם לסטודנטים".
איך היה תהליך הכתיבה של ‘קפל’ לעומת ספרים אחרים שלך?
"קפל נכתב בסגר הראשון בהינף עט אחד. כתבתי על זה ב'ידיעות אחרונות' במדור הספרות תחת הכותרת עשרה סופרים ומשוררים בוחרים רגע אחד שייקחו איתם מהשנה החולפת, שהתפרסם ב-18.9.20: "והנה בסגר הראשון, אחרי כל שנות היכרותי עם המוזה שלי, נגלו לי לראשונה פנים אחרות ובלתי נשכחות שלה. הכל היה אז מסתורי ומפחיד. אנשים חלו, אנשים מתו, ראינו אותם מונשמים כמו בסרט אימה, כשבני המשפחה צופים בהם דרך לוחות זכוכית כאילו היו פגים או מצורעים. התמלאתי פחד מוות, לא כמטבע לשון, אלא פחד אמיתי, כזה שעלול לשתק כל יצירה ולגייס את כל המשאבים להישרדות. ודווקא אז קרה לי מה שקורה לעצי אורן כשהם חולים מאוד או נוטים למות, והם מתחילים להוציא בשארית הכוח המון אצטרובלים, מגייסים מופע אחרון ומרהיב של חיים, כמו שקורה לפעמים גם לבני-אדם ממש לפני המוות. היה זה אז שחשתי בה, לראשונה בחיי, במוזה שלי המבוהלת שגם בה אחז כנראה פחד המוות, ומצאתי את עצמי כותבת כל בוקר כמו בתקשור. היד האוחזת בעט רצה על פני הנייר כמו מטבע על לוח סיאנס ובשלושה חודשים השלמתי את הספר 'קפל'.
"חבר", כתבה שם משעול, "אמר לי פעם שמשוררים הם נביאים שלא התפתחו. כך בדיוק הרגשתי במשך ימי הכתיבה הללו. השירים היו מהירים ממני, הייתי מדיום, אישה תחת השפעה – עד שיום אחד נעלמה המוזה כלעומת שבאה ופנתה לנתיבה הנעלם. מה אקח איתי? את הזיכרון המופלא ואת הידיעה שהשותפה הסמויה הזאת, שדבר לא יתרחש בלעדיה, שלא חתמה איתי על שום חוזה, סומכת עלי".
בספר "מאין נחלתי את שירי- סופרים ומשוררים מדברים על מקורות השראה"(2002, עריכה פרופ' רות קרטון-בלום), כתבה אגי משעול על תהליכי הכתיבה של שירתה תחת הכותרת "הרווח שבין חתלתול למלאך":
"לא נולדתי לתוך השפה העברית, ושפת האם שלי איננה שפת האם של אימי. נולדתי בטרנסילבניה למשפחה הונגרית, בת יחידה להורים ניצולי שואה, ובגיל ארבע נותקתי משם והובאתי לארץ ישראל אל השפה העברית…בגיל ארבע מצאתי את עצמי מתנסה בעל כורחי בחוויית התרגום. מוזגת את עצמי משפה לשפה כדי לשרוד, כדי להיות מובנת, ובעיקר כדי להיות כמו כל ילדי ההנקינים והחבקינים שהסתובבו אז בגדרה יחפים, במכנסי התעמלות כחולים עם פסים לבנים בצדדים. אבל מגרש המשחקים האמיתי שלי היה שטח ההפקר שבין השפות. בשיכון העולים שבו גרתי היו גם מלבד הונגרים גם רומנים וייקים. הורי דיברו את כל השפות וגם אני קלטתי את כולן".
תרגמת מהונגרית שיר מתוך מכתבים של חנה סנש.
"חנה סנש, גיבורה, ציונית, משוררת, שנקטפה בטרם עת והיא בת 23. 'את לבדך תביני' שיצא ב-2014 הוא הספר המאגד את מכתביה בין השנים 1935-1944. באחד המכתבים מופיע שיר של חנה סנש שתרגמתי מהונגרית לעברית. זאת הייתה עבודת תרגום מאתגרת כי השיר נכתב בהונגרית בחרוזים והיה צורך לבנות אותו עם משקל וחרוז בעברית. זה היה תהליך מספק ומעניין".
