אפילו הוריקן אירמה, שהותיר לאחרונה הרס רב בקובה, לא הצליח להשבית את רקדניות להקת המחול המפורסמת “ליזט אלפונסו דאנס קובה”, וזו תערוך במשך השבוע הראשון של חודש נובמבר סיבוב הופעות בתל אביב, באשדוד, בירושלים ובחיפה.
ללהקה, שערכה 40 סיבובי הופעות בינלאומיים ובהם יותר מ-500 הופעות ברחבי העולם, זהו ביקור ראשון והיסטורי בישראל, שכן בין ישראל לקובה אין יחסים דיפלומטיים. את הלהקה מביא לישראל, אחרי מגעים והכנות שארכו כשלוש שנים, האמרגן והמפיק הבינלאומי המצליח יוני כרמי (50), וזו הפעם הראשונה ב—30 השנים של עיסוקו בתחום שהוא מביא מופע לאשדוד, העיר שבה נולד וגדל.
צ’ה צ’ה צ’ה
בלהקה שתגיע לארץ 17 רקדניות שמלוות במוזיקה חיה של נגנים וזמרים שמבצעים נגינה ושירה שחוברו במיוחד למופע. הלהקה מייצגת בווירטואוזיות את האלמנטים והשורשים המרכיבים את הקצב, התנועה והתרבות של קובה בפרשנות עכשווית. בהופעה מהפנטת בסגנון המחול הייחודי של הכוריאוגרפית ליזט אלפונסו משלבת הלהקה אלמנטים של פלמנקו, בלט ומחול מודרני, עם מקצבים ספרדיים ואפרו—קובניים.
שילוב הסגנונות מייצר מופע שבו נקישות נעלי הפלמנקו פוגשות את החן של הבלט הקלאסי והתשוקה הלוהטת של הריקודים האפרו-קובניים. הרקדניות מבצעות במקצועיות צ’ה צ’ה צ'ה, רומבה, קונגה ובולרו, ולוקחות את הקהל למסע ריקוד משנות ה—50 של המאה ה—20 ועד היום. הן זזות בתיאום מוחלט ומחשמל בתמהיל מנצח של תנועה, חן, משמעת וקצב.
שלל סגנונות. צילום: Iveliz Canovas
“אצלנו רוקדים עוד לפני שהולכים”, אומרת אלפונסו ומבהירה שלנגן מוזיקה ולרקוד זו דרך חיים בקובה. “הסגנון שלנו מיוחד במינו. אנחנו משלבים בכל צעד כמה סגנונות, כך שאתם עשויים לראות במקביל זרועות מונפות בתנוחת בלט קלאסית, בזמן שהירכיים זזות במקצב אפרו-קובני”, היא מסבירה.
כרמי מביא לישראל במשך שנים מופעים ייחודיים מחוץ לארץ. כך למשל הוא הביא לראשונה לארץ לפני שבע שנים את תיאטרון האופרטה הממלכתי ההונגרי, שנחשב למוביל בתחומו. התיאטרון התארח על במת האופרה הישראלית בתל אביב, ומאז הגיע מדי שנה בשנה, בכל פעם עם מופע חדש שהופק במיוחד להופעה בישראל.
לקשר עם התיאטרון המדובר הגיע כרמי במקרה לאחר שהמפיק שהיה אמור לעשות זאת חלה וביקש ממנו להציל את ההפקה של התיאטרון באירופה. “לקחתי את זה על עצמי כטובה אנושית וגרמתי לרווח שבאמצעותו יכלה אשתו של החולה גם לממן גם את טיפוליו הרפואיים”, הוא מספר. כשהתברר לכרמי שהתיאטרון לא הופיע מעולם בישראל, הוא הציע את המופע לאופרה הישראלית. “היה לי חשוב לעשות משהו שלא היה בארץ”, הוא אומר.
כאמור, גם להקת המחול הקובנית מגיעה לראשונה לישראל. הבאתו לראשונה של מופע לאשדוד מרגשת את כרמי מאוד. למרות היותו איש העולם הגדול שמחלק ב—28 השנים האחרונות את חייו בין תל אביב למינכן שבגרמניה ובין לבין גם נוסע בעניינים מקצועיים ברחבי העולם, הוא נותר אשדודי במהותו וקשור לאשדוד בכל נימי נפשו. הוא מגיע לאשדוד בתדירות גבוהה למדי כדי להתראות עם בני משפחתו ועם חבריו הרבים.
עשה חיים קשים להוריו ולמוריו
כרמי הוא בנם של חנה ז”ל ויוסף, מוותיקי אשדוד ומראשוני התושבים ברובע י”א. אמו הייתה פורצת דרך, ברזלנית שבנתה במו ידיה את נמל אשדוד ואף הכשירה דור צעיר של ברזלנים שהמשיכו את דרכה בבניית הנמל. משחר ילדותו היה כרמי מה שנקרא אוטודידקט. כשהיה בגן הילדים למד בכוחות עצמו לקרוא ולכתוב. אנגלית הוא למד מהטלוויזיה החינוכית. את לימודיו היסודיים עשה בבתי הספר נתיבים (כיום פועל במקום בית הספר אחדות) ורעים. את מקיף ג’ הוא סיים בטרם עת בכיתה י’ – “אינני ממליץ לעשות זאת” – ומאז הוא למד במה שהוא מגדיר כ”בית הספר של החיים”.
היה צלם עיתונות, בין השאר ב"כאן דרום", כרמי. צילום: דניאל פוקס
בדיעבד, הוא מודה שמי שרוצה להשתלב בחיים האמיתיים צריך לנשוך את השפתיים ולהישאר במסגרת מערכת החינוך. “12 שנים בבית הספר הן כלום לעומת למעלה מ—40 שנות עבודה שמצפות לך”, הוא אומר.
כותבת שורות אלו, שלימדה אותו במקיף ג’ והייתה בין המורים המעטים שכרמי הואיל בטובו לפקוד את שיעוריהם, יכולה להעיד שהוא היה “טיפוס”: תלמיד יוצא דופן, בעל לשון חדה וחריפה שרק הלכה והתחדדה עם השנים. הוא עשה חיים קשים להוריו ולמוריו גם יחד. על התנסותו האישית במערכת החינוך העל—יסודית, שהיא לדבריו מסגרת שלא התאימה לו בעליל, אין לו הרבה דברים טובים להגיד.
“לצערם של המורים, היו תלמידים שנולדו חכמים. כעסתי על בית הספר בגלל שהיו מורים שהתאכזרו לתלמידים. זו מערכת פסולה שדרשה מהתלמידים ללמוד כדי להוציא ציונים. אני למדתי כי היה חשוב לי לדעת, וזו הסיבה שנכנסתי רק לשיעורים שעניינו אותי”, הוא מסביר.
התוצאה של התנהלותו של כרמי התבטאה כמובן בציוניו. במקצועות שעניינו אותו היו לו ציונים מעולים, והוא הוגדר בידי המורים כמי שאינו מנצל את הפוטנציאל שלו. היה לו לכרמי גם פן אחר, חברתי. מגיל צעיר הייתה לו תודעה חברתית יוצאת דופן, ובגיל 10 כבר היה פעיל בתנועת “עם יפה, עם אחד” והשתתף בהפגנות שהתקיימו בתל אביב.
בגיל 12 הייתה לו כבר תודעה פוליטית, והוא החל להיות פעיל במחנהו של יצחק רבין כנגד שמעון פרס במפלגת העבודה (“יש לי תמונה עם רבין כשביקר באשדוד”, הוא מעיד). בנוסף, כרמי נמנה, בין השאר, עם המד”צים (מדריכים צעירים) באשדוד והיה פעיל בכמה ארגוני נוער שערכו פעולות התנדבות בקהילה. בזכות פעילותו החברתית הענפה ייצג כרמי בגיל 15 את אשדוד במשלחת עירונית לפלנסבורג שבגרמניה.
התודעה החברתית של כרמי באה לידי ביטוי גם במקיף ג’, ששם הוא ארגן לא אחת הפגנות מחאה של התלמידים. עם רקורד מרשים כזה, שלא התיישב עם דרישות מערכת החינוך, היה סביר שייפלט ממנה. אחרי ניסיון של חודשיים לימודים במסגרת תיכון אקסטרני החליט כרמי שהספיק לו וקיבל עבודה כצלם, תחום שהיה תחביבו מאז ילדותו: “הייתי גם מפתח את התמונות בעצמי”.
עד השירות הצבאי, שבו שירת כצלם וכמתעד של חיל הים, הספיק כרמי בין השאר להיות צלם עיתונות בקבוצת “הארץ” (ושם צילם בין השאר גם עבור כותבת שורות אלו) וב”ידיעות אחרונות”. הוא המשיך לעבוד בצילום עיתונות גם אחרי שהשתחרר מצה”ל. “הייתי פעמים רבות ישן עם בגדים כשאני מוכן להקפצות. בשלב מסוים זה התחיל לשעמם אותי, ואמרתי לעצמי שלא יכול להיות שגם בגיל 60 אני אהיה עדיין צלם. מאז אני מצלם רק בשביל הכיף”.
להפקה ולאמרגנות התוודע כרמי באמצעות חבר שעסק בתחום. הוא החל לעסוק בתחום כבר לאחר השירות הצבאי כשנסע, כמו רבים אחרים בני גילו, לטייל ולעבוד בעולם ושהה בין השאר בארצות הברית. שם הוא הפיק מופעים על אוניות נוסעים, ומאז הכול היסטוריה.
"המנטליות שלהם היא אחרת והקצב אחר, הכל אורך זמן וזמן יש להם ללא הגבלה", להקת המחול "ליזט אלפונסו דאנס קובה". צילום: Iveliz Canovas
לראשונה הגיע כרמי — שמעיד על עצמו שהוא סוציאליסט באופיו, שנותן ומשתף “כפי שלמדתי בבית” — לקובה רק לפני שנים מספר והתאהב במדינה שתושביה “מאושרים עם הכלום שיש להם”. בהזדמנות זו גם שמע על להקת המחול המפורסמת “ליזט אלפונסו דאנס קובה”, אבל לא יצא לו לראות אותה. בביקור לפני שלוש שנים בדרך לשדה התעופה “הספקתי לצפות כרבע שעה בחזרה של הלהקה, ונעתקה נשימתי. החלטתי שאני חייב להביאה לישראל”, מספר כרמי, שכבר ראה לא מעט מופעים בימי חייו. מאז כאמור עברו שלוש שנים שבהן ערך בדיקות בנושא וניהל משא ומתן.
“קשה להביא לישראל שנחשבת למעצמת מחול משהו לא מוכר, ועוד ממדינה שאין איתה יחסים דיפלומטיים”, הוא מסביר. כדי להכין את המופע לקראת הגעתו לישראל שהה לאחרונה בקובה חודש ימים. לדבריו, קובה היא כמו ישראל בשנות ה—50 של המאה הקודמת. “המנטליות שלהם היא אחרת והקצב אחר. הכול אורך זמן, וזמן יש להם ללא הגבלה”, הוא אומר.
"אצלנו רוקדים עוד לפני שהולכים", הלהקה בפעולה. צילום: Iveliz Canovas
להקת הרקדניות “ליזט אלפונסו דאנס קובה” היא הגוף הייצוגי של מוסד לריקוד בשם זהה שהקימה לפני יותר מ—25 שנים הכוריאוגרפית ליזט אלפונסו, מי שעומדת בראשו מאז הקמתו. הרקדניות מתחילות את הכשרתן בגיל שש ומסיימות אותה בגיל 21 עם תואר אקדמי. המצטיינות שבהן מתקבלות ללהקה שהיא על טהרת הנשים.
המוסד, שהחל את דרכו באופן עצמאי לחלוטין באותן שנים קשות, אומץ ונתמך בידי פידל קסטרו מתחילת שנות האלפיים, והיום נחשב לנציגות תרבותית של המדינה.
בהקמת המוסד הגשימה אלפונסו את חלומה מאז גיל ארבע, שאז חוותה את שיעור הבלט הראשון שלה. בהמשך היא התאמנה בבתי ספר יוקרתיים לבלט ולריקוד ספרדי עד שסיימה את לימודיה במוסד הגבוה ביותר בקובה והתמחתה בתיאטרון ודרמה.
"ריקוד היא דרך מעולה להרחיק ילדים מהרחוב", מתוך המופע FUERZA Y COMPAS+ּ. צילום: Iveliz Canovas
במשך שנות קיום מוסד הריקוד ביימה אלפונסו ויצרה עשרות כוריאוגרפיות, והלהקה הופיעה בין היתר בספרד, ארצות הברית, ונצואלה, קולומביה, צרפת, קנדה, ניו זילנד, הולנד, מצרים, מקסיקו, טורקיה וקטאר.
במרוצת השנים זכתה אלפונסו בפרסים רבים, כמה מהם בינלאומיים. גולת הכותרת היא “פרס הזרקור הבינלאומי”, שהוענק לה בנובמבר 2016 בבית הלבן על ידי מישל אובמה מטעם ועדת נשיא ארצות הברית לאמנויות ומדעי הרוח על מסירותה בהוראת אמנויות הבמה לילדים בהוואנה, בירת קובה. מסירותה הבלתי פוסקת לחינוך ילדים ובני נוער הובילה אותה לייסד במסגרת המוסד שהקימה אקדמיה לריקוד שאליה מגיעים מדי יום מאות ילדים ובני נוער לשיעורי מחול. לדבריה, “בחיים המודרניים, ריקוד הוא דרך מעולה להרחיק ילדים מהרחוב וללמד אותם משמעת שהם יכולים ליישם בתחומים אחרים בחייהם”.
על המופע שיתקיים בישראל "FUERZA Y COMPAS" נכתבו ביקורות מחמיאות; כך למשל ב”בוסטון גלוב”: “מדבק… אי אפשר שלא לרצות לזוז”, ובאתר ה”ברודוויוורלד”: “המוזיקה והריקודים כל כך מלהיבים שחגורת בטיחות היא אביזר הכרחי”.
