ד”ר ריי ביטון (33) היא אמנם רופאה צעירה, אך גם זכתה לעורר שיח ער על הדרך הארוכה להשגת התואר הנכסף. פוסט מרגש שכתבה לפני כשלושה חודשים בפייסבוק, ובו סיפרה על דרך החתחתים שעברה, זכה נכון לכתיבת שורות אלה ל־27,000 אלף לייקים ו-6,118 שיתופים ואינספור פניות מאזרחים שהסיפור עורר בהם השראה ומכלי תקשורת.
הרופאה שנשארה כיתה, ביטון. צילום: אורי קריספין
“תשע שנים שאני מחכה לכתוב את הפוסט הזה, ואולי אפילו יותר”, כתבה אז ביטון והסבירה, “בתום מסע ארוך ומפרך קיבלתי רשמית את ה- MD שלי, זה שלרגע לא היה לי ספק שאקבל, זה שקיבלתי למרות ולא בזכות כל כך הרבה אנשים בדרך. זה הולך להיות ארוך כי קשה לתמצת שנים ארוכות של נפילות וכישלונות שבסופן הצלחה אחת”.
באותה רשומה היא סגרה חשבון והודתה לכל מי שלא שנתן לה צ’אנס לאורך חייה ולא האמין שיצא ממנה משהו. אבל היא כידוע הצליחה ועוד איך, אולי כנגד כל הסיכויים.
היא כתבה באותו פוסט שבאולפנה לא קיבלו אותה “כי הצלחות נמדדות בסנטימטרים של אורך החצאית” והוסיפה “תודה לראש האולפנה שחזר ואמר לי שלא אגיע לשום מקום, תודה למורה למתמטיקה שהשפילה אותי מול התרגיל על הלוח שלא הצלחתי לפתור (יש לזה שם – דיסקלקוליה), תודה למנהלת התיכון שהשאירה אותי כיתה, תודה לצה”ל שאבחן אותי עם קב”ה 49 וסגר בפניי כל אפשרות לשירות משמעותי (הרבה פרוטקציה נדרשה להשחיל אותי לקורס חובשות), תודה למדריך פסיכומטרי שאמר לי שאין רופאים עם פסיכומטרי התחלתי של 580, תודה למרצה במכינה לקורס חדו”ה שאמרה שלעולם לא אסיים 5 יחידות מתמטיקה, תודה לחברי לספסל לימודי רפואת חירום שהתפלץ ש'אחת כמוני' קיבלה יותר ממנו במבחן, תודה לראש החוג שאמר לי שלצערו לרפואה מגיעים רק הטובים ביותר… תודה לכולכם, הייתם הרוח תחת כנפיי, ליביתם את האש שבערה בי כל כך חזק להגשים ולהצליח”, חבטה בכל אותם גורמים שעמדו בדרכה.
הפוסט שהיכה גלים
בנוסף, היא הודתה באמת למשפחתה וביקשה להעביר מסר לכל מי שירגיש שנקלע בחייו לסיטואציה דומה: “לרשימה המכובדת הזאת לא נכנסו הוריי המדהימים ומשפחתי התומכת, אלה שלימדו אותי לסמן ולכבוש, שתמכו והאמינו בי לאורך כל הדרך הכל כך ארוכה הזאת: אבא שהיה כך כך גאה לחגוג איתי את הרגע הזה, בן זוג שהבטיח שלעולם לא יעמוד לי בדרך להגשמת חלום וחצה איתי יבשות, שתי בנות שראו את אימא רק מדי פעם, אבל נתנו לי המון כוח — אתם הכול! ולכל מי שהקדיש וקרא, קחו רגע ותסתכלו סביבכם, יש שם עוד כל כך הרבה ילדים כמוני, שרק צריכים דחיפה קטנה, שיגידו להם שהם יכולים, שיחזיקו אותם כשהם נופלים. אלה יהיו הרופאים, המדענים, עורכי הדין ואנשי הרוח של המחר”.
האנטומיה של ריי
כדי להבין מדוע הסיפור של ביטון הצליח לרגש עשרות אלפי גולשים יש לעבור בתחנות חייה, ששם ביקשו לגדוע את חלומה של ביטון הצעירה להפוך לרופאה בישראל.
ביטון, הצעירה מבין חמשת האחים, נולדה בקריית מלאכי בשם רעות ושינתה את שמה בגיל 17. כשהייתה בת שנה סברו הוריה שבעיר לא יזכו ילדיהם לחינוך שעליו חלמו ולכן עברו להתנחלות בית—אל שבשומרון.
ביטון. צילום: אורי קריספין
“זאת הייתה חברה מאוד שונה מהחברה שממנה הגעתי, במיוחד בפן הדתי”, היא נזכרת. “הפרמטרים להצלחה, מי שווה ומי פחות שווה, היו מאוד מסוימים, ואם לא התאמת לפרמטרים האלה, היית פחות טובה, לא משנה אובייקטיבית אם יש לך יכולות, אם את מסוגלת להגיע למקומות גבוהים – זה פשוט לא היה רלוונטי בשום צורה. על סמך הפרמטרים האלה נשפטתי, ולאורך כל הדרך דאגו להגיד לי כמה אני לא טובה וכמה אני לא אצליח וכדאי שאחשוב על דברים יותר ריאליים בשבילי, כי החלום שלי מאז ומתמיד היה להיות רופאה, אמרתי את זה תמיד”, היא מוסיפה.
ביטון, שהגיעה ממשפחה מסורתית, בת לשרה, מורה במקצועה, וליוסי ז”ל, שאף הוא עסק בהוראה, מספרת על בית שומר מצוות אך כזה שגם הטלוויזיה היא חלק מהנוף בו, מה שהוביל לשונות וזרות בקרב חברה, שאותה מתארת ביטון כאליטיסטית וסגורה. הדלתות שנפתחו, או יותר נכון לא נפתחו, בפניה קשורות לדעתה לרמה הדתית ולא לבחינות אובייקטיביות. כך למשל נפסלה מועמדותה של ביטון הצעירה לקבלה לאולפנת עופרה: "עברתי מיונים שלא כללו שום בדיקה אובייקטיבית של יכולותיי, אלא רק שיחה שבה נכחה מישהי שידעה שהאחיות הגדולות שלי לובשות מכנסיים".
ביטון. צילום: אורי קריספין
החסמים והקשיים החברתיים הובילו לבסוף להידרדרות מבחינה לימודית. אי—שם בכיתה ט’ הבינה ביטון הצעירה שמערכת החינוך אמרה נואש לגביה וכי ציוניה הנמוכים לא מאפשרים לה לעלות לכיתה י’. כן, היא נשארה כיתה.
מה הוביל לשינוי בסיפור?
“בדיוק אז, בנקודת השפל של חיי, קרה השינוי. הבנתי שאם אני לא אקים את עצמי מהמקום הנמוך הזה ואתחיל לטפס למעלה, הדרך החוצה ממסגרת חינוכית תהיה קצרה. ממש הרגשתי באותה נקודת שפל שזו ההזדמנות שלי להציל את החיים שלי. אני זוכרת את היום הראשון של השנה החדשה. קמתי בבוקר, הסתכלתי בראי, העליתי חיוך על הפנים ואמרתי לעצמי: 'יאללה, זו הזדמנות'".
ביטון תפסה את עצמה בשתי ידיים, השלימה פערים לימודיים וחברתיים, התחילה להתנדב במד”א וסיימה את תיכון מעלה ג’ינוגלי בגבעה הצרפתית בירושלים, התיכון היחיד שהסכים לקבל אותה בתנאים דאז, עם בגרות מלאה ומרשימה שכוללת 5 יחידות באנגלית ובתושב”ע וציון 100 בבגרות במתמטיקה.
יש לך ביקורת כלפי מערכת החינוך. מה השינוי שאת מייחלת לו? ואיך אפשר שלא לפספס את הפוטנציאלית הבאה לרפואה?
“להתחיל מההתחלה, לגרות ילדים לחלום, לשאול כל הזמן את השאלות 'מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?' וכל תשובה היא תשובה מתקבלת. ואם מישהו אומר שהחלום שלו להיות מוסכניק, אז לקבל את זה באהבה. ואם מישהו אומר שהחלום שלו להיות רופא, לקבל את זה בדיוק באותה אהבה. כלומר אין חלומות שהם נכונים יותר ונכונים פחות. אני חושבת שברגע שמזהים ילד שיש לו חלום — והיום אין הרבה ילדים כאלה שיודעים מאז ומעולם מה הם רוצים — זה משהו שמתפתח. לזהות את הילדים האלה ולתת להם רוח גבית ולכוון אותם בדרך, כי כשדיברתי על זה שאני רוצה להיות רופאה בכיתה ז’ לא הבנתי מה המשמעות של הלימודים הסיזיפיים וההשקעה שאצטרך להשקיע, ולא היה אף אחד שיכוון אותי בדרך הזאת. זה מה שגרם לי להרבה מפחי נפש בדרך. חשבתי שאני פשוט צריכה לרצות להיות רופאה – וזה יקרה”.
למה ציפית? מה היה חסר לך בעצם?
“אם היה מישהו שאומר לי במה זה כרוך ובאיזה דברים כדאי שאתמקד, אני חושבת שהדרך הייתה הרבה יותר קלה עבורי. והדבר הכי חשוב: לא לקצוץ לאף ילד את הכנפיים. כל אחד שיש לו חלום, צריך ללכת איתו עד הסוף. יש מספיק אנשים סביבנו שיגידו לנו כמה אנחנו לא טובים. התפקיד של מחנך טוב זה להיות בדיוק במקום ההפוך, המקום המעצים, זה שדוחף ילדים למעלה. זה לא כזה קשה, זה עניין של מודעות".
ישר ללב
בהמשך הדרך היה זה הצבא שהציע לה, בעקבות יום מיונים לא מוצלח שקבע שהקב”א שלה הוא 49, לבחור בין שירות צבאי כפקידה, נהגת או אפסנאית. אך ביטון הנחושה, שידעה שרק עתודה רפואית היא המפתח עבורה, התעקשה על קבלה לקורס חובשות. היא הבינה שהשיבוץ המיועד יקבע את אופי השירות שלה, ולכן פנתה למפקד לשכת הגיוס בירושלים והודיעה לו: “אני לא זזה מפה עד שאתה נותן לי זימון לקורס חובשות. הרי מטרת הקב”א היא להעריך אם הרמה שלי מספיק גבוהה כדי לעמוד בקורס, אז אם אני באמת לא מספיק טובה, מן הסתם אכשל בקורס. תן לי להוכיח לך ולי שאני מסוגלת”. הוא השתכנע. ביטון סיימה את הקורס כמצטיינת ושובצה כאחראית מרפאה במדרשת חינוך בהר גילה.
למה ההתעקשות על רפואה דווקא?
“זה פשוט המקום הכי טבעי בשבילי. אני מאוד אוהבת אינטראקציה עם אנשים באופן כללי. ומבחינת עניין, זה מרתק. גוף האדם מרתק אותי, וזה משלב גם את האהבה לעבוד עם אנשים וגם את הרצון לעשות, להשפיע, לעשות שינוי ובמקביל לעשות את זה בתחום שהוא מאוד מעניין באופן אובייקטיבי”.
בבית. צילום: אורי קריספין
הזמן הפנוי במרפאה כשלא הייתה ב”שטח” אפשר לביטון להתחיל להתכונן ללימודי הרפואה. בבחינת הפסיכומטרי הראשונה הציון שקיבלה היה 580. ביטון הנחושה המשיכה להיבחן עוד חמש פעמים ולשפר את הציון עד שהגיעה ל-652, כאשר כל הזמן החלום ללימודי הרפואה עומד לנגד עיניה. לבסוף החליטה ביטון ללמוד תואר ראשון ברפואת חירום באוניברסיטת בן—גוריון, שיכול לסייע בהגשת מועמדות ללימודי רפואה. את התואר היא סיימה במאמצים עילאיים בציון הפנומנלי 93, שזיכה אותה בתואר נוסף: מצטיינת מחלקתית. או—אז הגישה מועמדות לבית הספר לרפואה.
דרך החתחתים של ביטון עברה גם דרך לימודי רפואה בהונגריה, שלשם הגיעה עקב מחסור של שמונה נקודות בציון הפסיכומטרי, על אף שכבר סיימה תואר בתחום. אף המלצה שקיבלה ממנהל יחידת הטראומה בבית החולים קפלן ברחובות, שאצלו עבדה כעוזרת רופא במהלך הלימודים, לא עזרה.
ביטון: “זה היה מאוד מתסכל, שהרי מהי מטרתו של הציון הפסיכומטרי? לנבא את ההצלחה בשנה א’ בלימודים. מדוע הניבוי חשוב יותר מההצלחה? שחררו כבר את שמונה הנקודות המפגרות האלה!"
בליווי בן זוגה התומך עידו לוי, בעל תואר ראשון בביולוגיה, נסעה להונגריה. לוי עשה הסבה ללימודי רפואת שיניים, וביטון עברה שנתיים של לימודים שמאפשרים לה לחזור לארץ וללמוד בפקולטה לרפואה בצפת מטעם אוניברסיטת בר—אילן. בסיום השנה השישית החלה ביטון סטאז’ בבית החולים סורוקה בבאר שבע, סיימה בהצטיינות, וגם עבודת הגמר שלה זכתה בהצטיינות.
באוקטובר היא מתחילה התמחות בקרדיולוגיה בבית החולים החדש אסותא באשדוד. לוי נקלט כרופא שיניים בשירות קבע בצה”ל.
ביה"ח באשדוד. צילום: אורי קריספין
החזרה לאשדוד
מבחינת ביטון החזרה לאשדוד, העיר שבה שימשה פרמדיקית מד”א ובה התגוררה משפחתה, מרגשת במיוחד. “באסותא אשדוד אנחנו מרגישים שאנחנו עושים היסטוריה. זו תחושה מדהימה. לא נפתח בית חולים ציבורי יותר מ-37 שנה, וזה משמעותי. לחשוב לקבל את החולה הראשון. וואו. היה לי גם מאוד חשוב לחזור ולחזק את המקום שממנו הגעתי. זו אמנם לא פריפריה, זו שליחות מדהימה. סוף סוף לעיר החמישית בגודלה בארץ מגיע בית חולים. עד עכשיו נלחמנו על זה, וזה ניצחון מתוק. בתור פרמיקידית במד”א באשדוד חוויתי את התסכול של התושבים ושלנו כמטפלים כשאת רואה מקרים שיכלו להיגמר אחרת ולצערי נגמרו כפי שנגמרו בגלל שלא היה בית חולים קרוב. וזו המשמעות של בית חולים באשדוד. משמח אותי מאוד להיות חלק מזה”.
מה דעתך על מצב הרפואה בישראל ובאזור שלנו בפרט?
“המצב בכי רע. יש הרבה בעיות ברפואה בארץ. אתן לך את הזווית שלנו כמתמחים: יש מחסור א—ד—י—ר בכוח אדם שגורם לתנאים מאוד קשים, שבסופו של דבר משפיעים הציבור. מתמחים שעובדים 26 שעות ברציפות, תקנים שהבטיחו לנו בשנות ה-70 ולא השתנו למרות שהאוכלוסייה הולכת וגדלה. מה שקורה היום זה שהמתמחים עובדים מאוד קשה, עבודה סיזפית וארוכה. ולצערי, מי שמשלם את המחיר המאוד יקר הזה זה החולים. והגיע הזמן שזה יגיע דווקא מהאוכלוסייה, שמבינה שאם זה לא הם, זה ההורים שלהם. זו צריכה להיות המלחמה של כולנו, לקבל פה רפואה ציבורית טובה ואיכותית. זה משהו שכולנו צריכים לשאוף אליו”.
את חושבת שהודות לדרך הארוכה שעברת תהיי רופאה טובה יותר?
“ אני מאוד מעריכה את המקום שאני נמצאת בו כל בוקר. הגעתי אליו במלחמה קשה וסיזיפית של הרבה מאוד שנים. אני לא קמה בבוקר ואומרת: ‘כוחי ועוצם ידי הביא אותי למקום הזה’. לא. אני יודעת בדיוק מה היה דרוש כדי להגיע לפה, וזה גורם לי לאהוב מאוד את המקום שלי כרגע כי עבדתי עליו קשה. וכן, זה הופך אותי ליותר אמפתית. אני מקווה מאוד שאצליח לשמור על דיבור בגובה העיניים ולא להתנשא ולא להיות יהירה. אני חושבת שהרבה מאוד רופאים חוטאים בחטא היוהרה”.
תסבירי.
“באמת לרופאים יש את הכוח לשנות חיים. מספיק לעשות פעולה אחת או פרוצדורה אחרת כדי להציל אדם שהיה נידון למוות – לחיות. והכוח שיש בזה יכול להיות מאוד מאוד מסנוור. צריך לזכור בנקודה הזו שזה לא אנחנו שמחליטים מי יחיה ומי ימות, אנחנו שליחים. המטרה שלנו זה לעשות את העבודה בצורה הטובה ביותר. זו זכות ענקית שניתנה בידינו. זה חשוב”.
ציפית שהפוסט יהפוך לוויראלי? את מקבלת פניות והודעות באופן אישי?
“ממש לא הייתי מוכנה למבול פניות הזה שיגיע באמת מכל מדיה אפשרית. היו אנשים שהתקשרו אליי גם לטלפון האישי וסיפרו לי את הסיפור האישי שלהם ושאלו איך אני יכולה לעזור ומה העצות שיש לי לתת, והרגשתי שזה קצת גדול עליי. עשיתי את הדרך שלי, אני קטונתי מלדעת לייעץ לאנשים אחרים. אבל כן, אני חושבת שיש הרבה כאלו סיפורים מסביב, שלצערי רובם הגדול לא נגמר בהפי אנדינג וילדים שהגיעו לגדולות, ולא בגלל שהם לא יכולים. היה משמח לקרוא את כל הפוסטים על אלו שהעידו ש’נתתי להם תקווה להגשמת החלום’ ו’אם את הצלחת, אני גם יכול’, שזו אגב בדיוק הייתה המטרה של הפוסט".
מה באמת הייתה מטרת הפוסט?
“המטרה של הפוסט הייתה מכוונת ללב של ילדים, מורים, הורים לילדים שרואים את הילדים שלהם נאבקים במערכת בצורה כזו או אחרת ולגרום להם להבין שיש דרך אחרת ויש תקווה. ואם מישהו רוצה מספיק משהו והוא יילחם עליו, הוא ישיג אותו בסוף. חשוב לי להדגיש שאמירת התודה היא לא ממקום ציני. אני, כבן אדם הישגי, כל אותם לא—וים שקיבלתי לאורך הדרך דרבנו אותי להצליח ולהוכיח כמה אני יכולה ומסוגלת בבחינת ‘תראו כמה טובה אני אהיה'. אבל אני אומרת שרוב האנשים שסביבי לא צריכים לעבור את הדבר הזה ולא היו יכולים לקבל מוטיבציה מאנשים שמורידים אותם כל הזמן. במקרה שלי זה עבד, זה נהדר, אבל זאת בטח לא צריכה להיות שיטה. לא מגיע לילדים לשמוע כל הזמן לא, לכל אחד יש את ההצלחה שלו. בכל ילד אפשר למצוא נקודה שאיתה אפשר לתת לו לעוף".
אז, ריי, האם את סולחת לכל אלה שציינת בפוסט הוויראלי שלך? והאם במבט לאחור את מצטערת על משהו?
“אני לא אדם שנוטר טינה, ואין בלבי על אף אחד. המקום אליו הגעתי הוא התוכחה הטובה ביותר. אני מצטערת על רגעים שבהם הרגשתי לא ראויה לחלומות שלי, אבל מצד שני היו אלה נקודות המפנה שהביאו אותי למקום שאליו הגעתי”.
כיום היא מתגוררת ביישוב באר גנים ליד אשקלון, והריאיון עמה מתקיים בביתה. נראה שהיא כבר השיגה הכול. היא אם לשתי בנות יפיפיות (אייר בת שלוש, ורני בת 11 חודשים) שמשלבת הורות וקריירה לצד לוי.
עם המשפחה
מה החלומות שלה, אתם עוד שואלים? היא עונה: “הדרך המקצועית שלי רק מתחילה, והיא ארוכה מאוד. אני מאחלת לעצמי להגיע הכי גבוה שיש מבחינה מקצועית, אולי אפילו לנהל איזו מחלקה”, היא צוחקת ומוסיפה: “אולי אפילו לנהל את מערך הקרדיולוגיה בבית חולים אסותא”.
ריי חותמת בחיוך, שלמראהו לא ברור איך בכלל אמרו לה לא כל הזמן. “אני כל הזמן חולמת, מציבה מטרות. עם כל יעד שאני משיגה אני מציבה רף גבוה יותר. כשיש חלום, זה עוזר ללכת עם זה בכל הכוח עם המשפחה המהממת שלי”.
