כתבת צבע: הציירת תמר גרינפלד לוקחת אותנו למסע אמנותי ואישי

האהבה והתשוקה לאמנות ולעולם הציור מקיפות את חייה של האמנית האשדודית תמר גרינפלד בכל פינה בעולמה, בחייה ובביתה.

בחודש מרץ היא תציג מציוריה המרשימים עם עוד אמנים מרחבי הארץ בתערוכה חדשה. את התערוכה יזמה אשת התקשורת מיכל סדן, והיא תוצג בגלריה מרכזית בברלין.

צילום: אורי קריספין

אף את הרהיטים בביתה שיפצה גרינפלד ויצרה בעצמה. היא מפתיעה אותי כאשר היא מספרת כי לצד העיסוק רב השנים שלה בציור ועל אף כל התערוכות הרבות שקיימה, היא ניהלה למעשה קריירה במערכת החינוך כמורה למתמטיקה בתיכון מקיף ד’. “את רואה, תמיד ציירתי, אבל עם שתי הרגליים על הקרקע”, היא מספרת בחיוך.

תבנית, נוף, מולדת

גרינפלד נולדה ברוסיה למשפחה ציונית ועלתה לארץ בגיל תשע. אביה היה פרטיזן ואסיר ציון, ואימה אשת אדמה שעסקה בחקלאות במושב גן השומרון, שאליו נקלטו לדבריה במהירות ובאופן מוצלח.

לקחתי משם את האהבה לטבע ולפריחה”, היא מספרת. “עלינו לארץ דרך פולין ומרסיי ברכבת ובאונייה, והקליטה שלי בארץ הייתה מאוד מהירה וטובה, כי גם למדנו במוסד לעליית נוער ונפגשנו עם קיבוצניקים ועם צברים. קטפנו עגבניות ונרקיסים. בגלל החלוציות אבא אמר, ‘פה מדברים רק עברית’, ואימא עבדה איתנו בחקלאות”.

עם המכחול ביד. צילום: אורי קריספין

גרינפלד היא אישה יפה ומרשימה מאוד, היא גם אחותה התאומה של אושייה אשדודית מפורסמת אחרת: מעצבת שמלות הכלה גליה להב. “גליה עושה שמלות, ואחותה מציירת אותן”, היא מספרת בחיוך. “היצירתיות בהחלט עברה במשפחה. אימא שלי הייתה מאוד יצירתית, תפרה וציירה, ואבי עסק רבות בעבודות ידיים”.

היא הציגה תערוכות בכל רחבי הארץ והעולם, בין היתר בתיאטרון ירושלים ובגלריה לאמנות בגן העיר בתל אביב, היא נסעה עם ציוריה להציג גם בתערוכות בניו יורק, בפריז ובתערוכות קבוצתיות במרסיי ובאיטליה. החוויות מן הנסיעות המרתקות הרבות אין סופיות ומרשימות.

נשים במחול

“פעם עשיתי תערוכה ברעננה בעקבות נסיעה שלי ליפן, ששם ראיתי את פריחת הדובדבן, וציירתי בנושא. ורקדנית יפנית שגרה כאן בקיבוץ הגיעה לתערוכה שלי ורקדה מול הציור שציירתי”, היא מספרת. באיטליה טקס הפתיחה לתערוכה מציוריה נערך באופן מדהים בטירה עתיקה עם אבירים ותזמורת, ובפריז פגשה אמנים מכל העולם, והאמנות שולבה בטיולים בלתי נשכחים בעיר האורות.

בין הביקורות הרבות והמהללות שכתבו אוצרים ומבקרים על אמנותה של גרינפלד, הם ציינו בין היתר כי ציוריה הם כמו חלום, מעניקים תחושת ריחוף בחלום ומשולבים בהם יופי ועדינות ומחשבות של תת—מודע.

מתי התחלת לעסוק בציור?

“תמיד ציירתי, גם כשלמדתי מדעים. היו לנו שיעורי ציור במסגרת הלימודים, והמורה אמר לי, 'את תלכי בכלל להיות מורה לאמנות'. היום חושבים שאמנות זו לא פרנסה”.

עם דיוקנאות בנה, יוסי ז"ל. צילום: אורי קריספין

גרינפלד היא האמנית הראשונה שהציגה תערוכת יחיד באשדוד, וזה קרה ביד לבנים בשנת 2002. בתערוכה שהוצגה במכללת סמי שמעון הצליחה להפגיש את שלושת ראשי העיר אריה אזולאי, צבי צילקר ויחיאל לסרי. “פתאום כולם נענו להזמנה לתערוכה, ואמרתי להם, ‘אתם רואים איזה מפגש פסגה עשיתי לכם’. נשיא המכללה יהודה חדד התלהב מאוד ממראה עיניו ואמר שמעולם לא ראה ציורים כאלה".

אפשר לקנות את הציורים שלך בתערוכות?

“אני לא עורכת תערוכות עקב ענייני מכירות. התגובות החמות של האנשים והמחמאות זה מה שעושה לי טוב. אנשים כותבים לי מחו”ל, חברה מספרת לי, ‘כשאני צריכה להירגע, אני יושבת מול הציור שלך ועושה מדיטציה ונרגעת’. כשאני פוגשת אנשים שיש להם ציורים שלי, התגובות שלהם מאוד חמות. הם אומרים לי, ‘את לא צריכה לחתום על הציורים שלך, כי אנחנו כבר נדע ונזהה שזה ציור שלך’.

יובל דיין

"אני בקושי שנה בפייסבוק ואני מקבלת בכל יום תגובות נלהבות מאמנים מכל הארצות בעולם, וזה מה שנותן כוח לאמן. אנשים שלא מכירים אותך מגיבים במילים כל כך חמות, וזו העוצמה. על תמונה שהוצגה בתיאטרון ירושלים קיבלתי 200 תגובות ואין סוף שיתופים.

צילום: אורי קריספין

"רבים גם פנו אליי שאלמד אותם ציור, אבל הציור והאמנות הם בשבילי ובשביל הנפש שלי. אני לא מלמדת, אבל למדתי בעצמי ציור אצל הטובים ביותר, אצל סולי לוי הצייר הגדול של אשדוד, למדתי אצל קרלוס מונטנייז — כשהוא לא יודע לדבר מילה בעברית, ולמדתי בפנטומימה — ואני לומדת בסטודיו של הציירת לינה גולן שיש לה המון תלמידים באשדוד”.

זה משנה להיות אמנית שיוצרת בפריפריה?

“לדעתי זה ממש לא משנה, כי הרבה אמנים, זמרים, מעצבים ושחקנים יצאו מאשדוד, למשל הזמרת יובל דיין, שאני מאוד אוהבת אותה ואפילו ציירתי אותה. אני מעריצה אותה על העוצמה שלה, וציירתי אותה כמחווה, על פי פוסטר שלה שהסתובב בעיר. קיבלתי השראה לצייר אותה בסגנון של גוסטב קלימט, כדוגמה לאישה בזהב. נזכרתי בציור הזה שלו, ואני מנסה להעביר לה את הציור באמצעות חברה שלה.

אישה פרחונית

"מצד שני, לנו כאמנים מאשדוד, אם אנחנו רוצים להציג תערוכות מחוץ לעיר, זה מאוד יקר לנו. באשדוד תמיד נותנים לנו מקום להציג, אבל מחוץ לעיר ההוצאות יקרות מאוד. הייתי למשל בתערוכה של פסלת, שאת כל התערוכה ארגנה ומימנה עבורה עיריית רעננה, ובאשדוד כל האמנים מממנים את התערוכות מכספם, אבל בעיר שלי בהחלט מאוד מפרגנים לי. גם אגודת האמנים מאוד מפרגנת, וגם בעקבות התערוכות גרמתי לאנשים רבים ללכת ללמוד ציור. הם סיפרו לי שמגרדות להם הידיים ללמוד לצייר, ואני שמחה על כך.

"אני רוצה גם הודות לאבי חן, שתמיד נתן לי במה להציג ביד לבנים. התחלתי להציג שם כשעוד לא היו בכלל קירות מתאימים או תאורה. אני מקווה גם שייתנו לנו האמנים להציג יותר בבית האמנים ברובע א’”.

“פעם הייתי פוחדת”

את לימודי התיכון תמר סיימה באשקלון, ולאחר מכן החלה ללמוד בסמינר הקיבוצים פסיכולוגיה ותולדות האמנות במכללת אחווה. בעקבות נישואיה עברה להתגורר באשדוד.

גרינפלד היא אימא לשלושה ילדים. בנה הבכור יוסי נהרג לפני 21 שנים בגיל 25 בתאונת דרכים בארצות הברית. “יוסי היה ילד מבריק ותלמיד מצטיין ביחידת ממר”ם בצבא, והוא נשלח לעבוד בתחום המחשבים בניו יורק”, היא מספרת.

עם ראש העירייה לשעבר, ד"ר אריה אזולאי, בתערוכה לזכר הבן

“חבר טוב שלו שחי גם הוא בניו יורק, רצה לחזור לארץ, ולפני החזרה הם החליטו לטייל. נהג סמיטריילר ענק התנגש בהם, ושניהם נהרגו במקום וגם נהג המשאית, וזה קרה באביב, ביום ההולדת שלי, שהפך מאז לאזכרה”.

לדבריה, למרות העובדה שהתקשתה לחזור וללמד בתחילה כמורה, היא מצאה את הכוחות ואת העוצמה להתגבר על הכאב ואף סייעה לאנשים אחרים שהיו מצויים במשבר להתגבר. “היה לי כמובן את הציור, שתמיד היה כלי של תרפיה. כשאני מציירת אני לא פה, אני בסוג של מדיטציה. בכל חופשה הייתי מציירת עד אמצע הלילה. הבאתי גם חברות שעברו משברים ומקרים דומים לצייר, ועד היום הן מודות לי שמצאו דרכי כלי לריפוי. המזל שלי היה גם שנולד לי בדיוק נכד, והיה לי אותו”.

באפריל הקרוב גרינפלד תציג בתערוכה בבית יד לבנים ציורים חדשים לזכר מלאות 21 שנים למות בנה. בתערוכה קודמת הניחה לצד הפורטרט המרגש והמרשים שציירה לזכרו גם את דבריה הנרגשים אליו: “יוסי שלנו, באביב כשהכול פרח סביב, אתה נקטפת. החיוך והצחוק המתגלגל, כמו על משק כנפי פרפר, צעיר ויפה כמו פרח, חופשי ומאושר. צעיר לנצח כמו פרפר…”.

צילום: אורי קריספין

“התערוכה הראשונה לזכרו של יוסי נערכה בשנת 2002, וכשאנשים ראו את הפורטרט של הבן שלי הם נדבקו לציור”, היא מספרת בהתרגשות. “אנשים חושבים שיראו משהו שחור ומדכא, אך הם רואים את כל הצבעוניות שלי בציורים ומאוד מתפעלים ושואלים ‘מאיפה זה בא לך?’ אני לוקחת את עצמי ומעצימה את עצמי לחיים ולצבעים של אופטימיות ושמחה, ואני משמשת דוגמה לאנשים שעברו צער וכאב.

"כל החברים של יוסי שלמדו איתו שומרים איתנו על קשר עד ליום זה. אני הייתי המורה שלהם, והם באים לכל יום הולדת שלנו, ואנחנו היינו בכל השמחות שלהם. הם גם תמיד באו לתערוכות שלי, ואני מייצגת את מקומו של יוסי באירועים השמחים שלהם. לא היו הרבה כיתות כאלה כל כך מלוכדות”.

גרינפלד מסכמת ומספרת כי האמנות בשבילה היא שלושה דברים עיקריים: תרפיה, ביטוי ליופי ולאסתטיקה והשאיפה שאם בעקבות התערוכות שלה לאנשים יהיו את הציורים שלה, חלק מהנשמה שלה תהיה בבית שלהם. “כשאמות הנשמה שלי תהיה מחולקת בהרבה מקומות”, היא מספרת בחיוך, “והרבה אנשים אומרים לי את זה”.

ומה קורה בתהליך ההשראה והציור עצמו?

“כשאני מציירת אני צריכה טאץ’ רוחני, משהו שיעיף אותי למעלה, להגיע אליו להבזק המיסטי הזה. זה עולם לא גשמי. ואם אני מציירת, אך אין לי את ההבזק הזה, אני מוחקת את הציור. כי אם ציירתי ולא קיבלתי וואו מעצמי, איך אחרים יתלהבו מזה? אני מציירת בין ים לשמים. אני חווה עוצמה חזקה, ואז זה יוצא בציור בסגנון שלי.

רקדניות

נשים

"יש לי בציור תנועה, שקיפות, ובשנים האחרונות צבעים חזקים ואפקטים שהרבה לא מעזים לשים בציור. חשבתי לעצמי מתי אעז אם לא עכשיו, ואם אני אשתחרר ביצירה שלי, זה יעביר גם מסר של שחרור לאנשים שסגורים בלבם. פעם הייתי מציירת באופן עדין ובצבעי פסטל והייתי פוחדת, ופתאום הכנסתי צבעים עזים שלא האמנתי שאשתמש בהם פעם”.