יציאת הולנד

אחרי שהפליגו במשך 11 שנים מסביב לעולם, שמעון אפרלו (64) ואניטה חרוטפרם (56) עגנו במרינה באשדוד.

בני הזוג, בעל ואישה יהודים מהולנד, הגיעו ביאכטה שלהם, “אורורה” שמה (שנקראת על שמו הלטיני של “זוהר הקוטב” — תופעת טבע שמאופיינת בהופעה של אור בצבעים שונים בשמי הלילה, ר”י), “במטרה לעשות עלייה”, לדבריהם.

צילום: רבקה יניב

למרות העובדה שהם דוברים שפות לא מעטות, הריאיון איתם התקיים באנגלית על סיפונה של היאכטה שלהם, שנכון לעכשיו היא עדיין ביתם. את האווירה הנעימה והתפאורה סיפקו הספינות שעגנו מסביב והרוח שנשבה קלילות.

מסביב לעולם

בזמן הקצר שבני הזוג שוהים באשדוד הם הספיקו ללמוד מעט מילים בעברית, כאלה שרלוונטיות לחיי היום—יום, כמו “כמה זה עולה?” שמעון עוד זוכר מהבית את ברכת המזון בלאדינו ואפילו כמה מילים ביידיש שלמד מסבתו.

החלטתם לעלות לישראל, שאותה אהבו מאז ומעולם, קשורה לדבריהם בין היתר למה שמתחולל כיום במדינות אירופה, כולל הולנד, שהוצפו במוסלמים וכן נוכח גילויי האנטישמיות. עכשיו הם מתכוונים לעשות פסק זמן ולהעתיק את מגוריהם מהיאכטה לדירה על היבשה. הם התאהבו באשדוד, אבל אם לא יוכלו לעמוד במחירי הדירות בה, הם יתפשרו ויגורו היכן שידם תשיג.

שמעון בונה סוכה על היאכטה בחג הסוכות, כשבני הזוג הגיעו לאיי טונגה

ובחזרה למה שעברו בני הזוג עד שעגנו במרינה באשדוד. במהלך 11 השנים האחרונות הם פקדו כ-60 מדינות ,בהן מרוקו, סנגל, גמביה, האיים הקאריביים, איי טוגה, ניו זילנד, פפואה-ניו גינאה, מצרים, סודן, ברזיל, פנמה, קולומביה, סרילנקה, עומן, ערב הסעודית, הפיליפינים, תאילנד, הודו, אינדונזיה ומלזיה, וזוהי רק רשימה חלקית.

היו מדינות שגם טיילו בהם כתרמילאים, למשל וייטנאם. ברפובליקת סורינאם, ששוכנת בחלק הצפוני של אמריקה הדרומית והייתה בעבר מושבה הולנדית, “שלטונות המכס וההגירה עשו כבוד לאניטה, שכן נשיא המדינה הוא קרוב משפחתה”, אומר שמעון.

מבקרים בבית ספר לבנות בסודן

בני הזוג שומרים על המסורת היהודית באדיקות. במשך כל השנים שהפליגו, גם כשהיו במקומות נידחים ובתנאים לא קלים, הם הקפידו על קיום המנהגים היהודיים בשבתות ובחגים וכן על כשרות.

“אניטה אפתה חלות, בפסח אפתה מצות, אני הכנתי יין כשר, בערב שבת עשינו קידוש ובמוצאי שבת הבדלה, בסוכות בניתי על סיפון היאכטה סוכה. בהפלגות עצמן אנחנו לא אוכלים בשר, יש תחליפים כמו קטניות. היו הפלגות שהצטרפו אלינו אורחים, ופעמים רבות היו אלה רבנים. כשהיינו מגיעים ליעד כלשהו היינו הולכים לבית הכנסת במקום או לבית חב”ד, וכידוע כאלה נמצאים גם במקומות נידחים”, אומר שמעון. כשהם עוגנים במרינה, כמו עכשיו, יש להם חיים קלים יותר, אבל עד שהם מגיעים לאחת כזאת הם לא עושים עניין משום דבר ורותמים את הטבע לצורכיהם.

יש להם לוחות סולריים שמספקים להם חשמל. אף על פי שיש להם מתפיל מים, הם מעולם לא השתמשו בו: “אנחנו אוספים מי גשמים במכלים גדולים, ויש לנו מים נקיים לשתייה ולרחצה. אין לנו מקרר, ואנחנו משתמשים במידת האפשר בקירור על ידי הרוח וגם אין לנו מכונת כביסה חשמלית”, אומרת אניטה.

אז איך היא מכבסת? “כמו שכיבסו במשך דורות”, היא אומרת וממהרת להעלות ממעמקי היאכטה קרש כביסה כבד מעץ שרכשה מאחד האינדיאנים בדרום אמריקה שייצר אותו במו ידיו. היא מניחה את הקרש ומדגימה את סגנונות הכביסה הידנית האפשריות.

את העובדה שלא אחת נאלצו להאריך את הפלגתם בגלל תנאי הטבע הם מחשיבים לחלק מהעניין. “באחת הפעמים נאלצנו להפליג נגד הרוח בזיגזגים, ובמקום חמישה ימים לקח לנו להגיע ליעד שלושה שבועות”, הם מספרים.

ים-יבשה

במהלך השנים ששייטו על פני הימים והאוקיינוסים הם קפצו, בהפלגה כמובן, כמה פעמים לתקופות קצרות בהולנד בגלל עניין כזה או אחר שהיה קשור לאחד מילדיהם.

חוצים את תעלת סואץ

כשהכירו זה את זו קצת לפני 11 שנים היא הייתה עובדת סוציאלית בכלא לילדים וצעירים בגילים 12—20, גרושה ואם לשלושה. הוא היה גמלאי מחיל הים ההולנדי ששם שירת כטכנאי מטוסים, אב לשניים שהתאלמן משתי נשותיו הקודמות: האחת נפטרה מסרטן, והשנייה נהרגה בתאונת דרכים.

אף על פי שמאחת מנשותיו הוא התגרש עוד לפני שנפטרה, על פי החוק ההולנדי הוא מקבל את הפנסיה שלה. “ביחד יש לשנינו חמישה ילדים, שחלקם הפליגו איתנו בתקופה כזו או אחרת, ושבעה נכדים. אחד מהם נולד טרם זמנו ונפטר, אבל הוא תמיד מוזכר ונספר”, אומרת אניטה.

כשהכירו הם התגוררו, כל אחד לחוד, בעיר הצפונית דן הלדר, ולמרות היותם יהודים הם נפגשו לראשונה דווקא בכנסייה. “חבר משותף הזמין כל אחד מאיתנו לכינוס של הארגון ‘נוצרים למען ישראל’, שנושאו היה הפוליטיקה של ישראל. לכינוסים של הארגון נוהגים להזמין את כל היהודים שמתגוררים באזור”, הם מספרים.

כשהגיעו לכינוס הכיר ביניהם אותו חבר. “אחרי הכינוס נשארנו שנינו ודיברנו במשך שעות, אפילו שהיה קר מאוד וממש קפאנו. בסופו של דבר הצעתי לאניטה להסיע אותה לביתה, אבל היא אמרה שהיא לא נוסעת עם זרים”, נזכר שמעון וחיוך רחב ושובב על פניו. “והנה אנחנו כאן ביחד”, הוא מוסיף תוך כדי שהוא מחבק אותה בחום.

הננו כאן

שמעון היה בישראל פעמים רבות במהלך שירותו הצבאי. באחת הפעמים פגש בעזר וייצמן, אז שר הביטחון. “הוא שאל אותי אם אני רוצה ערק, וכשעניתי בחיוב הוא מזג לי כוסית”, הוא מספר ומציג תיעוד מצולם של המפגש.

זו הפעם השנייה ששמעון ואניטה מגיעים יחד לישראל, דרך הים כמובן. גם הפעם, כמו לפני 11 שנים, הם נכנסו לישראל דרך המרינה באשקלון, שמהווה נמל כניסה למדינה. אלא שבניגוד לפעם הראשונה, לא היה מקום עגינה במרינה באשקלון, והם הפליגו למרינה באשדוד.

“נחמד פה מאוד, בעלי הספינות השכנות שלנו מאוד חברותיים ועוזרים, יש הרגשה של משפחה”, הם אומרים. לדבריהם, אחד היתרונות של מרינה אשדוד על מרינה אשקלון היא קרבתה של הראשונה למרכז העיר. “מאז שהגענו לאשדוד יש לנו רק חוויות חיוביות. האנשים כאן חמים ומסבירי פנים. היינו בשוק של יום רביעי, נהנינו מהאווירה והצטיידנו בפירות ובירקות מצוינים וטריים, בין היתר קנינו שום ירוק נפלא”, הם מספרים.

זה הבית. במרינה באשדוד

את היאכטה “אורורה” רכש שמעון ביוסטון שבטקסס, ארצות הברית, והביא אותה להולנד בהפלגה יחד עם בן דודו, תושב ירושלים. אניטה הפליגה לראשונה בחייה על יאכטה רק כשהכירה את שמעון. טבילת האש הראשונה שלה הייתה בהפלגה של שבוע ימים בים הצפוני מדן הלדר לארכיפלג איים מצפון לה בים סוער בדרגה 7. “למרות הים הקשה, הרגשתי טוב והתאהבתי בנושא”, היא אומרת.

בפעם השנייה הפליגו השניים בתנאים לא קלים במשך שישה שבועות לנורווגיה עד קרוב לקוטב הצפוני. “כשהגענו לתחנה המאוישת הצפונית ביותר, אמר לנו מנהל המקום שבדרך כלל מגיעות למקום שלוש ספינות, אלא שהפעם היינו הספינה היחידה שהגיעה לשם”, אומר שמעון. באחד הימים הוא מילא שתי כוסות יין, העיר את אניטה מהשינה וביקש ממנה להינשא לו. “למרות היותו גבר ‘מסוכן’ שהתאלמן פעמיים, הסכמתי”, אומרת אניטה בחיוך. כשחזרו להולנד הם נישאו בחתונה יהודית שנערכה במלון. להפתעתם, כמה שבועות אחר כך טלפנו אליהם מהרשויות והודיעו להם שלא ניתן לרשום את נישואיהם מאחר שמסמכי הנישואים שלהם נעלמו ולא הגיעו לידי הרשויות. בירור לא קצר העלה שהמסמכים, שהיו אמורים להגיע לרשויות, נשכחו על דלפק הקבלה במלון ובטעות המנקה השליכה אותם לפח הזבל.

בסופו של דבר הנישואים נרשמו כשבני הזוג הציגו בפני הרשויות את העתקי המסמכים המדוברים שהיו ברשותם. אף על פי שנשאו החליטו לשמור כל אחד על שם משפחתו, דבר שהוא לדבריהם מקובל בהולנד. 