“אם לא נצחק, נשתגע”

משפחת מלכא הצטרפה השנה למשפחת השכול. עולמה חרב עליה באותו רגע מר, בחודש יוני אשתקד, כשהבת הדס נרצחה בפיגוע בירושלים.

בבית המשפחה ביישוב עזר שליד אשדוד פגשה כתבת “כאן דרום” את ההורים גאולה ודוד, את האחיות והקרובים. נוכחותה מלאת האור של הדס ועוצמתה מורגשות מכל פינה.

כשהשכול דפק בדלת

הדס נולדה באשדוד, ובגיל שנה המשפחה עברה להתגורר ביישוב עזר במועצה האזורית באר טוביה. היא התחנכה בבית הספר היסודי רגבים ובבית הספר התיכון האזורי, הייתה חניכה ומדריכה בכירה בתנועת בני המושבים, שחיינית מצטיינת, שחקנית כדורסל בנבחרת התיכון האזורי באר טוביה ובמהלך לימודיה סיימה קורס צורפות בבית הספר לאמנות שנקר.

הדס עם אחיותיה: שקד, נטע וגפן

במהלך השירות הצבאי סיימה לימודי מאמני חדרי כושר לקטינים ובוגרים והוסמכה להיות תזונאית קלינית במכון וינגייט. הייתה לה אהבה ענקית לחיים ולאנשים, תמיד היו לה חיוך מנצח ועזרה לזולת. הדס הייתה מחוברת בכל לבה למסורת ולהיסטוריה של העם. בחופשתה האחרונה נסעה עם חברה לטייל בארצות הברית, ושם ביקרה בניו יורק בביתו של מייסד חב”ד הרבי מילובביץ’.

הדס התגייסה בתחילת דרכה בצבא לחיל הים, ולאחר כשמונה חודשים, משלא מצאה את תרומתה בתפקיד זה, ביקשה לבצע שירות משמעותי יותר ותורם יותר שיש בו מנהיגות ופיקוד. היא עברה למג"ב, עשתה טירונות מחדש ושנת שירות צבאית נוספת. היא סיימה קורס מפקדים וקורס לוט"ר ושירתה כמפקדת טירונים בעוטף ירושלים בתקופת הסכינאות ופיגועי הדריסה בירושלים.

“בתקופה זו באחד מערבי השבת בבית היא אמרה לנו משפט שהיינו די המומים ממנו: 'אם אנחנו לא נגן על ירושלים, לא תהיה לנו מדינה'”, מספר האב דוד, “והסוף המר הוא שהיא הגנה בגופה על ירושלים”.

סיפור נפילתה וגבורתה של הדס בערב שבת 16.6.2017 סמוך לשער שכם בירושלים, במתקפת טרור של שלושה מחבלים, הסעיר את המדינה כולה, והעם התאהב בדמותה מלאת היופי והעוז.

כששמעו הוריה על הפיגוע הם יצאו בנסיעה לכיוון הבסיס שבו שירתה, אך בדרך בנם הבכור התקשר. “הוא הודיע לנו שמשמר הגבול הגיעו לבית, ואז דום שתיקה”, מספר האב דוד. הם כבר הבינו מבלי לקבל את הבשורה באופן רשמי. במקום לברך במוצאי שבת את השבוע החדש ביין ובהדס בהבדלה, הדס הובאה למנוחות במוצאי שבת בחלקת בית העלמין הצבאי באשדוד.

דוד ותמונתה של הדס. צילום: אורי קריספין

הדס שירתה שלוש שנים בירושלים וכן הייתה מפקדת טירונות בנים בתקופת גל הטרור. באחד מן המכתבים שצירפה לקורות החיים שלה כתבה בין היתר: “אני רואה את עתידי במשטרה בצורה נרחבת, ושמה לי למטרה לצאת לקצונה, להמשיך לתרום ולשרת מכל הלב ובמלוא המוטיבציה.

אני מאד גאה להיות מ”כית. חינכתי דור חדש של לוחמים והפכתי אזרחים ללוחמים ולשוטרים. למדתי מהם רבות ולימדתי אותם כל מה שלמדתי מאחרים במהלך שירותי. זוהי זכות אדירה, ואני מאחלת לכל מ”כ לצאת להדרכה ולהנחיל ידע וערכים. מה שהביא אותי להתגייס זו תחושת השליחות, המסירות, הרצון לתרום ולעשות מעבר”.

ההורים דוד וגאולה בתחילת שנת היובל לחייהם. בבעלותם חברה משפחתית לעיצוב ושיווק מוצרי אריזה לחקלאות. ליישוב עזר עברו שנה לאחר לידתה של הדס עם שני אחיה הבכורים תמיר — כיום בן 29, מהנדס בהייטק — וגיא — כיום בן 27, נשוי ואב לעידו בן השנתיים, סטודנט ועובד בבית זיקוק. שלוש הבנות הצעירות במשפחה הן שקד, שלומדת בכיתה י”ב ושוקלת גם היא להתגייס למג”ב, נטע, תלמידת כיתה ה’, וגפן, בכיתה ג’.

“הדס כל הזמן הייתה אומרת לאחיות ולשכנים, 'אתם הולכים להתגייס רק למג”ב!' זה היה בנפשה”, מספרת האם גאולה. כחודש לאחר נפילתה של הדס נערכה החתונה של הבן תמיר, חתונה שנקבעה זמן רב מראש. “זה לא היה קל”, מספר דוד. “הייתה התלבטות לחשוב לדחות את החתונה, אך לאחר התייעצות עם הרב שלמה עמר, הוא אמר לערוך את החתונה וחובה גם לרקוד ולשמוח”.

“היא ידעה שיש לה יכולות פיקוד ומנהיגות”

בחיל הים, שבו שירתה בתחילה כאמור, הדס הרגישה שהיא אינה ממצה את יכולותיה. “היא הייתה יוצאת בבוקר וחוזרת בצהריים”, אומרת גאולה. “והיא הייתה טיפוס פעיל. היא ידעה שיש לה יכולות פיקוד ומנהיגות ורצתה לממש אותן, אז היא החלה בתהליך של התעקשות מול הצבא לעבור למג”ב.

בתחילת דרכה הצבאית, עדיין עם מדי חיל הים

"הדס הייתה תלמידה טובה ומיוחדת כבר כילדה”, היא מספרת. “היא הייתה משקיענית ולא מרדנית, עם קטע חברתי ומשפחתי מפותח. היא הייתה מחוברת לעניין של מסורת, משפחתיות ושבטיות, רצה ומחבקת דודות מבוגרות ומאזינה לסיפורים שלהן. היא הייתה כועסת אם לא הייתי מודיעה לה על אירוע משפחתי. היא הייתה גם בקשר מצוין עם כל בני הדודים, והייתה גאה בכל אחד ואחת מהם.

היא הייתה מאוד לויאלית לערך החברות, גם כשהייתה גמורה וחזרה בארבע לפנות בוקר, היא קיימה את כל ההבטחות שלה כלפי החברות. הן היו גאות בה שהיא לא בחרה את השירות הצבאי הפשוט. היא הייתה אחראית עד לפרט הקטן ביותר, היא לא הייתה מרשה לנו לצאת מהבית כי הנשק בבית.

נשיא המדינה בביקור תנחומים בימי השבעה. צילום: מארק ניימן

עם סיום כיתה י"ב היא התגייסה מיד, וכל הזמן הייתה חיילת. היא הייתה קמה בשתיים—שלוש בלילה, בכל שעה שקראו לה, ויוצאת לצבא. אני מורידה את הכובע בפניה. הייתי אומרת לה, 'את כזאת חרוצה. את לא חושבת פעמיים וקמה למשימה!' אם אצלי הכול בחיים קרה תוך כדי זרימה, אצלה התכניות היו מאוד ברורות, והיא גם פעלה והשקיעה.

עם השחרור היא תכננה כבר את הטיול לדרום אמריקה. מה שאפיין אותה זה החיוך, הצחוקים, שמחת החיים, הצחוק שלה נשמע בקולי קולות, והיה לה קטע של הרבה חיבוקים. היא הייתה מחבקת באהבה ובעוצמה יוצאת דופן. הייתי אומרת לה, 'רגע, הדס, הכתפיים שלי!'” דוד: “אני הייתי אומר לה: 'הדס, את חונקת אותי!'”

ההתכתבות האחרונה זמן קצר לפני שנהרגה

גאולה: “הופתעתי שכל אחד בא וסיפר לי, ‘אני הייתי החבר הכי טוב שלה’, ‘אני הייתי החברה הכי טובה שלה’. כנראה שהיה בה משהו כל כך מיוחד מעבר לאדם רגיל וממוצע, וזו הייתה הגדולה שלה, שהיא נתנה לכל אחד ואחת את התחושה הזו”.

היא דיברה על זוגיות ולהקים משפחה?

“היא דיברה על משפחה וילדים, רצתה זוגיות רצינית ורצתה שאלמד אותה לבשל”.

“לא יכולנו לחגוג כמו תמיד”

גאולה מספרת כי כרגע אין לה את כוחות הנפש להיות באירועים, במפגשים ובטקסים. “דוד והילדים הולכים”, היא אומרת. “אני עוד לא מתמודדת עם זה בעצם. אין לי יכולת לראות סרטונים שלה, לא להיכנס לפייסבוק שלה ולא לדבר. אני מודעת לגודל האסון, אבל כרגע יש לי חוסר רצון לקבל ולהתעמת עם זה”.

"אנחנו חיים עם הכאב ועם חוסר השלם. אתה קם בבוקר וחסר את השלם, אבל אני לא בא מהשכול, אלא מהעוצמה של הדס". צילום: אורי קריספין

גאולה ודוד מספרים כי היה להם קשה בחגים: “הפעם לא יכולנו לחגוג את הפסח הזה עם עוד משפחה כמו תמיד, ובערב חג פסח הקודם היא הייתה במשמרת כשסידרנו את השולחן. היא לבשה את המדים ויצאה, וכל הזמן היא אמרה לנו כמה פעמים, 'בואו נעשה את הסדר מוקדם!'”

גאולה מוסיפה כי השאלות עדיין טריות ותקועות: “אנחנו לא מאמינים שזה קרה ודווקא להדס. קשה לי לראות את הבנות בלי הדס. הן אהבו לעשות יחד ימי כיף, והדס הייתה מביאה מתנות לכולן, יושבת על השטיח ופותחת יחד איתן. עבור שקד הדס הייתה מודל לחיקוי מבחינות רבות. לילדים יש עולם משלהם, הם נבונים ומבינים עניין, ושקד הגדולה מתמודדת בגבורה ואפילו לוקחת את התפקיד שלי, מדברת על אחותה ומעבירה את המסר של הדס. אנחנו מזכירים את הדס, ונוצרה סיטואציה שהיא חלק מהיום—יום שלהן”.

דוד: “אנחנו חיים עם הכאב ועם חוסר השלם. אתה קם בבוקר וחסר את השלם, אבל אני לא בא מהשכול, אלא מהעוצמה של הדס”.

התחקיר המלא והעדויות הגיעו לידיכם?

גאולה: “יש פה שאלות שאני מעדיפה לא לשאול. העדפתי לא לשאול אם יש מחדל או אין מחדל”.

דוד: “זה היה בתקופת הרמדאן, כש-180 אלף פלסטינאים נכנסים לירושלים בכל יום, והלוחמים מוטמעים בתוך האוכלוסייה הערבית”.

חששתם מהשירות שלה?

גאולה: “בדיעבד הייתי אומרת לה, 'בשביל מה לך?' אבל היא ממילא לא הייתה נשמעת לנו. זה היה משמעותי מבחינתה לעשות דבר בעל ערך ובעל מהות. חששתי יותר מהשירות הסדיר, ודווקא כשהיא הייתה מוצבת בדרום וגם כמ”כית בקבע, פחות חששתי, למרות שהם היו רוב הזמן בירושלים. הם היו מודעים לסכנה בכל רגע נתון, והיא הכירה הרבה חיילים שנפגעו, אבל היא לא יידעה אותנו בפועל בכל דבר ועל מה היא אחראית.

היא גם הייתה צנועה, יותר עשתה מאשר דיברה. פתאום יש מקרים שבהם הילד הוא הדוגמה והמופת והמודל עבור ההורים, דור שמתעלה על ההורים שלו. כמה שהיא הייתה צעירה, היא הייתה עם אחריות כלפי המדינה והגנה על הצורך הקיומי של המדינה. זה סוג של בגרות שאנשים מבוגרים רבים אינם יכולים להתהדר בזה”.

הדס וחברתה עמית אזולאי

אתם מאמינים בדו קיום ובפתרון למצב?

דוד: “אנחנו אנשים של שלום ואנחנו בעד שלום, אבל את רואה את ההתנהלות של הצד השני, ואת מבינה שאין עם מי לעשות שלום. אין להם כוונה לעשות שלום. אימהות ומשפחות המחבלים ברגע שילדיהם נהרגים — הם מפזרים סוכריות וצוהלים. הם מקדשים את המוות ואנחנו את החיים, 'ומותר האדם מן הבהמה'”.

צילום: אורי קריספין

דוד משדר עוצמה רבה ואופטימיות בדבריו: “ערב חג הפסח בבית הכנסת שני חברים סיפרו דבר תורה על נס יציאת מצרים, ואני הוספתי לדבריהם כי ישנו נס לא פחות גדול ולא מובן מאליו: נס הקמת המדינה. אנשים טרודים בחייהם ואינם שמים לב שיש לנו מדינה מתקדמת".

מה תגובתכם לקריאה שלא לגייס נשים ליחידות קרביות?

גאולה: “אין פסול בכך שבחורה רוצה את השירות המהותי הזה, ויש לה גם את היכולות. באותה המידה ישנם גברים שהם פיזית ומנטאלית חלשים יותר מנשים”.

דוד: “קורס מפקדי מג”ב נמשך כמעט חצי שנה, ואני לא בטוח שכל בחור יכול לעבור דבר כזה. כדי להיות לוחם צריך פיזיות, רצון, מנטאליות, מוטיבציה. ואם זה קיים בבחורה, זה בהחלט אפשרי, וזה דור שמודע ליכולותיו”.

“היא ממלאת אותי כל יום מחדש”

חני גאלי, דודתה של הדס, פוקדת את קברה בכל יום. “אני מגיעה מחוסרת נשימה ויוצאת ממנה כשהיא ממלאת אותי כל יום מחדש”, היא מספרת. “ואין לי מושג אם אפסיק לעשות זאת. זאת הדרך שלי להרגיש שאני עדיין מחבקת אותה ונוגעת בה. הדסי הייתה כמו בתי הבכורה, והלב שלי מת יחד איתה. הקדשנו את פורים לעילוי נשמתה עם 500 משלוחי מנות עם המשפט המנצח שלה שאמרה תמיד לכולם ושליווה גם את הווטסאפ שלה: 'אם לא נצחק, נשתגע'. גם קצינת הנפגעים רפ”ק אסנת דדון, שהייתה לצערנו חלק מן הצוות שבישר את בשורת האיוב, השתתפה בחלוקת משלוחי המנות בקפלן, כאשר גם בנה היה מאושפז שם”.

האחות שקד נשאה דברים לזכרה של הדס בעת המסע מטעם בית הספר לפולין: “אחותי, יצאתי למסע לפולין. זוכרת כמה דיברת על זה, כמה הסברת לי איזו משמעות יש לזה. אחות שלי, יצאתי. אני יודעת כבר לצערי הרבה יותר לעומק מה זאת המשמעות של לזכור. לזכור בשבילכם, כדי שידעו שהייתם בעולם הזה, שהשם שלכם גם היה כאן, לזכור ולא לשכוח, בשבילכם. אני גאה במדינה שלי ובכל החיילים בצבא הגנה לישראל, שנלחמים בשבילנו, מגנים ושומרים עלינו, מקריבים עצמם כדי שהמדינה שלנו תתקיים, כדי שמותם של כל ששת המיליונים לא יהיה לשווא. גאה בך, אחותי, ובטוחה שגם את בי. אנחנו ממשיכים בשבילכם את הדרך שלא הספקתם להמשיך, ובקרוב תורנו לשמור על המדינה שלנו בגאווה. עם ישראל חי לנצח, אין לנו ארץ אחרת”.

מברכות "לחיים" לזכר הדס

בביתה של חברתה הקרובה של הדס לירון אזולאי בעזר אני פוגשת את החברות שגרות מרחק כמה צעדים האחת מן השנייה, והן נמצאות בקשר אמיץ, קרוב ויום—יומי מגיל בית הספר היסודי.

אחת התמונות המרגשות שלהן יחד היא מתחילת השירות הצבאי עם המדים לצד הדס, ששירתה אז בחיל הים. לצדה עומדות לירון, קרן, משי, דניאל, עמית, נופר ואריאל, שחיה כבר בארצות הברית. עמית עוברת לבאר שבע ללמוד, ונופר עברה לאחר נישואיה לגור בשדרות ומצפה ללידה.

לקראת חתונתה עלתה לקברה של הדס להזמין אותה ולקבל את ברכתה. נופר מספרת שהיא הרגישה בנוכחותה בשמחות שלה ושהיא מתקשרת עם הדס ומקבלת ממנה מסר לכל שאלה, וכולן מספרות שהן חולמות עליה לא פעם ומרגישות שהיא נמצאת איתן בכל מקום.

הן מספרות על המציאות הכואבת שהשתנתה, אלא שהחברות שלהן תמיד הייתה מגובשת ואיתנה כנגד כל הסיכויים, והן כמו משפחה. וגם במשבר הזה הן נמצאות שם אחת בשביל השנייה להעניק תמיכה ולהכיל. בכל מפגש הן נזכרות בהדס, מה הייתה אומרת ומה הייתה עושה, והן מברכות "לחיים" לזכרה.

גם הן מספרות על הצחוק והחיוך של הדס, על טוב הלב שלה, על אהבת החינם והנתינה ועל כך שבגלל תכונות אלו הכירה אנשים רבים והפכה לחברה של כולם. “צחקנו עליה שהיא מתחברת לאנשים שלא הבנו מה מצאה בהם, אמרנו לה, 'מה את עכשיו נהיית חברה של זה ושל ההוא, של כל העולם, של החנונים בשכבה?'”

המשבר הוביל אותן לתחושות מורכבות של זעם, לקום, לפעול, לעשות מעשה, כדי שזה לא יקרה שוב, “למרות שזה כבר לא מה שיחזיר את הדס”, אומרת שני. מנגד הן מודעות לחוסר האונים ולחיים במדינה עם מציאות ביטחונית קשה. “משפחות שכולות עושות רעש, ואף אחד לא מתייחס אליהן ברצינות, אז מי יתייחס אלינו?” אומרת עמית. “כולם יכעסו עליי, אבל אני לא רוצה שהילדים שלי יתגייסו, ואני לא מתכוונת לחיות בארץ”.

משי: “הדס הייתה אומרת 'לא, דווקא להפך! חשוב להתגייס!'”

הן אינן מאמינות בדו קיום. “אין דו קיום, וכל השמאלנים חיים בלה לה לנד”, אומרת לירון ומוסיפה עוד על האמונה באלוהים שהתחזקה. “כי רק בן אדם שיחזיק באמונה יישאר חזק”, היא אומרת. עוד היא מספרת על כך שהחיים קיבלו פרופורציות ושלא צריך לעשות עניין מדברים קטנים.

עם החברות

הן מאמינות שהדס בעולם הבא, מחייכת ועושה לכולם שם שמח. הן מספרות שהגעגועים רק הולכים וגדלים, ושהן שומרות על קשר הדוק עם המשפחה ומאמינות שהדס הייתה רוצה שהן תמשכנה לחייך, לחיות ולא להישבר.

בקבוצת הווטסאפ שלהן, שנקראת “קבוצה סובבת עולם”, כיוון שכל אחת טיילה אז במקום אחר בחו”ל, הן קיבלו 20 דקות לפני הפיגוע את ההודעה האחרונה מהדס, מאחלת להן שבת שלום ומצרפת את תמונתה. ליום הזיכרון הדפיסו חולצות לזכרה, והן עונדות צמיד זהב שחרוט עליו המוטו של הדס: “אם לא נצחק, נשתגע”. 

בואי המלכא

רוויה בלום, חברתה של הדס שהשתתפה עמה יחד בקורס המפקדים, כתבה, הלחינה ותשיר לזכרה של הדס.

עוד מעט נכנסת
שבת המלכה
והמלכא עומדת
דרוכה ואיתנה,
עוז והדר לבושה
ותשחק, לרגע האחרון.
עוד מעט נכנסת
שבת המלכה
אך המלכה נופלת
לבד על הרצפה,
על חומותיה של העיר
שקיעת חמה, אדומה.
אחותי היקרה
מתבוססת בדמה.
עוד מעט נכנסת
שבת המלכה,
על הרצפה יושבת
בתחושה רעה עצומה.
אבא חוזר מבית הכנסת
מביט בעיניה של אימא.
דפיקות כבדות בדלת…
הזמן עוצר מלכת.
לכה דודי לקראת מלכא,
תשמור נא לי על הילדה,
דמעות זולגות, שתיקה מרה
ואז צרחה.
התעוררי, התעוררי
כי בא אורך, קומי, עורי
התנערי הדס, מעפרך קומי
התעוררי, התעוררי
זה לא זמנך
ילדה שלי,
ואמר לך
בדמייך חיי