כל חיי שוב חוזרים אליי
הזמר אבי טולדנו, המתגורר בגן יבנה, חגג יום הולדת 70 לפני כשבועיים, ב-4 באפריל. גם כעת הוא ממשיך להופיע, להקליט ולהוציא שירים חדשים. בימים אלו הוא מקליט שיר חדש שכתבו לו נורית הירש רחל שפירא במיוחד ליום הולדתו. שלושה מילדיו עוסקים גם הם במוזיקה; בתו הצעירה ליהי מיירה, בת 16, מוציאה בקרוב את שירה הראשון
אבי טולדנו כבר בן 70, הייתם מאמינים? הזמר והמלחין שאחראי לכמה נכסי צאן ברזל בשירה הישראלית אינו נח על זרי הדפנה. הוא מתרוצץ בין הופעות, מקליט ועובד על חומרים חדשים. טולדנו נולד ב-4.4.1948 במקנס שבמרוקו. כשהיה בן חמש עברה משפחתו לקזבלנקה. בגיל 15 וחצי ברח עם גרעין של השומר הצעיר לארץ והצטרף לקיבוץ רוחמה בנגב. הוא התגלה לראשונה בתכנית "תשואות ראשונות" ברדיו. מאז עשה כברת דרך ארוכה והפך לאחד הזמרים והיוצרים החשובים והאהובים. קצת לפני יום העצמאות תפסנו אותו לריאיון קצר.
אבי טולדנו על עטיפת התקליט "לה בוהם"
טולדנו: "את יום ההולדת הנוכחי חגגו ברוב חוצות. הייתה תכנית של שעה בגימל לייב עם הנגנים שלי, וביום ההולדת עצמו כל שעה ברשת ג' התחילה עם שיר שלי. הייתה גם תכנית יפה בגלי צה"ל ועוד תכנית בערב המימונה ברשת ג' ואז התארחתי אצל גלית גוטמן ויואב לימור. ובטקס פרסי ישראל אופיע עם עוד שני אמנים שנולדו כמוני בתש"ח".
מתי הוצאת את האלבום האחרון שלך?
"לפני שמונה חודשים הוצאתי אלבום אוסף בשם 'הלהיטים שבלב' עם חידושים לכמה מהשירים שלי, והיו גם שירים חדשים לגמרי".כמה אלבומים הוצאת לאורך השנים?"לא ספרתי במדויק, כי היו גם כמה שהוצאתי בחו"ל, אבל בין 30 ל-35".
טולדנו בצעירותו
מותר לשאול איזה שיר שלך אתה הכי אוהב?
"השיר הבא שאני אקליט. אני מקליט עכשיו שני שירים: אחד שלי, שאני חיברתי לו מילים ומנגינה, ואני מקליט אותו גם בעברית, באנגלית וגם בצרפתית; ועוד אחד, לשמחתי הרבה, שיר שכתבו לי נורית הירש ורחל שפירא במיוחד ליום הולדתי ה-70, שיר חדש בשם 'אור'".
יש לו שישה ילדים, שלושה מנישואיו הראשונים לליאורה ושלושה מנישואיו השניים לחגית. טולדנו הוא סב לנכדים מבתו טל. בשנים האחרונות הוא בזוגיות עם רינת ברק. שלושה מילדיו עוסקים גם הם במוזיקה: בתו טל, הבן אורי והבת ליהי מיירה.
מוציאה שיר ראשון, ליהי מיירה טולדנו
אורי הוא מפיק מוזיקלי ומלחין. השניים, האב והבן, הקליטו שיר יחד עם פבלו רוזנברג, "הז'אנר שלו יותר אלקטרוני, אנחנו בקלאסיקה", מספר טולדנו. ליהי מיירה, בת 16, מתגוררת עם אמה בגן יבנה, רחוב אחד מטולדנו, לומדת בתלמה ילין, והיא זמרת ושחקנית. "עוד מעט היא יוצאת עם השיר הראשון שלה", הוא מוסיף.
אתה חושב שהקהל מעריך אותך מספיק? אתה מרגיש את אהבת הקהל?
"לגמרי. הרומן שלי עם הקהל לא הפסיק מעולם. אני מופיע כל השנים ולא עושה שום דבר חוץ מזה. על הבמה אני תמיד מרגיש את האהבה שמרעיפים עליי, אחרי כל הופעה מתקבצים סביבי, מדברים איתי, מצטלמים איתי".
רובם בני הדור שלך?
"יש ויש, רובם מהדור שגדל איתי. תמיד כיוונתי לאנשים בגילי. כמובן שכאשר באים גם צעירים ולפעמים מפגינים בקיאות ברפרטואר שלי, אני נפעם ומקבל את זה באהבה גדולה".
אז מה, לא נפסיק לשיר?
"לגמרי, עד נשימתי האחרונה. כל עוד אתה עומד על הבמה בזכות ולא בחסד, הכול טוב. אני חושב שהיום אני הכי טוב מאי פעם ונותן את התמורה הכי ערכית לקהל".
איך זה להיות בגיל של המדינה?
"מה אני אגיד לך, אני לא מרגיש שום הבדל (צוחק). יכולת לשאול אותי את זה באותה מידה כשהייתי בן 60. אני באמת מרגיש במיטבי, יש לי את כל האנרגיות שתמיד היו לי – ואולי אפילו קצת יותר – בהופעות שלי, והקהל יעיד על כך. לפני כמה חודשים היה לי ערב במשכן לאמנויות עם 60 נגנים, זה היה פשוט ערב של אנרגיות כמו משחק כדורסל.
אני בן אדם ציוני ומאוד אוהב את המדינה. הגעתי לכאן ראשון וגררתי לפה משפחה שלמה. חלק היגרו לקנדה, אימא שלי חייתה בקנדה 35 שנה, היו לי את כל האפשרויות לחיות בכל מקום בעולם ולהצליח בכל מקום בעולם. בחרתי בישראל כי אני חושב שנפל בחלקנו לחיות בתקופה של תקומה. אני יודע, זה נשמע קלישאתי, זה נשמע בומבסטי, זה נשמע מיושן, אבל זו האמת שלי. נפלה בחלקנו פריבילגיה עצומה להיוולד עם המדינה ולחיות שבתקופה של שיבת ציון".
אתה גאה במדינה?
"מאוד מאוד גאה במדינה. אני מסתכל על חצי הכוס המלאה. נכון, שום דבר לא פרפקט, אבל איך אומרים – מדינה זה כמו אימא: אתה מקבל אותה כמו שהיא".
הנה הסרטון בהשתתפות טולדנו שהוקרן בטקס פרסי ישראל במוצאי יום העצמאות (הערוץ הראשון – כאן 11):
משואה לתקומה
רחל קלבו מאשדוד היא בתם הבכורה והצברית של זוג ששרד את אימי הנאצים. לעיר הנמל הגיעה בשנות ה-70, והיא נזכרת שהיה כאן בעיקר חול
ררחל קלבו מאשדוד נשואה לדוד, אימא לארבע וסבתא ל-11 נכדים הגדולה ביותר בת 23 והקטנה בת ארבע. היא נולדה ב-29.2.48, וחיה באשדוד משנת 1974.
קלבו. צילום: אורי קריספין
קלבו: "אני בת ראשונה לשני הורים ניצולי שואה, שהגיעו ארצה ישר מברגן בלזן, שם התחתנו ועלו לארץ בשנת 47'. אבי אריה דיימנט ישר התגייס לצבא ולחם במלחמת השחרור. הוא לחם בפרטיזנים ואיבד את משפחתו באושוויץ. הוא ואחותו היו שני הניצולים האחרונים במשפחה. את אחותו הצילו השבדים והחביאו אותה כמעט עד סוף המלחמה.
בתום המלחמה היא נלכדה והייתה ממש בתור לתא הגזים. אימי גיטה (טובה) הייתה בגטו קובנה בליטא ויצאה לעבודה במקום אימה. כילדה חטפה מכות, עברה רעב וניצלה כשהייתה על אונייה בוערת בלב ים עם לוסי נבון, אשתו של פנחס נבון. הוריי התיישבו בקדימה ושם גרו עד מותם, שם הם גם קבורים. שנותיי הראשונות היו קשות כילדה להורים ניצולי שואה שלא ידעו לתת אהבה, לא ידעו לחבק ולנשק בגלל ההיסטוריה המאוד קשה שלהם. אבי בקושי היה בבית, לרוב עבד או היה בצבא.
אפילו בחצי השנה הראשונה לקום המדינה הוא לא היה בבית, חצי שנה שלמה הוא היה בצבא עם ביקורים ממש קצרים בבית. את קדימה עזבתי כבר בתום כיתה י"ב, כאשר נרשמתי לבית הספר לאחיות. ואז התגייסתי לצבא, הייתי קצינה בחיל הרפואה בזמן מלחמת ההתשה, טיפלתי בהמון פצועים שלנו ושל המצרים גם יחד ועבדתי בבית חולים בבאר שבע. שם הכרתי את בעלי, ומאז כבר לא חזרתי למושב. אחי גר עד היום בקדימה.
קלבו כקצינה
לאשדוד הגעתי בשכנועי בעלי, שהיה עובד אז כמנהל מסגרייה בעיר, כאשר בתי הבכורה הייתה בת שמונה חודשים. אשדוד הייתה ריקה, לא היה בה כלום, רק רבעים א' עד ו'. אפילו הים היה רק ים וחולות, ממש ריק בלי כלום, רק צלייה קטנה של מציל שהייתה עפה כל הזמן.
באזור א' היה משביר קטן וזהו פחות או יותר, כל השאר היה חולות. אני גרתי באזור ו', באברהם שפירא, והשכונה הייתה אז מלאה בעולים מהודו. התחושה הראשונית הייתה תחושת בהלה ובדידות. לא היה פה כלום ואף אחד. אני בכיתי שנה שלמה עד שיום אחד ירדתי עם בתי לגינה ופגשתי באישה נחמדה שירדה עם בנה. שוחחנו וסיפרתי לה שאני אחות, היא אמרה, 'בואי לעבוד אצלנו'. שאלתי, 'מה זה אצלנו?' ענתה, 'במשרד הבריאות בטיפת חלב'. היא נתנה לי את שמה של שושנה גולדברג, והיא קיבלה אותי לעבודה בטיפת חלב באזור ו'.
שם עבדתי עד גיל פרישה עם הפסקות בלידות כי כל ילדיי נולדו פגים, וכך יצא שאחרי כל לידה נשארתי יותר משנה בבית. בשלישי שעבר נכדתי הבכורה סיימה קורס קצינות, ואני הגעתי לטקס כסבתא גאה. אני ובעלי פנסיונרים שגרים עד היום באשדוד, שהתפחתה עד כדי כך שהיום אני מוצאת את עצמי נוסעת בתוך העיר עם וייז. לפעמים אני מוצאת את עצמי במקום חדש בעיר שאני לא מכירה ולא יודעת איפה אני נמצאת בכלל".
איך את חוגגת?
"השנה חגגנו בחגיגות מיוחדות את יום ההולדת שלי (בדיוק כמו החגיגות המיוחדות למדינה): שכרנו וילה ליד ירושלים, והילדים דאגו לארוחות וקייטרינג".
איך זה להיות בגיל של המדינה?
"רגיל, אני לא מרגישה מיוחד, עבורי הגיל הוא רק מספר. אני לא יודעת איך המדינה מרגישה בגיל 70, אבל על עצמי אני יכולה להגיד שאני מתפתחת עם המדינה וגדלה יחד איתה כל השנים".
את גאה במדינה?
"ברור! אני הכי גאה. נולדתי פה, גדלתי פה ואין לנו ארץ אחרת. כאן גידלתי את ילדיי, וכאן הם מגדלים את נכדיי. כל משפחתי פה בארץ, ואין לה אחרת. זאת ארצי ומולדתי".
מסע שהחל בספרד והסתיים באשדוד
אחד הדברים שהכי זכורים לרשל כהן מההגעה לישראל הוא שהם נדחסו למשאיות, גרו בצריפים ישנים ואת הכביסה כיבסו בעזרת קרש עץ בתוך גיגית ממתכת
הסיפור של רשל כהן מעניין ומרתק. היא נולדה בתאריך 24.8.1948 בתטואן בספרד, התחתנה בגיל 18 לחיים כהן, שלו היא נשואה זה 52 שנה, ויחד הם חובקים חמישה ילדים, 21 נכדים ושלושה נינים. בשנת 1955, כשהיא בת שבע, עלתה לארץ ליישוב גבעת נילי. משם עברה לקריית מלאכי, גרה כמה שנים במושב עזריקם, ונכון להיום היא תושבת אשדוד.
רשל כהן. צילום: אורי קריספין
אחד הדברים שהכי זכורים לה מההגעה לישראל הוא שהם נדחסו למשאיות, גרו בצריפים ישנים ואת הכביסה כיבסו בקרש עץ בתוך גיגית ממתכת. המצב הכלכלי שלהם היה טוב בתקופה ההיא משום שהוריה הגיעו מבוססים לארץ. "כל כך התרגשתי לעלות לישראל ויצאו לי דמעות של אושר", היא מספרת.
רשל כהן בצעירותה באשדוד
איך זה לחגוג ביחד עם המדינה יום הולדת?
"אין כיף יותר גדול לחגוג עם המדינה שאני כל כך אוהבת, ואני לא זוכרת שמישהו שכח פעם לאחל לי מזל טוב. בכלל, כל חג עצמאות אני מרגישה שכל המדינה חוגגת לי, וזו המתנה הכי גדולה שיכולתי לבקש".
שבט אפרים
“כשהגענו לאשדוד הכול היה חול; ותראי היום — מעצמה. אני מסתכל על המדינה ולאן הגענו, ואי אפשר שלא להיות גאה”, אומר אפרים טויטו
אפרים טויטו נולד ב 28 במרץ 1948 בתוניס, עיר הבירה של תוניסיה. הוא נשוי ליהודית, אב לארבעה ילדים וסבא לשישה נכדים.
טויטו: "עליתי לארץ בגיל שמונה חודשים מתוניס בשנת 1949, עליתי יחד עם ההורים שלי. אנחנו עשרה אחים, אני הייתי מהקטנים. הגענו לפרדס חנה למחנה העולים ולאחר מכן הועברנו לרמלה, וברמלה גדלנו כל המשפחה. רק אני עברתי לאשדוד לפני כ-30 שנה כי ראיתי שהעיר אשדוד מאוד התפתחה לעומת רמלה, שלקח לה זמן להתקדם. כשהגענו לאשדוד, אני עם המשפחה שלי וארבעת ילדיי, הגענו לרובע י"א, הרובע החדש שהיה רק חול וחול. באותו הזמן היו רק הרבעים הוותיקים, ורובע ב' היה המרכז. ומאז ועד היום אנחנו תושבי הרובע, תושבי אשדוד".
אפרים טויטו
יצא לך להשתתף במלחמות ישראל?
"בוודאי. הייתי שנים אזרח עובד צה"ל בתפקידי ושירתתי בצבא בחיל השריון: ביום כיפור, בלבנון, פעולת סמוע (פעולת תגמול שערך צה"ל בכפר הפלסטיני, שהיה אז בשלטון ירדן, ב-13.11.1966), מלחמת ההתשה. חוץ ממלחמת העצמאות ומבצע קדש, הייתי בהכול. הילדים שלי התגייסו גם הם לצה"ל, לחיל הצנחנים והמודיעין. מה שלא אשכח לעולם מהשירות שלי בצה"ל זה למה היה חשוב להילחם על המדינה הזו. איך המג"ד שלנו היה אומר: אנחנו בגבול הבננה. את יודעת מה זה אומר? שכל הצד המערבי זה הים, וכל הצד המזרחי זה אויבים. הכול, מהצפון – לבנון ועד סוריה, ירדן ומצרים. כלומר אנחנו חיים פה כל הזמן על חרבנו ואנחנו צריכים להגן על עצמנו. רק ככה נוכל להתקיים".
במבט לאחור, מה דעתך על ישראל 2018?
"אין מה לדבר, אנחנו מעצמה, וצריך להתגאות במדינה הזה. אני מספר לילדים ולנכדים שלנו על הימים הראשונים: הייתה לנו ילדות קשה, ימי קום המדינה, אני חייתי את תקופת הצנע, ועברנו את הכול כי ההורים שלי חינכו אותנו על ציונות, לא התלוננו. אחים שלי היו בתנועת בית"ר והחירות כשעוד מנחם בגין היה באופוזיציה. ואני? אני גם הייתי פעיל ציוני. אנחנו היינו בימים של תחילת הליכוד, האמנו בארץ, ימניים. תראי לאן אפשר להגיע אם רק נאמין באהבת הארץ. אני אומר להם: לא משנה מה, לא עוזבים את הארץ הזאת, לא לברלין ולא לאמריקה. זאת הארץ שלנו".
מה אתה מאחל למדינה?
"אני מאחל למדינה הזו שתמשיך להתפתח. אני רואה איך אנחנו עוברים את מדינות מזרח אירופה, ואני גאה בעם שלנו. יש פעמים שאני שומע בתורה 'בחרתי אתכם מכל העמים', אני מתרגש, אני מתגאה במה שעברנו: מגירוש ספרד, השואה ועד היום, והנה אנחנו פה. זה עם באמת מיוחד. עם אחר היה נמחק מזמן".
