למרות היותה בת לניצולי שואה, ילדותה של שילה כהן עברה עליה באושר ובשלווה, והוריה אף לא הסתירו ממנה את זיכרונותיהם. שנים רבות נשאה את סיפורם ואף לימדה אותו באופן מעמיק בבתי הספר שבהם עבדה כרכזת חינוך חברתי וכמורה לאנגלית.
אולם רק השנה מצאה את הזמן לתעד את הסיפור כספר ילדים מחורז בשם “הגיבורים מהאי זקינטוס”, שיצא לאחרונה בהוצאת “אופיר ביכורים”.
שילה כהן
בחזרה לעבר
שילה כהן נולדה בארץ בשם שולמית אלבלה-מצא, היא נשואה לשלמה, גמלאי של חברת אל על, ואם לבן ובת. היא סבתא לשלושה נכדים, גמלאית מערכת החינוך שחיה בגן יבנה יותר מ—20 שנה.
היא עברה לדרום מתל אביב, כיוון שחיפשה בית פרטי עם פרחים ובעלי חיים, והיא אוהבת מאוד את גן יבנה. בתה היא מורה לאנגלית גם כן וגרה במושב ביצרון, ובנה הבכור סובל מאוטיזם, מטופל באופן מעולה לדבריה במרכז לילך באשדוד וחוזר כל יום הביתה.
לאחר שחלה הרעה במצבו כאשר התחסן, המשפחה עברה תקופה ארוכה של טיפולים ארוכים בארצות הברית. שם, מכיוון שלא הצליחו להגות את שמה, הציעו לה לשנות אותו לשם שילה. לדבריה, היא אינה נכנסת לנושא המחאות נגד חיסונים, והיא וביתה המשיכו לחסן את ילדיהם כרגיל, כי נאמר לה מפורשות שהרכב החיסון משופר והשתנה.
כהן עם גננות באשדוד
לשילה אח אחד עצמאי בעיסוקו, וילדותה עברה עליה באזור יד אליהו בתל אביב, ששם סיימה את לימודיה בתיכון עירוני ט’ ולא התגייסה לצערה לצבא עקב נישואיה. היא למדה ספרות אנגלית וחינוך באוניברסיטת בר אילן, ועבדה בחולון בבית הספר זלמן ארן. באשדוד לימדה בתיכון מקיף ו’ עד פרישתה לפני כשנתיים.
הוריה עלו ארצה מיוון. אביה עלה מקסטוריה, וסיפור הספר מושתת על הצלתה של אמה באי זקינטוס ממלתעות הנאצים.
“ברגע שהנאצים פלשו ליוון ונכנסו לקסטוריה, הם ערכו להם איזושהי צעידה בכיכר העיירה, ואבי בגיל 15 התבונן בצעידה הרצחנית של הגרמנית ובמגפיהם”, היא מספרת. “הוא חזר הביתה מבוהל ואמר לאימו, ‘אימא בואי נברח. הם יהרגו אותנו’. עדיין לא הגיעו שמועות שהיהודים נרצחים, ואימו ענתה, ‘מה קרה לך? הגרמנים הם עם תרבותי’. אך אבי ברח בשעת עוצר והצטרף לכוחות הפרטיזנים שקיבלו אותו ממש לחיקם. הם עצמם ניסו למשוך את הצעירים היהודים להצטרף אליהם, ואמרו להם, ‘הם יהרגו אתכם’.
פורים בזקינטוס, 1936
"אבי היה בלדר שהעביר ידיעות ולחם לצדם, והפרטיזנים התייחסו אליו כשווה בין שווים. הם לחמו כתף אל כתף, ולכן אני מודה לעם היווני. אבי ניצל על ידי הפרטיזנים, אך משפחתו נכחדה כולה, סבי, סבתי וכל הדודים נרצחו, למעט דודתי, היא אחותו. בקורפו עמדה מנהיגות ששיתפה פעולה עם הנאצים, ויהודי קורפו נרצחו באושוויץ. אבל בזקינטוס כל הקהילה בשלמותה ניצלה בעקבות המנהיגים שלא שיתפו פעולה” .
זה סיפור אחר
הספר “הגיבורים מהאי זקינטוס” מתאר את הסיפור יוצא הדופן והאנושי על הצלתה של הקהילה היהודית בשלמותה, עם מסר על קבלת האחר ועל מנהיגות ערכית שלא נכנעה לנאצים. שילה סבורה שנושא השואה קשה להכלה לילדים. “לעיתים ילדים עלולים להיתקף בחרדה מאי יכולתם, בשל גילם הצעיר, להתמודד עם רוע ואכזריות מפלצתית”, היא אומרת, “לכן הסיפור מיועד לילדים, אך גם נכתב למבוגרים, והוא חושף את הצד האחר: את טוב הלב, את החמלה, את ההקרבה ואת קבלת האחר.
כולם חברו יחד להציל את היהודים: נציג המנהיגות האזרחית ראש העיר לוקאס קארר, שעם הבת שלו אנחנו בקשר רציף, נציג המנהיגות הדתית הארכיבישוף כריסוסטומוס דימיטרי, ואני גם כוללת מישהו נוסף שלא קיבל את אות חסיד אומות העולם — את נציג הזרוע הצבאית מנהיג הפרטיזנים באי דימיטרי קטבטיס, שאיים על הנאצים”.
לוקאס קארר ראש עיריית זקינטוס אחד ממובילי הצלתם של יהודי האי
שילה מספרת כי כאשר נדרש ראש העיר למסור את רשימת כל היהודים באי, הוא נועץ עם הארכיבישוף ובעצה אחת הם החליטו להשהות את מסירת הרשימה, להזהיר את היהודים מיידית על הגירוש המסתמן ולבקש מהם לעזוב את בתיהם בעיר ולברוח לכפרים. למפקד הגרמני אלפרד ליט הם הגישו לבסוף רשימה ובה שני שמות בלבד: שלהם עצמם. היהודים הנמלטים הוחבאו על ידי תושבי האי באסמים, באורוות ובכל מקום שבו ניתן היה להסתירם. למרות הרעב הכבד והפיתוי של הנאצים להסגיר יהודים תמורת פריטי מזון בסיסיים, אף לא יהודי אחד הוסגר לידי הנאצים.
“הם ניגשו ליהודים ואמרו להם לברוח לכפרים מיידית”, היא מספרת. “כעבור שלושה ימים שניהם ניגשו לגנרל הגרמני, והם אמרו לו, ‘אם אתה רוצה לקחת את היהודים קח אותנו, אנחנו יהודים. הנה השמות שלנו פה מתנוססים’. גם משפחתה של אימי ברחה במשך ארבעה לילות, והם הגיעו לבית קיט בכפר קטסטרי, שם סבי היה מוהל הקהילה, ושם הם הסתתרו.
מה שהיה מופלא זו העזרה של משפחת מילרדו ושל הקהילה. אף נוצרי לא הסגיר יהודי למרות שגוועו ברעב. כרזות הגרמנים ציינו כי מי שיסגיר יהודי יזכה במזון, אך איש לא עשה זאת. האי כולו הפגין גדלות נפש, שבאה לידי ביטוי בעקבות דוגמת המנהיגות, ואימי סיפרה עוד מילדותי שהארכיבישוף איים כי מי שיסגיר יהודי הוא בעצמו יהרוג אותו במו ידיו.
כך ניצלה כל הקהילה, ורק כעבור 62 שנה הגענו לעיירה וחיפשנו את השכנים המיטיבים. לאחר סיפור ארוך מצאנו אותם. אימי כל ילדותי דיברה על חברותיה קתרינה ולאמבריני וביקשה שננסה לאתר את המשפחה.
בשנת 74’ פגשנו את היהודי האחרון באי, שהוביל אותנו לבית העלמין היהודי, שם פקדנו את קברו של סבי. בשנת 2006 ביקרנו שוב באי, אך לא עלה בידנו לאתר את חברותיה. בשנת 2007 הגענו במיוחד לחגיגות שנערכו באי. פניתי לתושבי הכפר, והם איתרו לי את פטרוס בנה של קתרינה, ולמחרת בבוקר נוצרה שיחת הטלפון המרגשת בין אימי לחברתה קתרינה. פטרוס הוביל אותנו גם לביתה של לאמבריני, ושאלתה הראשונה הייתה, ‘מה קרה לאהרון?’ אחיה של אימי. היא זכרה אותו ודאגה לו כל השנים האלה! היא נשאה זאת איתה כל השנים! סיפרתי לה שלצערי הרב הוא נספה בקורפו, והיא פרצה בבכי. היא זכרה גם את כל שמות הדודים והדודות שלי!
ב-2016 נסעתי שוב והייתי בביתה של לנה קארר, בתו של ראש העיר שהציל את היהודים. גם לאתר אותה זה היה ממש לא פשוט, אך שגרירות ישראל ביוון סייעה לי רבות. הם נתנו לי את הכתובת שלה, ושם היא הראתה לי את המוזיאון של אביה, ואנחנו בקשר הדוק מאוד. משרד החוץ הזמין את גברת לנה קארר לישראל, והיא סיירה שלושה ימים בבתי ספר ביד ושם ובמקומות נוספים רבים בכדי לפגוש בני נוער ולספר את הסיפור של אביה. שלחתי לה גם עותק מן הספר, והיא כל כך גאה בו”.
החובה של כולנו
שילה מספרת כי בשנת 1978 העניק יד ושם את אות חסידי אומות העולם לראש העיר לוקאס קארר ולאחותו של הארכיבישוף כריסוסטומוס דימיטרי, שכבר נפטר.
הארכיבישוף כריסוסטומוס דימיטרי
“אבל אני מאמינה שהאי זקינטוס ראוי לביטויי הוקרה רבים יותר מצד עם ישראל”, היא אומרת, “מאחר וכלל תושבי האי נרתמו להציל יהודים תוך סיכון נפשות. פניתי בעניין זה מספר פעמים לראש מדור חסידי אומות עולם ביד ושם, אולם נאמר לי שהמוסד אינו מעניק אות חסידי אומות העולם לקבוצות. לכן אני מבקשת שיעניקו כבוד לתושבי האי זקינטוס, לקרוא שמות רחובות וכיכרות במדינה על שמם של מנהיגי האי ותושביו”.
עוד היא מספרת כי אביה לא הבין כיצד זה קרה שכל קהילתו נספתה למרות שהייתה דתית, “והתשובה היא שזה קרה רק בגלל המנהיגות”, היא אומרת. “הוא אמר לאימי, ‘אלוהים אהב אתכם’, אבל לא היה לו משבר של אמונה. הוא דווקא מאוד החמיר בעניין הדתי. היה קידוש ולא נסענו בשבתות, וזה היה בית שהיה די דתי ומסורתי”.
כהן ולנה קארר, בתו של לוקאס קארר, בזקינטוס
בתמיכת מנהל מקיף ו’ באשדוד דאז אבי קורן ופרויקט “משואה” סיפרה לתלמידיה את הסיפור החשוב, יזמה פרויקטים בנושאי הנחלת מורשת חסידי עולם, ושלושה פרויקטים שלה זכו לפרס החינוך מטעם “משואה”.
“ראוי שהסיפור הזה יילמד, ולאור ערכיו יתחנכו ילדים בכל העולם”, אומרת שילה. “העברתי לתלמידים סדנאות בנושא, הקמתי תערוכה לחסיד אומות העולם ראול ולנברג עם שר החינוך דאז שטרית, ערכתי פעילויות רבות גם במגמת התקשורת הבית—ספרית, שהלכה וראיינה חסידי אומות עולם, אך הספר עצמו נכתב תודות לעידודה של רונית בן תורה, מדריכה להוראת השואה בבתי הספר היסודיים.
כבר יצאתי לגמלאות ב-2015, ורונית בן תורה חיפשה אותי ואמרה לי, ‘שילה, הסיפור הזה חייב להילמד בבתי ספר יסודיים. את יושבת וכותבת!’ אבל אני עבדתי בטירוף כל השנים, והיא לא הניחה לי, וכל פעם התקשרה ואמרה, ‘התחלת?’ אז ישבתי וכתבתי, וכיוון שזה היה מיועד לבית ספר יסודי, וכל סיפור ההצלה הזכיר לי שיר הודיה לבני אדם, כתבתי אותו בחריזה, ואני מקווה לתרגם אותו גם לאנגלית וליוונית. למרות שאני שולטת בשפות אלו, זה לא היה פשוט לתרגם בחרוזים”.
אחיי, גיבורי התהילה
שילה ממשיכה בגמלאות ללמד אנגלית במשרה צנועה, ומתכוונת להמשיך ולפגוש תלמידים בנוגע לספרה. באשדוד יזמה גם אירועים בהיקף עירוני, עם מופע שהורכב מנציגות אמנותית מכל תיכון בעיר, כמו יום הוקרה לחסידי אומות העולם ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה. באירוע זה נכחו חסידי אומות העולם המתגוררים בישראל, נציגי כל הנהגות התלמידים בתיכונים וניצולי שואה.
לדעתה של שילה, נעשים במערכת החינוך מאמצים אדירים להנחיל את מורשת השואה והגבורה לבני הנוער, ולדבריה, כיוון שנושא השואה מאוד קשה להכלה לילדים הרכים, יש לחשוף אותם לנקודות האור כדי שיגדלו באמונה שנקודות אלו קיימות וכן לחשוף יותר את האוכלוסייה הבוגרת לשואת יהודי יוון.
כהן ובנות משפחות ניצולים מזקינטוס חוגגות בהשקת ספרה
כולם מכירים ביוון רק את רודוס ואת האיים התיירותיים, ואולי פעם ראשונה שומעים על האי זקינטוס. יש עדיין קהילה יהודית שם?
“בזקינטוס אין קהילה יהודית יותר. ישנם רק מעט ישראלים שעוסקים שם בעסקי נדל”ן, ולפני כשנתיים זקינטוס שווק כיעד תיירותי למסיבות בריכה לצעירים”.
מה דעתך על החוק הפולני?
“אני מאוד כועסת על החוק הזה, כי הפולנים עשו מעשי זוועה והם צריכים להודות בכך. הם צריכים לעמוד ביושר ולהודות במעשיהם, והעם הפולני בורח מזה בעצם. הייתי בקשר עם חסידי אומות עולם פולניים שהגיעו לארץ, וצריך להוקיר את מעשיהם, אך גם להסתכל על העבר ולהודות בכישלון. אם הפולנים יבטלו את החוק, או ילמדו את התלמידים את ההיסטוריה כפי שהייתה עם מעשיהם הנוראיים, אז אפשר יהיה לקרב את היחסים. זה יקרה ברגע שהם יתבוננו במראה. הכרת האמת לא תהפוך אותם לחשוכים”.
