ליהי מיירה טולדנו הוציאה בחודש שעבר את שירה הראשון, סינגל ראשון, “הלב שלי על 200”, לתחנות הרדיו. טולדנו היא מוזיקאית צעירה בראשית דרכה, ויש לה גם ייחוס. היא בתם של חגית לוי טולדנו ואבי טולדנו, הזמר שהביא את ההורה (ההיא עם הה’) לאירוויזיון ב-1982 וממשיך להופיע על הבמות גם היום בגיל 70.
כיום ההורים גרושים, אבל מוסיפים להתגורר בגן יבנה ותומכים בקריירה המוזיקלית של ליהי. יש לה אחות קטנה בת 9 ואח בן 18.5 ועוד שלושה אחים מנישואיו הראשונים של אביה. אחד מהם, אורי, הוא מפיק מוזיקלי.
צילום: ענבל מסיקה
“אין לי שגרה, אין לי חיים”
עד כיתה ט’ ליהי למדה בבית הספר המקומי אורט רבין בגן יבנה. אבל אז החליטה שהיא רוצה להתפתח, אמנותית ויצירתית, ובכיתה י’ נכנסה לבית הספר לאמנויות תלמה ילין. השבוע החלה שם את לימודיה בכיתה י”א.
ליהי, מה מקור השם מיירה?
“לסבתי קראו מיירה. הייתי בת 1.5 כשהיא נפטרה. לפני שנולדתי היא אמרה להורים שלי, ‘אתם קוראים לבת מיירה, על שמי’, כי היה נורא חשוב לה. לכן כשנולדתי הם הוסיפו את השם 'מיירה' לשם ליהי. בגלל שיש לי את השם שלה, אז גם אם אני לא זוכרת אותה ויזואלית, אני מרגישה מחוברת אליה”.
ספרי לי קצת על הסינגל שלך.
“את הסינגל הראשון שלי כתבו ערן קאשי ובן יהודאי, זה סינגל שיצא בתחילת אוגוסט, קוראים לו 'הלב שלי על 200'”.
חדש מהתנור! כמה זמן עבדתם על הסינגל?
“אני אגיד לך מה, בגלל שאין לי שגרה, אין לי חיים כי אני לומדת בגבעתיים וגרה בגן יבנה, קמה בחמש בבוקר ומגיעה בלילות הביתה או שאני בכלל לא מגיעה, אפילו לקבוע את הריאיון לקח לנו הרבה זמן, אז כל הזמן לקבוע הקלטות וצילום לקליפ ותמונות יח”צ — כל זה לקח יותר מחצי שנה, אולי עשרה חודשים, אבל כל עכבה לטובה אני מאמינה. זה היה צריך לצאת עכשיו ולא לפני”.
איך את מתחברת למילים של השיר?
“זה שיר שמדבר על התרגשות ואהבה. אני נערה, כולנו חווינו אהבות ראשונות, זה הגיל, אז משם. זה נעורים, לא חתונה”.
איך התחיל התהליך של כתיבת השיר שהוצאת?
“כשאני והסוכן שלי רוברטו התחלנו לדבר על ‘הגיע הזמן לסינגל ראשון’, הוא שלח לי את המספר של ערן קאשי, דיברנו בוואטסאפ, והוא שלח לי בערך 100 סקיצות. מסכן, הרגתי אותו. פעם הטקסט לא היה מספיק טוב, פעם אחרת המלודיה לא נראתה לי מתאימה. כששמעתי בהתחלה את הסקיצה הזו, היא הייתה בסלסולים מזרחיים, והבאתי אותו אליי. עד הביצוע התהליך עבר מאוד מהר וידענו שזה זה”.
גרה בגן יבנה, לומדת בגבעתיים
אז בואי נלך רגע אחורה. איך כל זה התחיל?
“אני לא יכולה לתת לך יום מדויק, אבל כשהחלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות, לשיר, זה היה ברור לכולם. מהשנייה הראשונה שנולדתי לעולם, מההופעות ביום שישי שאני רוקדת ושרה לכולם, בבית, מתפרצת לבמה של אבא, זה היה ברור. בגן כל הזמן הייתי חייבת לשחק את התפקידים הראשיים, זו אף פעם לא הייתה שאלה, ומגיל מאוד צעיר כבר הייתי על במות, ברמה שבכיתה א’ כבר הייתי מנחה את כל הטקסים, שרה ורוקדת בכולם. הייתי עולה גם קצת לקאמרי, בגיל 13 עליתי לשיר שירים שאבא שלי כתב לעופרה חזה במחווה שעשו לה המון זמרים בקאמרי, לאחר מכן בהופעות הקיץ של הקאמרי עליתי להופיע עם מספר שירים. היו לאבא שלי גם הופעות בהיכל התרבות באשדוד לפני שנה עם תזמורת גדולה, שם עליתי קצת לבמה. ככה הופעתי, כל פעם בקטנה, ועכשיו זה נהיה יותר רציני — גם כשהתחלתי בתלמה לפני שנה”.
טולדנו ליד בית הספר השבוע
לגור בגן יבנה וללמוד בגבעתיים, לא פשוט. תארי לי את סדר היום שלך.
“אני מתעוררת בחמש ורבע בבוקר, מתארגנת 25 דקות, האוכל כבר מוכן לי בקופסאות שאימא שלי מכינה לי יום לפני, כפרה עליה, לא משיגים עוד אימהות כאלו. חשוך בחוץ, כוכבים, ירח, מתחילה להתארגן לבית הספר, אני לוקחת אוטובוס ואז רכבת, ואז עוד אוטובוס, מגיעה לבית ספר בשבע וחצי, עושה הפקות, הצגות, בין טקסטים לטקסטים (בשלב זה ליהי מראה כמה מהטקסטים של הצגת תיאטרון שהיא משתתפת בה במסגרת בית הספר, ש”מ), אולפנים, צילומים, ראיונות, אני מאוד טוטאלית, אני שחור או לבן, בן אדם כזה. היום אני מקליטה עוד שירים בכוונה עתידית להוציא אלבום, אבל זה עוד רחוק”.
שירים שאת כותבת?
“כרגע אני לא מוציאה שירים שאני כותבת, אני מאמינה שבהמשך זה יקרה. אבל כרגע הם שלי מדי, כשאכתוב משהו שארצה שכולם ישמעו וכולם יֵדעו, אז זה יקרה. יש לי המון שירים במגירה. צריך שתקרה איזשהי תפנית בחיים שאתה רוצה שכולם יֵדעו מזה, אבל כרגע זה שלי מדי. אני יודעת שכשאני אכתוב את השיר הנכון ואדע את זה, אני אלך להקליט שיר משלי”.
לאיזה סגנון את מתחברת?
“אני לא אוהבת להגדיר סגנונות, אני לא אוהבת להגיד ‘אני מזרחית או בכלל בקטע של פופ’. אני אשמע שיר ואם הוא ירגש אותי וייגע בי, אז ארצה לשיר אותו. זה יכול להיות שיר של מירי מסיקה, של מריה קארי, שירי מימון או עדן בן זקן”.
מתחברת לשירים של אבא?
“ברור, אני מאוד מתחברת לשירים של אבא שלי, גדלתי עליהם והושפעתי מהם לאורך כל הילדות שלי, זה משהו שאני לא יכולה להתעלם ממנו. אני ספגתי ממנו את המוזיקה הזו”.
ליהי ואבי טולדנו
איזה שיר של אבא את הכי אוהבת?
“אני חושבת שהשיר ‘אבא’. כבר בתור ילדה בכל פעם שהייתי שומעת אותו, הייתי מאוד מתרגשת. אני זוכרת שפעם ישבתי באוטו, השיר התנגן ברדיו, והתחלתי לבכות כי הוא מאוד ריגש אותי. יש לי חיבור מאוד גדול לשיר הזה. מצחיק אולי שקוראים לו ‘אבא’”.
הווקאליות שלך מאוד מזכירה את שירי מימון.
“הרבה אומרים לי את זה. מאז שאני ממש קטנה, אני שומעת מירי מסיקה, ביונסה, מריה קארי, שירי מימון. אני לא חושבת שאני סתם מתחברת לזה, יש שירים שאת לא סתם זורקת לתוכן מילים, אלו שירים שאת אחרי זה יושבת וחושבת עליהם”.
מתי החלטת שזה הדבר שאת רוצה לעשות?
“אני חושבת שבאודישן הראשון שלי. הוא היה כשהייתי בת 8, הלכתי לתחרות מוזיקלית לכל הגילאים בגן יבנה. הגעתי ואני זוכרת שמאוד התביישתי להופיע לבד מול אנשים שאני לא מכירה. זו הייתה פעם ראשונה שעמדתי לבד על הבמה, הסתכלתי עליהם, לקח לי קצת זמן להירגע, אבל כששרתי ידעתי שזה מה שאני הולכת לעשות”.
*****
צפו באבי טולדנו שר את "אבא" ונראה אם תזהו מי בקהל:
יש לך פחד במה?
“אין פעם אחת, לא משנה כמה הייתי על במות, שהלב שלי לא ככה”, היא אומרת וממחישה בתיפוף נמרץ של היד על הברך.
לב על 200?
“זה לב על 500. אני לא יודעת להסביר לך, כל פעם שאני עולה לבמה, את תחשבי שאני מפברקת אותך, כל הגוף שלי זרמים זרמים, הלב שלי דופק, אני חושבת שזה תמיד יהיה, לא חושבת שזה יעבור. אני רואה זמרים שעולים ומרגישים בנוח על הבמה ושאלתי גם את אבא שלי, ‘זה עובר מתישהו?’ והוא אמר לי שכל אחד שבאמת מרגיש אמנות זה תמיד ייגע בו. ואני חושבת שבאמת זה אולי מה שנותן לך להרגיש נינוח כי אתה בתוך זה”.
איזה שיר מדבר אלייך?
“אני לא יודעת אם אני יכולה לבחור אחד, אבל יש שיר שמלווה אותי כבר הרבה שנים, לא יודעת אם אותו אני הכי הכי אוהבת אבל זה ‘אף אחת’ של מירי מסיקה, זה שיר שאני שרה אותו לעצמי מאז שהייתי לדעתי בת 8. זה שיר שכל מילה במקום, כל תו במקום. אם הייתי יכולה לגנוב לה את השיר, הייתי עושה את זה”.
היית רוצה להופיע איתה?
“תקשיבי, אם עכשיו היית מביאה לי את המספר שלה, הייתי מתקשרת אליה. הייתי ילדה בת 6 ומסתכלת עליה בהערצה, הולכת להופעות שלה ואומרת לאימא שלי, ‘אם אני רק אהיה כמוה, אם רק אקח חלק ממנה!’”
את יכולה להשיג את המספר שלה.
“תראי, לדבר איתה יש לי אפשרות, אבל זה לא מה שיעשה לי את החיים, מה שיעשה לי אותם זה להוציא איתה דואט”.
רוצים להישאר מעודכנים?
הקליקו כאן לאפליקציית "כאן דרום – אשדוד"
מכוונת גבוה
לא מעט אמנים פורצים והופכים לרגעיים, תחזיקי מעמד?
“זה לגמרי משהו שאני רוצה לעסוק בו ואעסוק בו ויהי מה. אני חושבת שכל כך הרבה ילדים היום רוצים או שואפים מגיל קטן, כולל הבנות שמעלות סרטונים במיוזיקלי רוצות להיות נועה קירל הבאה, עד שהעולם נהיה מאוד קשה להבחנה מה טוב, מה לא, מה מוחלט ומה אמיתי, ובגלל זה זה הפך להיות הרבה יותר קשה להצליח, וכמובן להתפרנס מזה. אבל זה לא מה שיעצור בעדי, כי את יכולה לשים לי את כל המכשולים במקצוע הזה. תגידי לי 'ליהי, בלי מוזיקה' — הייתי מעדיפה להיות מישהי אחרת”.
את עושה גם פיתוח קול?
“פיתוח קול ממש מקצועי אף פעם לא עשיתי, אבל מצחיק שאת שואלת כי אני עכשיו במגעים עם מורה שאני רוצה להיות אצלה. לפני זה לא ממש היה רלוונטי כי יש שלב שהקול מתחלף בו, עכשיו זה השלב שהוא הפסיק להתחלף”.
חוץ ממוזיקה, את מכוונת גם למשחק או דוגמנות?
“ברור שאני מכוונת למשחק, דוגמנות לא כל כך, כלומר אם בעתיד יֵצא לי לעשות קמפיין, אז יכול להיות, אבל זה לא משהו שאני מכוונת אליו. משחק זה משהו שאני לגמרי מכוונת ושואפת אליו, ובגלל זה אני גם לומדת בתלמה ילין שלוש שנים”.
צילום: ענבל מסיקה
זה מקצוע לא קל.
“אני מבחינתי אעשה את המוזיקה שלי גם אם בן אדם אחד ישב בקהל וימחא לי כפיים. אני עושה את זה לא כדי שיראו אותי אחר כך על המסך, אלא כדי שאגע באנשים ואשפיע על האנשים ואעניין אותם. אני כאן לגמרי בשביל האמנות, לא בשביל הפרסום”.
איך חוג החברים שלך מתייחס לעיסוק שבחרת?
“קודם כול, בגן יבנה זה היה ברור לכולם שזה מה שאני אעשה, כי בכל הזדמנות שהייתה לי עליתי על הבמה, וכשיצא השיר הם מאוד פרגנו לי. גם בתלמה, למרות שעברה רק שנה מאז שנכנסתי לשם, מאוד פרגנו, שזה משהו לא מובן מאליו כי זה בית ספר של אמנים, זה בית ספר של קט פייט, את הולכת במסדרון ולא מצפה שיפרגנו לך, אלא שיסתכלו עלייך בסוג של התנשאות, וכולם שם פרגנו.
"מבחינת חברים, לא אשקר לך ואגיד שכולם מבינים את שגרת החיים, כי אני עדיין בת 16 וחצי, אף אחד לא קם בחמש וחצי בבוקר, הולך ממקום למקום בלי הפסקה, מסיים את בית הספר בשלוש, חוזר הביתה, אוכל ארוחת צהריים, לומדת לבגרות והולך לישון. היו הרבה חברות שהיו הכי טובות שלי שהיה להן קשה לקבל את זה כי הם חשבו שהגזמתי, ואני מבינה אותן, זה נהיה מאוד טוטאלי, הייתה להן את ליהי 24/7 ופתאום אין להן, אפילו לא לחמש דקות, ופתאום הן לא בראש סדר העדיפויות, וזה לא היה בשליטתי. כמה שלא ניסיתי לחשוב איך אני משלבת בזמן גם אותן, וגם את הקריירה וגם את בית הספר וההפקה שיש לי והאודישן שיש לי”, היא לוקחת אוויר, “הטוטאליות תמיד גרמה לזלזול במשהו מסוים. יש את אלה שעדיין שמבינים אותי ויש כאלו שלא. גם אלו שלא, אני לא כועסת, אני ממש מבינה, כי זה מהכול לכלום, וזה לא שאני לא רוצה זה פשוט לא אפשרי”.
בן זוג?
“לא. כרגע אין לי, כשזה יקרה, זה יקרה. היה לי חבר, אבל עכשיו אני לא חושבת שיש לי זמן להקדיש למישהו”.
ואיך הגיבה המשפחה כשהלכת ללמוד בתלמה ילין?
“האמת, מאוד קשה למשפחה שלי, אבל זה היה ברור שזה יקרה, השאלה הייתה מתי. ההורים שלי מאוד מפרגנים, כולם נורא התלהבו כשזה יצא, פתאום כתבות, אבא שלי היה משמיע לי פתאום מהרדיו אצל דידי, ומעבר לכל הקושי, הם מאמינים בי ואומרים לי את תצליחי”.
'“זו לא נועה קירל”
חגית לוי טולדנו, אימה של ליהי, אומרת: “היא ילדה שנולדה לבגרות, גם כשהייתה בת 6 וכאב לה משהו, היא לא התלוננה. לגבי הדרך המוזיקלית שלה, היא גדלה לתוך המוזיקה, משני הצדדים. כמו שאת יודעת, דוד שלה, אחי, הוא הזמר עופר לוי. אני לא דחפתי אותה, היא הלכה ויזמה, אני בסך הכול הייתי הנהגת. אני מאמינה בגורל, התקשרו אליי יום אחד שהיא התקבלה לתלמה, שבועיים לפני הלימודים, וקצת קשה לי לראות אותה נקרעת, אבל אני אימא זורמת, אני איתה עם כל הקשיים והשמחות, ואני תמיד אומרת לה שיש אופציה לחזור הביתה. אני חושבת שלהישאר בשפיות זה מאוד חשוב, במיוחד בגיל העשרה, פתאום בוכים וצוחקים, כמו ב'האח הגדול'.
זו לא נועה קירל, שיוצאת תוך שנה בבומים, זו לא היא וזו לא הדרך שלה, אני מאמינה בליהי. אני תמיד אומרת לה, ‘תנסי, מקסימום לא’. השנים יעשו את שלהן, היא איכותית, היא תלך לצבא, ללהקה צבאית. הייתי רוצה שיהיה לה גם איזה חבר, היא מאוד הורמונלית”.
“אימא, די”, מפטירה ליהי.
את מביכה אותה.
“אז מה? לי בגילה כבר היה חבר. אבל בסוף יגיע לה האיכותי”.
ליהי, את מתייעצת עם המשפחה, משתפת איתם פעולה בקטע האמנותי?
“מבחינת החלטות מקצועיות זה לגמרי אני ורוברטו הסוכן שלי. סומכים עליי בבית בעיניים עצומות שאני יודעת מה אני עושה, יש לי את הקווים האדומים שלי, לא אעשה משהו שאני לא מאמינה בו, שלא גדלתי עליו. מבחינה אמנותית, ישר אני אפנה לאבא שלי, לאימא שלי, אשלח לאנשים שהדעה שלהם משמעותית עבורי. מבחינה שיווקית, אבא שלי לא נוגע בזה”.
איך עד עכשיו לא הפקת אצל אח שלך אורי את הסינגל?
“כי מי שעיבד והפיק את השיר היה מי שכתב אותו, וכשאתה כותב הרבה יותר קל לך להרגיש את מה שכתבת, אז אני חושבת שזה יותר רלוונטי בשביל אותו בן אדם לעבד את מה שכתב. אבל אני בטוחה שיהיה שיתוף פעולה”.
ליהי, את הדבר הבא?
“כל לילה כשאני הולכת לישון אני מתפללת לאלוהים שאני הדבר הבא, מגיל אפס! הלוואי”.
"כוכב נולד", מדבר אלייך?
“תראי, יש הרבה תכניות ריאליטי שפונות אליי, 'הכוכב הבא', 'דה וויס', 'דה פור' לדוגמה. הלכתי להרבה פגישות, לשמוע, אבל משהו בבטן אומר לי לא. לא יודעת אם בכלל לא, אבל כרגע לא. מעבר לכל העומס שאני מטילה על עצמי, אם אוסיף גם את זה, אז אין ליהי. אבל משהו בי לא רוצה את הריאליטי הזה, ללכת לתחרות מסחרית, קשה לי עם הגימיקים וסיפורי החיים, אם היה משהו שמתעסק רק במוזיקה, כנראה שהייתי הולכת. היום כל כתבה שתראי זה מה מושך את הקהל, איך אפשר למשוך אותם ליוטיוב, זה העולם היום”.
יפה שאת מודעת לזה.
“עדיף לא לעצום את העיניים”.
את גם מנגנת על משהו?
“אמרתי לעצמי שאין מצב שאני הולכת לעסוק במוזיקה ולא יודעת לנגן במשהו. ישבתי על פסנתר בתלמה ומול סרטון שמלמד לנגן על פסנתר, ואני יודעת לנגן קצת יותר היום, לא ברמה של קרן פלס, אבל מנסה”.
אוטודידקטית.
“גם המורה שלי בבית הספר אומרת את זה, היא לא הבינה איך זה שאני כל השיעורים לא מקשיבה ממש, ועדיין עם ממוצע גבוה בכיתה. אני פשוט לומדת אחרי זה בבית, זה יותר טוב לי”.
צילום: ענבל מסיקה
אם ייתנו לך דף ועט ויבקשו ממך לכתוב שיר, זה יקרה?
“כשאני מופעלת תחת לחץ, יש לי מעצור. בשנייה שאני יודעת שיש לי מגבלת זמן, אוטומטית משהו בי פוחת”.
השנה שלה
“זה שיר יפהפה, אני רואה שהוא מקבל כבר 600 אלף צפיות בשבוע, ואני לא מופתע, כי גיליתי את הכישרון שלה לפני הרבה שנים, אבל העוצמה שהיא מקבלת מסביב היא מדהימה”, אומר האב הגאה אבי טולדנו.
הכישרון עובר במשפחה?
“נראה לי שכן, יש לי עוד בן שהוא אחד האנשים הכי מצליחים היום בתשדירי טלוויזיה, אורי, בן 32, יש לו אולפן הקלטות, הוא כותב, מלחין ומקליט תשדירים של בר רפאלי, נייקי, לנדוור…”.
ליהי התינוקת עם אבא אבי
יהיה שיתוף פעולה משפחתי?
“פעם אורי ואני עשינו יחד עיבוד לשיר של פבלו רוזנברג שנקרא ‘נניח’, אבל הסגנון שלו הוא יותר טכנו, ונראה לי שהוא מצליח בזה, יש לו קהל משלו, אז כרגע כל אחד בתחום שלו, אבל אם יזדמן שוב אז למה לא”.
יודע לזהות כבר עכשיו את הסגנון המוזיקלי של ליהי?
“זה גיל שעדיין אי אפשר לסמן כיוון מוזיקלי, אני מכיר את זה על עצמי כשאני הייתי בן 16, צריך כמה שירים כדי לראות לאיזה כיוון היא מכוונת, אבל אני מלמד אותה להיות סבלנית ולא לקפוץ על כל דבר. ביחד עם הלימודים שלה, שבוע הבא היא מתחילה ללמוד אצל רחל הוכמן, אמן של ממש בפיתוח קול. היתרון הכי גדול שלה הוא שהיא בת 16, יש לה הרבה זמן לבנות את הקריירה שלה בצורה הנכונה ובטיימינג נכון”.
יוצאת דופן בגישה של בני 16 היום.
“נכון, אבל אני אף פה לא הייתי בעד טרנדים, הרי כולנו יודעים שהמוזיקה ששולטת היום היא זמנית, אלו גלים שעוברים, לא שירים שיישארו עוד עשר שנים”.
אבי, אתה צופה לה גדולות?
“בעזרת השם, עם הכישרון שלה ועם הרבה נחישות והתמדה היא יכולה להצליח”.
נחזור אלייך, ליהי. את והמוזיקה – זה קשור לעובדה שאבא הוא זמר מפורסם?
“אני לא רוצה להיות מהילדים שאומרים, ‘זו רק אני, וזה בזכות עצמי’ כי בסופו של דבר זה אבא שלי והוא לימד אותי את כל מה שאני יודעת היום. הוא פתח בפניי את עולם המוזיקה, מהרגע שנולדתי, אז לא אתנתק מהמציאות ואגיד שזה לא קשור, אבל אני כן מאמינה בעצמי. לא אבקש מאבא שלי שילך לכתב ויבקש שיעשה עליי ריאיון, אני אבקש מהסוכן שלי שיעשה את זה, לא באה לעשות קיצורי דרך. לא באה לאודישן כי אני הבת של אבי טולדנו, אבל אני גם לא מדחיקה את זה. עוד לפני שנכנסתי לבית ספר כולם ידעו שאני הבת של אבי טולדנו, זו שמועה שעברה”.
צילום: ענבל מסיקה
רוצה להגיד משהו לסיום?
“אשמח שתאזינו ל’הלב שלי על 200’”.
אוקיי ומה את מאחלת לעצמך לשנה החדשה?
“שאצליח בכל מה שאני שואפת אליו, ושבאמת השנה הזו תהיה השנה שלי, שאפרוץ קדימה עם המוזיקה שלי, ועם האמנות שלי, שאנשים יאהבו את זה, שאצליח בלימודים, שאעשה הכול בצורה הכי טובה שאני יכולה, ושאהיה מאושרת. הכי חשוב”.
