היום זה היום שלהם: הג'ינג'ים חוגגים

לכבוד יום הג’ינג’י הבינלאומי, שמצוין היום, שישי, 7 בספטמבר, החלטנו לכנס יחד כמה אדמונים מקומיים ולבדוק מה הסיפור שלהם.

אתם אומרים עליהם שהם מסריחים בגשם, שהם בסכנת הכחדה, אבל למרות העובדה שהם מהווים רק 2 אחוז מהאוכלוסייה בעולם (ליתר דיוק: כ-152 מיליון אנשים כתומים), לא נראה שהם הולכים לשום מקום.

מדוד המלך ועד רופרט אלכסנדר לויד גרינט – או בשמו המוכר יותר: רון ויזלי (הדמות המוכרת ב”הארי פוטר”) – שיער כתום-זהוב ונמשים מרוחים על פני ההיסטוריה והמציאות שלנו, והגיע הזמן להכיר את הג’ינג’ים שלנו ולשבור קצת דעות קדומות (או לאשש אותן?).

מיוחד ליום הג'ינג'י הבינלאומי, על הדשא של פארק יגאל אלון באשדוד. צילום: פבל

אז מה זה יום הג’ינג’ים?

בכל שנה ביום שישי הראשון של חודש ספטמבר מתקיים יום הג’ינג’ים הבינלאומי כדי לציין את ייחודיותם.

הכול התחיל ב-2005 בעקבות הצייר ההולנדי בארט רוונסהורסט. הוא רצה ליצור אמנות בעיר ההולנדית הקטנה אסטן בתמונות ודיוקנאות של נשים ג’ינג’יות, צבע שיער אשר נדיר בהולנד. כדי למצוא דוגמניות הוא פרסם מודעה בעיתון המקומי, וקרה שבמקום 15, התייצבו 150 ג’ינג’יות שרצו שהוא יצייר אותן. הוא החליט לבחור 14 מהן לציורים שלו ולצלם את אלה שנשארו בצילומים קבוצתיים.

כך נוצר, למעשה במקרה, אירוע הג’ינג’ים הראשון. מאז בכל שנה יש התכנסות בהולנד. השנה, אגב, זה קורה ב-23-21 בספטמבר.

סימן חיים

דיקלה בוהדנה ברבי, 37, מעצבת שיער (אירוני, לא?) ומור ברבי, 46, עצמאי בתחום העסקים, חיו בניו יורק עד לפני שמונה חודשים ועשו עלייה חזרה “לארץ המקסימה שלנו”. היום הם מתגוררים באשדוד עם שלושת ילדיהם, קיאנו, בן 8.5, דילן, בן 5.5, וקים הקטנה בת ה-4.5. ההורים אינם ג’ינג’ים (חכו, יש התפתחויות בהמשך), אבל דילן וקים נולדו כתומים להפתעת אימא ואבא שלהם, ורק אחותם הקטנה קים שחרחורת.

דיקלה בוהדנה והילדים. צילום: פבל

דיקלה, מאיפה יצאו לכם ילדים ג’ינג’ים? ודאי שואלים אתכם לא אחת.

“זה מגיע בדור שלישי: הסבתא רבא שלי הייתה ג’ינג’ית עם עיניים כחולות, והסבא רבא שלי גם הוא היה ג’ינג’י. אני נולדתי אדמונית, יש לי תמונה שאני עם נמשים ואני גם בהירת עור, אז גם אצלי יש סימן חיים לג’ינג’יות, אבל לא כתום עז כמו הבנים שלי”.

יש משפטים נפוצים שאומרים לקיאנו ודילן הג׳ינג׳ים?

“זה תמיד משעשע אותי, יש אותם המשפטים שאומרים לנו כל הזמן: ‘איך נולדת ככה?, או ‘אימא ואבא שלך בטוח כתומים כמוך’, וגם, ‘קים אחות שלכם שונה, אז היא בטח לא באמת אחות שלכם’. זה תמיד מייצר שיחה.

יש עוד משפטים שאומרים לנו או יציאות, כמו ‘אתה כמו גזר’, ‘השתזפת עם מסננת?’ שזה תמיד מצחיק אותנו, וגם לא פעם עולה השאלה ‘אתם אירים או גרוזינים, אולי מסקוטלנד?’, משפט שגורם לנו להרים גבה כי אף על פי שבסקוטלנד אחוז הג’ינג’ים גבוה יותר, יש גם הרבה ג’ינג’ים בארץ”.

מה מיוחד בג’ינג’ים?

“ג׳ינג׳ים הם חכמים, מיוחדים, פעלתנים ונמרצים. מרגישים שוני פנימי חיובי”, עונה דיקלה, וקיאנו, הבן הבכור, מוסיף: “זה מעמיד אותנו במצב שאנחנו לפעמים צריכים להוכיח את עצמנו. אימא אומרת שהשיער שלנו לא ילבין לעולם, גם כשנזדקן… האמת מגניב!”

צילום: פבל

ספרו לי על חוויה מיוחדת.

קיאנו: “בניו יורק היינו בבית ספר יהודי ובסוף השנה היינו צריכים להציג את הגזר מהסיפור ‘אליעזר משוך בגזר’, אז בתחילת הסיפור רצו להראות שהגזר היה קטן, אז מיד העליתי רעיון לרוץ לקרוא לאחי מהגן הסמוך שהיה אז בן 3.5 ויופיע איתי”. ודיקלה מסכמת: “זו הייתה חוויה מצחיקה מעניינת ומועילה כאחד. אין ספק שיש יתרונות לילדים ג’ינג’ים”.

שיר קבוע שקיאנו ודילן שרים הוא “אני ג’ינג’י” (מילים: יעקב שקד, לחן: ציפי שביט): “הסתכלו עליי, אני מיוחד, אני מיוחד כמו כולם ועוד קצת, אני מיוחד כמו כולם, אך בהבדל אחד: אני ג’ינג’י, אני ג’ינגי’, אדמוני מבחוץ וחכמג’י מבפנים, אני ג’ינג’י, אני ג’ינג’י, ויש לי נמשים על פני כל הפנים”.

“תמיד מתחילות השערות”

הכירו את משפחת ברז’נוי מאשדוד, שבה נולדו שתי הפתעות כתומות: רון וליאן. אימא: אינה רוזמן ברז’נוי, בת 36, מנהלת תיקי לקוחות חו”ל בחברת סטארטאפ; אבא: אלכסנדר ברז’נוי, בן 38, מהנדס בדיקות תוכנה בהייטק.

הבן רון, בן 11, עלה השבוע לכיתה ו' ושחקן טניס בנבחרת של אקדמיה לטניס; הבת ליאן, בת 5, התחילה גן חובה.

כתום זה הכי אחי. משפחת ברז'נוי. צילום: פבל

איך יצאו לכם ילדים ג’ינג’ים?

אינה: “החוויות שלנו התחילו באמת כשרון נולד. אני מאוד הופתעתי שיצא ג’ינג’י, אז קראנו לו רון על שם רון ויזלי מהארי פוטר. עם ליאן זה היה שונה, כי במהלך ההיריון הימרנו שהמתכון יחזור על עצמו וצדקנו”.

איך מגיבים לזה שאתם הורים שחרחרים לילדים כתומים?

“תמיד מתחילות השערות איך יוצא ילד ג’ינג’י, ואנשים שאנחנו לא מכירים מתחילים לדבר איתנו בנושא. ההרגשה היא להיות הורים של סלב, כי לכל מקום שאנחנו מגיעים אליו, גם בארץ וגם בחו”ל, אנחנו נמצאים במרכז העניינים”.

יש משפט נפוץ שאומרים לכם?

יש שניים, ‘איך זה שהילדים יצאו ג’ינג’ים ואתם לא?’ וגם ‘שמעתי שג’ינג’ים בסכנת הכחדה’. אני לא חושבת שג’ינג’ים נמצאים בסכנת הכחדה, כי הנה, יצאו לי שני ילדים כאלו וגם דוד המלך היה כתום שיער, אז נראה לי שימשיכו להיוולד ג’ינג’ים בעולם, ואנחנו לא בסכנה”.

משהו שלמדת על ג’ינג’ים?

“אני יכולה להגיד על הילדים שלי שהם בדיוק כמו שאר האנשים רק עם צבע שיער שונה וקצת פלפליות”.

***

שיער ג’ינג’י מופיע אצל אנשים המכילים שני עותקים של גן שעבר מוטציה בכרומוזום 16, או במילים אחרות: לשני ההורים יש את הגן הג’ינג’י. הגן גורם לשינוי בייצור החלבון MC1R, שינוי זה קשור גם לצבע עור בהיר ועדין, לעיתים גם לנמשים, וגורם לעורם של הג’ינג’ים להיות רגיש יותר בדרך כלל לקרינה על-סגולה.

***

“ג’ינג’י זה אופי”

יהרית אפרת דיין, בת 13.5, תלמידת כיתה ח’ במקיף א’ באשדוד, חברה במועצת הנוער העירונית, במועצה הבית—ספרית, וסיימה קורס עזרה ראשונה במד”א.

איך זה מרגיש להיות ג’ינג’ית?

“יש את השיר הזה ‘ג׳ינג׳ים מסריחים בגשם’ שתמיד שרים לידי, או כל משפט אחר מהשיר הגזעני הזה. בעיניי צבע השיער שלי הוא חלק ממני, והזֵכֵר הכי גדול שיכולתי לקבל מאבא שלי (ז”ל) לכל החיים. תמיד הציקו לי בגלל שיר על ג׳ינג׳ים שכולו מלא במשפטים שפוגעים בג׳ינג׳ים, ובאמת אני מרחמת על הבן אדם שכתב אותו, אבל אחרי כמה זמן זה כבר לא היה אכפת לי. אנשים שקרובים אליי כבר מבינים שאני לא אוהבת את ההתנהגות הילדותית הזאת ומכבדים אותי ונהיו הגב שלי. אני בעצמי כבר צוחקת יחד עם חברים שלי על בדיחות ג׳ינג׳ים, אין מה לעשות זה פשוט מצחיק, בדגש על כך שזה נשאר בגבול הטעם הטוב. זה כמו שמספרים בדיחות על בלונדיניות. אם אני יכולה לגרום לאנשים לחייך וזה לא פוגע בי או בהם, אני לגמרי בסדר עם זה”.

יהרית ריין

יהרית מספרת עוד: “פעם אחת בצופים הייתי באחד השבטים בהנהגת דרום במחנה קיץ, והיה שם ילד ג׳ינג׳י שפשוט כל הזמן הסתיר את הפנים שלו כדי שלא יראו את הנמשים והשיער שלו, בכוונה שלא יראו שהוא ג’ינג’י. הוא התחיל להעליב אותי ולהטיח בי קללות ואיחולים לא נעימים. אני לא מבינה את הקטע הזה: לא טוב לך להיות ג’ינג’י? זה מה שיש.

ג’ינג’י זה לא רק יופי, זה בעיקר בעיקר האופי, זה לא משהו שאפשר לשנות אותו. הדבר שאני הכי שונאת אצל ג’ינג’ים זה שהם לא אוהבים את עצמם ומקבלים את עצמם כמו שהם. נתחיל מזה שכל אדם צריך להשלים ולקבל את עצמו כמו שהוא, אבל אם אתה לא דומה לכל השאר, תגיד תודה על זה שאתה שונה ומיוחד ושלא נוצרת בדיוק כמו כולם. להיות כמו כולם זה משעמם כל כך ובלתי נסבל לראות כבר אותו הדבר”.

יהרית ואחיה

“אם הפיוז יתפוצץ…”

אייל בר, בן 22, משוחרר מהצבא, גר באשדוד. נולד בארץ, בגיל 8 עבר עם ההורים לרוסיה מטעם העבודה שלהם (המשפחה ממוצא גאורגי), וחזרו לארץ לקראת גיל בר המצווה.

איך זה לגדול ג’ינג’י ברוסיה?

“זה מראה מיוחד, הם לא מכירים את זה או רואים את צבע השיער הזה כל יום, זה היה מוזר בשבילם, נגעו לי בשיער, בדקו מה זה הצבע הזה, אלו היו החוויות בעיקר”.

אייל בר

ואיך היום?

“אני יכול להגיד שאני שלם עם זה, לא מתבייש, אני די בטוח שעוד ג’ינג’ים שלמים עם זה, אבל יש לא מעט שמתביישים”.

יש לך חוויה שקשורה לצבע השיער?

“הייתי בכנס באמסטרדם של יום הג’ינג’ים הבינלאומי לפני כמה שנים, ואני לא אשכח את היופי שרואים בעיניים. הייתה אווירה ג’ינג’ית, שמחה, וייב טוב, היו מלא כתבים, צלמים, תפוזים, פסטיבל לא מהעולם הזה”. הוא מספר שהחוויה התחילה כבר במטוס, שבו היו המון אנשים ג’ינג’ים, הרבה חיוכים מרוחים על הפנים, צחוקים, ובכנס עצמו הכול היה כתום- מהאוכל ועד השתייה. “זה היה מרגש לראות את כל הצבע הזה במקום אחד — אני לא רגיל”.

אומרים שיש לכם טמפרמנט, שאתם חמים. זה נכון?

“עליי אני יכול להגיד ההפך, אני מאוד רגוע, אבל אם הפיוז יתפוצץ, זו מכת עולם. עם השנים הפתיל נהיה יותר ויותר קצר, כשהייתי קטן לא הייתי מתעצבן בכלל. אם הייתי עם אחותי בגן, ומישהו היה מציק לי, הייתי ממשיך לשחק, ואחותי, שגדולה ממני בשנה, הייתה מרביצה לילדים”, הוא נזכר וצוחק. אחותו היא דווקא שחורת שיער.

ממי קיבלת את הגן?

“וואלה, לא יודע. אין אף אחד מהמשפחה שלי שהוא ג’ינג’י, אין זכר. לא אחותי, סבתא, לא סבא, לא סבתא רבא, רק כשאבא שלי בשמש רואים בזקן ניצוץ של ג’ינג’יות, חוץ מזה אין זכר”.

דור המשך

ג’ואנה גטסוס, בת 25, מתחילה תואר ראשון במדעי ההתנהגות, מאשדוד. הוריה אינם אדומי שיער, המרכיב הג’ינג’י הגיע מדורי דורות, מהדוד מצד האבא, וזיק קטן גם מהצד של האמא, כך היא מספרת.

ג'ואנה גטסוס

איזה תגובות את מקבלת מאנשים?

“וואו, איפה להתחיל, יש מלא משפטים, שחלקם מעצבנים וחלקם לא נכונים. נגיד תמיד אומרים שיש את הצד של המכוערים והצד של היפים של הג’ינג’ים, ואני בצד של היפים, אומרים גם שג’ינג’ים הם נורא עצבניים וצריך להיזהר מהם, וזה מה זה לא נכון”.

מה כן מיוחד?

“אני חושבת שמבחינה סטטיסטית זה מאוד מיוחד בטבע, אז אני יכולה להבין למה אנשים מתלהבים מזה, כי באמת אין הרבה ג’ינג’ים באופן כללי בעולם, וזה משאיר לאנשים הרבה על מה לדבר, אבל אני לא חושבת ברמה האישית שצריך להשתגע מזה. אני שמה לב שהסביבה מתייחסת ומגיבה לצבע השיער, זה מאוד מסקרן אותם, יותר ממה שאני מייחסת לזה חשיבות. יכול להיות בגלל שאני רגילה להיות ג’ינג’ית, אז זה מרגיש לי רגיל. זה מאוד מביך כשכל הזמן אנשים שואלים שאלות, ואנשים שאני לא מכירה ברחוב עוצרים אותי ושואלים שאלות, זה נראה מוגזם בעיניי”.

איך הרגשת בתור ילדה ג’ינג’ית?

“אני זוכרת שבילדות הילדים היו מצביעים וצוחקים על הצבע הזה, ואני הייתי חוזרת הביתה, לאימא שלי, שתמיד הרימה אותי ואמרה לי שזה מקנאה, אז מגיל קטן תמיד אמרה לי שהצבע הזה הוא מיוחד ולאט—לאט הביטחון שלי גדל עם השנים”.

גטסוס בילדותה

חושבת שייצאו לך ילדים ג’ינג’ים?

“הלוואי! לבן זוג שלי יש אחות ג’ינג’ית, אז אני מאוד מקווה שכן, אני רוצה להמשיך את הג’ינג’יות”.

מה שכן, חשוב לה להעביר מסר: “אני רואה הרבה קבוצות של מיעוט בחברה, הייתי רוצה שההערות האלה של האנשים ייכחדו מהעולם. כמו ילדים שצוחקים עליהם בגן או אנשים שמסיקים מסקנות בין האופי לצבע שיער, לוקחים קבוצה של אנשים ועושים הכללות. הייתי רוצה שזה ייכחד”.

“כולם ידעו שג׳ינג׳י חייב להיות יהודי”

הכירו את דוד שטרייט, בן 40 מאשדוד, קצב.

איזו חווית ילדות יש לך בתור ג’ינג’י?

“נולדתי בהונגריה לאבא ג’ינג’י, וגם יש לי אחות ג’ינג’ית. שם זכור לי שבתור ילד כולם ידעו שג׳ינג׳י חייב להיות יהודי. זה משהו שהבליט את הזהות שלי. היום בעבודה כולם קוראים לי ג׳ינג׳י”.

שטרייט עם מיץ גזר. נו מה? צילם: פבל

מה המשפט שתמיד אומרים לך?

“תמיד אומרים לי שג׳ינג׳י הוא עצבני, אבל אנחנו לא עצבניים. אנחנו כמו כולם, כשמעצבנים – אנחנו מתעצבנים”.

זה משפט שמעצבן אותך?

“לא, ממש לא, שיגידו. אם אני מתעצבן, אני מתעצבן כמו כולם, אפילו יותר, אבל אנחנו לא עצבניים, אני רגוע, כל הזמן. אני אפילו לפעמים צוחק על זה, אני אומר להם ‘אתם עוד לא מכירים אותי, חכו שתכירו’”.

חסיד הג’ינג’ים

אודי דוד בן דוד, בן 35, כתב רדיו 101.5FM ועורך אתר אשקלנייעס, במקור מאשקלון וגר בכפר חב”ד זה 5 שנים.

לו ולאשתו יש ילדה בת 4 ושלישיית תינוקות בני שנה וארבעה חודשים, כולם ג’ינג’ים מלבד אחת מתוך השלישייה שהיא שחרחורת.

יש משפט נפוץ שאומרים לך בתור ג’ינג’י?

“בילדות שאלו אותי תמיד אם אני אשכנזי, ואני לא, ולא הבנתי למה מתכוונים, אם זה טוב או רע. היום שואלים אותי אם אני שובב”, אודי עונה וצוחק.

ואתה כזה?

“לא, אבל מה שמיוחד בג’ינג’ים, זה שתמיד הם נראים שובבים”.

אתה רואה את זה בצ’יקיטיטאס?

“דווקא זו שלא ג’ינג’ית היא הכי הכי ג’ינג’ית שיש באופי. היא זריזה, תמיד כשאנחנו מנסים להרדים את השלישייה ומרדימים את השניים, השלישית כבר בורחת מהחדר. במעון שלהם הם שניים בקבוצה אחת ועוד אחד בקבוצה אחרת, וכל פעם שאנחנו מגיעים למעון אנחנו קולטים שכל השלישייה ביחד, הגננות תמיד אומרות שהילדים שלי מתלהבים להגיד את פסוקי הקודש של הרבי מלובביץ’, הם מוחאים כפיים ומנהיגים את כולם. הילדה הגדולה שלנו, בת ה-4, גם היא ג’ינג’ית, והגננות אומרות שהיא מנהלת את כל הגן”.

איך הסביבה שלך מתייחסת לצבע הכתום?

“בחסידות חב”ד יש הרבה ג’ינג’ים, ותמיד מתבלבלים בינינו. אומרים לי ‘אתה השליח בתאילנד’, ‘אתה השליח בהודו, אני זוכר אותך בבית חב”ד בהודו’, ובכלל לא הייתי בהודו”.

איך אתה מסביר את זה?

“אין לי מושג. אבל לחסידות חב”ד קוראים גם חסידי המלך, והמלך דוד היה ג’ינג’י, אז מתבקש שיהיו פה הרבה כאלו”.

אז אתם לא תיכחדו כמו שאומרים?

“תרשמי במילים האלה: אף אחד לא יכחיד את הג’ינג’ים”.

“בהתחלה לעגו לי”

הכירו את משפחת שקד מאשקלון. הצד האדמוני הוא של רונית, 30, מנהלת תעסוקה נתמכת באשדוד-אשקלון באגודה לבריאות הציבור, וטימור. השניים הם הורים לאביב, בן 5, ואריאל, בן 1.5.

איך זה לגדול עם צבע כתום?

רונית: “בהתחלה, בילדות, לעגו לי על הצבע, תמיד אמרו לי לצבוע את השיער, והאמת שממש רציתי כי הרגשתי שאני לא בין המקובלות וזה מאוד הפריע לי. בסוף, לקראת גיל 16, התחלתי לענות ולומר שאני מאוד אוהבת את הצבע ו’למי שזה לא מתאים – יום נעים’. אני אפילו זוכרת שכשילדתי את הבן הראשון חמותי מרינה שאלה דבר ראשון מה צבע השיער, זה גרם לי לצחוק הרבה, זה כבר נהיה קטע”.

מרגישה מיוחדת?

“בטח, הג’ינג’ים מאוד מאוד רגישים, לפעמים יותר מדי! אני חושבת שגם מאוד חמים ואוהבים ולפעמים עם פתיל קצר”.

הם טמפרמנטים.

“לא סתם אומרים שג’ינג’ים זה לא רק צבע, אלא גם אופי. הילדים שלי הם ילדים פייטרים! הם יסבנו אותנו, העיקר שבסוף יקבלו מה שרצו. אביב לא מתפשר או מוותר, אוהב לקיים משא ומתן על דברים שהוא רוצה ואוהב, ‘קלפטע’ כמו שאומרים ביידיש או ‘בוגבונד’, שזה שובב וערמומי, אבל בקטע טוב. לפעמים הוא מחטיף לאח שלו הקטן בלי שנראה, אבל גם הקטן לא פראייר ולא נשאר חייב… הוא מחזיר”.

***

במערב אירופה אחוזי הג׳ינג׳ים הם מהגבוהים בעולם.
בסקוטלנד: 13 אחוז
אירלנד: 10 אחוז
ובארצות הברית לעומת זאת רק 2 אחוזים

***

"שרופה עליה"

הכירו את רומי סודרי בת השלוש וחצי, שכבר מדגמנת עבור לא מעט חברות ולאחרונה עשתה פרסומת חורף לדלתא. רומי היא בתם של קרן וגיא והסבתא רבקה מקטובי, "שרופההה עליה, אני מרגישה שבורכתי בנכדה מיוחדת הכי בעולם כשאני איתה מסתובבת כולם מסובבים את הראש". נו, אפשר להתווכח איתה?

רומי וסבתא רבקה

רומי והוריה

מזל טוב לכל הג'ינג'ים ביום הג'ינג'י הבינלאומי ושיהיה לכם יום כתום כל השנה.

צילום: פבל

ג'ינג'י

מאת: מרים ילן-שטקליס

אמא אומרת תמיד: מחמדי
לילדי ראש זהב,
ראש זהב לילדי.
וברחוב הם קוראים לי … ג’ינג’י.
בכיתה הם קוראים לי ג’ינג’י
אפילו בלילה בתוך תוך כרי
יבער שערי
ג’ינג’י…
רבים הצבעים עימך, אדוני –
תכלת פרשת על פני השמיים,
ולאמא שלי חומות העיניים,
ירוק לעלה, ולוורד וורוד,
או לבן, או אדום, ועוד יש, ועוד!
רבים הצבעים עימך, אדוני,
יפים ומרובים!
ולמה בראת לך ילדים צהובים,
אדוני, צהובים?
בכיתי הערב לפני השינה,
ואמא ניגשה, ודימעה בעינה.
מחמדי, לחשה, מחמדי …
ובלילה בלילה ויבוא אליהו,
ויעמוד על ידי,
ויאמר: קומה, קומה, ילדי!
ובכנף אדרתו עטפני
ונשאני-
אל על.
ושם במרום, בגן עדן, – היכל,
ובו בהיכל – כיסא המלכות,
ויושב לו המלך דויד,
ובידו השרביט,
וארי מימינו וארי משמאלו,
ועומדים לפניו משרתיו ושריו,
ועומדים לפניו ריבבות חילותיו,
והכל זהב.
ומתחת לכתר יורדים תלתליו –
צהובים תלתליו של המלך דויד,
צהובים תלתליו!
וכולו אדמוני.
ויאמר המלך דויד:
גש אלי, קטנטוני,
פתי שלי,
וראה – גם אני ג’ינג’י!
והביט אל עיני,
והביט אל תוכי,
וילחש: אפרוחי, אפרוחי,
ג’ינג’י שלי!
כך אמר לי דויד, כך אמר לי המלך.
ואמא שלי –
גם היא שם הייתה עימדי,
ולחשה – מחמדי,
מחמדי…

נעמה בן דוד מגן יבנה