תומר חן בן ה—35, המוכר בשם תומו (תומר + הומו), הוא הומוסקסואל פעיל בתנועת הלל ברמת גן, תנועה המסייעת לחוזרים בשאלה, החל בלינה ועד למתן תמיכה, מלגות או הדרכה בנושאי גיוס לצבא ומציאת עבודה. תומו לא רק חזר בשאלה, אלא גם יצא מהארון. הוא גדל כילד חרדי, יחד עם שתי אחיותיו, ברובע ב’ להורים ילידי מרוקו. ההורים חזרו בתשובה עם לידתו, בתחילה בזרם הכיפה הסרוגה ואחר כך כחרדים שהשתייכו לחצר של הרב יהודה בן דוד.
ארון עם דלת כפולה
את תמונותיו מהתקופה ההיא הוא כבר השמיד. את שם המשפחה חן עברת בעצמו בגיל 18 והוא מסרב לדבר על שם משפחתו הקודם. גם אחותו הצעירה חזרה לאחרונה בשאלה ללא קשר לחזרה שלו. אחותו הגדולה עובדת כמורה ושתיהן גרושות. “גם להתגרש זה נורא בחברה החרדית”, מספר תומו, “וזה מטופש. האישה נחשבת לסוג ב’ ולנחותה, אבל גבר חרדי גרוש אינו נחשב לנחות. ההורים לא פתחו שמפניה בעקבות הגרושים שלהן, אבל אחרי מה שקרה איתי דברים קיבלו פרופורציות אחרות”.
צילום: עמי שפירא
אביו של תומר עבד כמכונאי במוסך, ותומו לא שומר איתו על קשר, אףשקיבל את חזרתו בשאלה ואת היציאה מהארון ואימו עובדת כבלנית במקווה.
תומו החל את לימודיו בתלמוד תורה נחלת יצחק. “מעולם לא היו לי בעיות חברתיות ותמיד הייתי תלמיד טוב”, הוא מספר. בגיל 13 הועבר לפנימייה בירושלים עקב שמועה על התנסות מינית תמימה עם נער בן גילו. “לא ידעתי שאני הומו ולא ידעתי מה זו המילה הזו בכלל”, הוא אומר. “היום במבט לאחור אני מבין שמעולם לא נמשכתי לנערות ולנשים. גם לא התאהבתי בשום מורה או רב, והייתה לי רק הערכה רבה למורה מדהים שגם עזר לי באותה מצוקה”.
איך היה המעבר לפנימייה?
“השנים בפנימייה היו שנים של התפכחות. אחרי שאתה עובר זעזוע בעולם שלך, קודם כול אתה מנסה לעכל ואחר כך אתה בוחן את הדברים. הבנתי שהמחשבות שלי והתשוקות שלי הן אסורות ומלוכלכות, ואבוי אם אעז לפעול, ועדיין אין לי שם לזה ואין את מי לשתף כי מיניות בעולם החרדי זה טאבו. אסור לך לדבר ולחשוב על זה. גם לא היה לי קשר לעולם החילוני. לקראת גיל 17 עזבתי את עולם הישיבות. חזרתי הביתה וההורים היו בהלם. אבל לא הייתי עסוק באחרים. עברתי תהליך עם עצמי, בו עולם הישיבה כבר לא מעניין אותי. אני עובר חיפוש עצמי ומתחיל לשאול שאלות שאסורות בעולם החרדי. הבנתי שאני חייב לברר מה קורה, ואז אני מתפכח בעצם. אחרי שאני עובר תהליך של השלמה עצמית אני מבין שאין לי שום רצון להישאר בעולם הזה ושאתמודד מול המשפחה. אני מתחיל לגבש את הזהות החילונית שלי ואני לפני ימי גוגל. אני חוזר הביתה, ואימא שלי המומה. מצד אחד היא מקשה ומצד שני מאפשרת. אבי היה ברקע ולא דומיננטי. יש חיכוכים, ואני מתארח אצל הדודים החילוניים לתקופה”.
והם לא מנסים לשכנע אותך לחזור בך או מערבים רבנים?
“לא. אימא דאגה שלא אסתובב ברחובות, במיוחד לא באזור בו גדלתי, והיא עשתה הכול כדי שאלמד במקיף ב’, אבל אני מגיע עם פער עצום ונשאר עם התסכולים. למרות שהייתי תלמיד טוב אני מאבד עניין ומוצא עבודות זמניות בתל אביב. אני מגלה את עיר החטאים הגדולה והאהובה עליי”.
מתי בדיוק אתה מכיר בזהות המינית שלך?
“ערב אחד בחזרה לאשדוד מתחיל איתי באוטובוס בחור. אני המום, והוא מציע לי להצטרף אליו לבר ‘שיש בו אנשים כמונו’, ואני לא מבין למה הוא מתכוון. מה זה 'אנשים כמונו'? אני בכלל ילד אשדודי המום שהולך לפאב בתל אביב ביום שישי, ופתאום אני רואה בנים מדברים עם בנים, בנות מדברות עם בנות. אני רואה טרנסג’נדרים, ולפתע מיליון אסימונים נופלים לי במכה. כמו סצנה מסרט בה כל תמונות החיים רצות ודפיקות הלב מואצות, וזה ההיי הכי טוב שהיה לי בחיים. אני מתחיל להבין מה זה להיות הומוסקסואל, ופתאום עולה השאלה האם אני יכול להסתיר את הזהות הזו לנצח. ואני הרי כבר יצאתי בשאלה, וציפו ממני להיות גדול בתורה, אז מה שמצפים ממך כבר לא קיים, ואם הייתי מכיר את ארגון הלל באותם ימים, זה יכול היה להיות הדבר הכי טוב שקרה לי. עברתי מסע של תלאות, והלל מציעים דיור חירום, מלגת לימודים ותהליך נפשי שאני מקנא בצעירים האלה, איזה כלים והקלה זה היה נותן לי. הלוואי והייתה לי יד מנחה, הבנה או סדנה להבין מי אני. מעולם של טאבו נפלה עליי כרעם ההבנה שהכול מותר, וטרפתי את העולם כמו אחוז בולמוס”.
והחלטת לספר להורים?
“מעולם לא הייתי צריך לצאת מהארון. שיקרתי מספיק שנים ואני לא משקר יותר, ואני גם לא מחשבן יותר, ואני מחפש את הזהות דרך חיי הלילה של תל אביב. ברגע שהשלמתי עם עצמי מעולם לא הסתרתי את זה. אימא הרגישה, והשאר כבר הבינו לבד, וכיום כולם, גם האחיינים, מקבלים אותי לחלוטין ואוהבים מאוד”.
“סבלתי מאוד”
מלבד תפקידו של תומו זה שנתיים כרכז בהלל — ששם הוא מבקר ומשוחח עם הנערים והם מתייעצים עמו, והוא מהווה עבורם מודל למי שעבר את התהליך והיום שלם עם עצמו — תומו עובד יותר מעשור בחברת איסתא, מייצג את הלקוחות הגדולים של החברה וכן מייצג את החברה בתביעות קטנות. כרגע הוא סיים זוגיות של 13 שנה, זוגיות רשמית עם חתימה אצל עורך דין (“אני לא טיפוס של חתונות וחגיגה”, הוא מספר), זוגיות עם גבר שהיה מגיע לארוחות לבביות אצל אימו, וגם היא הייתה מגיעה לבקר בביתם.
“הלל היא עמותה שעוסקת בהצלת נפשות”, הוא מספר, “הם הכתובת לכל אותם צעירים וצעירות שנפלטים מתוך החברה החרדית ומתקשים למצוא את דרכם בעולם. הם יד מנחה ומחסה לנפש צעירה ומעונה, מקלט החירום שייתן לך קורת גג בימים קשים ודירות המעבר ייתנו לך כמה חודשים של שקט כלכלי כדי לסדר את העניינים שלך, כדי לתת לך להביט רגע למציאות בעיניים ולומר לה שתוכל לה. ובכלל, העזרה בהשלמת בגרויות, מורים פרטיים ומלגה לאוניברסיטה — זה חלום. הלוואי והייתי אני מכיר את הארגון המדהים הזה כשאני יצאתי מהעולם החרדי, הוא היה מקל על השנים הראשונות שלי. מה שהופך את הלל לכזה ארגון מוצלח שעוזר לכל כך הרבה אנשים, מעבר לרוח המפקד, אלה האנשים המדהימים שעובדים ומתנדבים בהלל”.
צילום: גלית סבג
תרצה להיות אבא יום אחד?
“אני לא רוצה ילדים ולא רוצה להיות אבא ומגדיר את עצמי כאל הורי. את הזמן אני מעדיף להשקיע כפעיל חברתי בארגונים כמו הלל או במרכז הגאה”.
אתה מבקר הרבה באשדוד?
“במשך שנים ההגעה לאשדוד הייתה מלווה בתחושה קשה. סבלתי מאד בעולם החרדי, סבלתי כשאין לך דרור למחשבות שלך ומדכאים את היצירתיות שלך, אבל אתה מתבגר ולאחר ההשלמה עם הזהות, ההגעה לבקר כבר לא קשה. אני שמח על מצעד הגאווה בעיר ומקפיד להגיע כל שנה. אני פוגש להט”בים מאשדוד ואני מתרגש כי זה הבית שלי, זה המקום בו גדלתי. להט”בים נמצאים בכל מקום, גם באשדוד, ואסור לנו בתכלית האיסור להתכנס בתוך גטו, ושהקיום שלנו יהיה לגיטימי רק בתל אביב, והמצעד באשדוד אומר שאנחנו כאן, ומותר לנו לחיות ולאהוב גם באשדוד. עצם העובדה שלפעילים יש אומץ ותעוזה לפעול בעיר שהיא פחות מקבלת זה מעורר הערכה. מצעד הגאווה זה לא רק הפי ושמחה, אלא דרישה למרחב ציבורי, ושמותר לנו ללכת ברחוב בלי לספוג קללות, השפלות או אלימות, וזה לצערי עדיין קורה. אני מקפיד להגיע למצעד ולאשדוד.
"אשדוד בשבילי תמיד תהיה הבית. היא אימא שלי, היא הדודים והדודות שלי, היא העיר שבה סבי וסבתי קבורים. אשדוד של היום מצד אחד התפתחה. היא לא העיר ממנה ברחתי לפני 20 שנה, אבל מצד שני היא משתנה בשנים האחרונות ולא לטובה. מקומות הבילוי שהכרתי כנער אינם קיימים עוד. אזור התעשייה והטיילת, שהיו שוקקים בסופי השבוע, היום ריקים ממבלים. אני חושב שחובה על העירייה לקדם פעילות בילוי בסופי השבוע בתוך העיר, אחרת היא תבריח את הצעירים שעליהם מבוססת העיר ככוח עבודה וחיים. אשדוד היא עיר חוף מדהימה ונוחה מאוד למגורים. אם הייתי מתכוון להתמסד ולגדל משפחה מחוץ לתל אביב, לא הייתי חושב על שום עיר אחרת”.
בשתי חזיתות
בהפגנת הענק האחרונה למען הלהט”ב בעקבות סירוב הממשלה לחוקק את חוק הפונדקאות, הפגנה שבה נכחו 80 אלף משתתפים, גם תומו עלה לבמה כדי לשלהב את הקהל. “נושא הפונדקאות היה נושא שולי. המאבק שלי הוא למען שיוויון זכויות ללהט”ב”.
מהי תגובתך לטענה שרבים מבקרים את מצעד הגאווה וטוענים שהפך למצעד עירום מביך, ורבים מהקהילה לא מגיעים אליו?
“מצעד הגאווה, מעבר להפגנה שהוא מייצג, הוא חגיגה של מיניות משוחררת. המצעד בתל אביב ,שמתקיים כמסיבת חוף ענקית לאורך הטיילת של העיר, לא שונה משום קרנבל אחר. קולות המבקרים הם ציוצים מועטים של מיעוט שמרני וצבוע. לא תשמעי אותם מבקרים את הקרנבל בברזיל לדוגמה, שאחוז העירום בו הוא גבוה יותר כי עירום ומיניות נשית שנועדה לשרת את הגבר הסטרייט הוא לגיטימי, לעומת עירום ומיניות גברית שלא משרתת את הגבר הסטרייט, שליט העולם, היא לא לגיטימית”.
תומו פעיל בתנועה “הפנתרות הוורודות” (שם שהועלה בשיחת סלון ) — תנועת שטח שהוקמה בקיץ האחרון בידי כמה פעילים ופעילות חברתיות שהחליטו שהם לא יכולים לשתוק יותר. המטרה היא לדאוג לשוויון זכויות מלא לקהילת הלהט”ב, להעלות את המודעות לנושאים הבוערים ולא לתת לאף אחד שם למעלה במנגנונים לשכוח שהלהט”בים כאן ובכל מקום.
התנועה מייצרת פעולות מחאה ומעוררת את המודעות למצוקות הקהילה הלהט”בית בעקבות האפליה בחוקים, בתקציבים ובמקומות עבודה. בנוסף, התנועה נלחמת בשנאה ובקריאה לפגיעה בלהט”בים אשר יוצאת מבית מדרשם של רבנים מסוימים.
מה החלום שלך?
“להזדקן עם בן זוג, עדיפות לג׳ינג’י (מחייך), במדינת ישראל כשהיא נאורה יותר, חופשית מכפייה דתית. מדינה שבה שוויון זכויות והזדמנויות לכולם, יהודים וערבים, להט”בים וסטרייטים. מדינה שבה לצבע העור שלך או לשונות המינית או המגדרית שלך אין משמעות אם יקבלו אותך לעבודה או ישכירו לך דירה. מקום שבו האלימות ההומופובית והגזענית שבה אנחנו חיים היא נחלת העבר. להסתובב ברחוב כאישה טרנסית או כהומו ללא החשש להידקר או לחוות אלימות כלשהי. מדינה שבה חברי הכנסת שלנו רואים אותנו, להט”בים וסטרייטים, כאחד לנגד עיניהם ולא את הכיסא כקרש קפיצה לקידום ולכוח פוליטי”.
