המחאה נגד אלימות כלפי נשים שפרצה בשבוע החולף ביוזמת שלוש נשים צעירות (סתיו ארנון, דרור שדות ורותי קליין) הובילה לשביתה ולהפגנות הזדהות ברחבי הארץ.
עוד ועוד נשים נחשפות ומספרות על האלימות שחוו על בשרן. אחת מהן היא רחל ביטון, פעילה חברתית תושבת אשדוד, בת 39, עובדת סוציאלית במקצועה, שחשפה את האירוע הטראומטי שעברה ברשומה (פוסט) בפייסבוק. זו הפעם הראשונה שסיפרה על כך בפומבי.
"אני אישה חזקה"
“לחלוטין הפוסט הכי חשוב שלי עד היום”, כתבה, “הגעתי היום לכיכר, הגעתי לשתוק שתיקה רועמת, כזו של כוח נשי ופמיניזם. אני אישה חזקה. אני אישה משכילה, אני מנהלת אנשים, אני ועד עובדים בעיריית תל אביב—יפו, רק אתמול התנועה שאני בין ראשוניה (אשדודים, ש”מ) השביעה שני חברי מועצה בעיר שלי.
"אני אישה חזקה. בלילה ההוא הייתי כל כך חלשה. בעצם, כמעט ולא הייתי כבר… בעצם, הייתי ממש, הייתי שק לאגרופים ולבעיטות, מוטלת על הקרקע, מנסה לחמוק ממגע הסכין. ואז לא הייתי, עצמתי עיניים וביקשתי רחמים – ביקשתי בלב כי קולי נאלם”.
הפוסט של רחל
“ואז”, הוסיפה, “איכשהו, הייתי שוב, וברגע אחד של חוסר תשומת לב, הצלחתי לחמוק ולרוץ ולברוח.
"הגעתי היום עד לכיכר, כל הדרך רעדתי, העיניים זלגו, אבל בבואי לצאת מהאוטו רגליי השתתקו, ממש כמו בלילה ההוא. אני אישה חזקה. איזה מזל שלקח רק 20 שנה עד שהמחאה הציבורית התחילה… במדינות חשוכות זה עלול היה לקחת הרבה יותר זמן. אני אישה חזקה”.
ביטון עובדת בעיריית תל אביב-יפו כמטפלת קלינית במסגרת פרויקט של טיפול באלימות בתוך המשפחה.
רחל, מה גרם לך לחשוף את מה שעברת?
“לא רציתי להשתמש בסיפור הזה, אבל הגעתי מתוך איזשהו רצון להוות מודל להרבה נשים צעירות שאני עובדת איתן או מכירה אותן מכל מיני מעגלים בחיים שלי במהלך החיים והיומיום, כשבעצם רובן חוות אלימות.
“כל החיים נתקלתי באלימות כלפי נשים, אם זה היה במסגרת העבודה או בהתנדבויות שעשיתי, ועכשיו כשיצאה המחאה הזו, היה לי חשוב להביא את הקול שלי האותנטי שהרבה נשים ואנשים מסתכלים עליי באור אחר של הצלחה כי אני נמצאת בתפקיד בכיר בעירייה. למדתי באוניברסיטה בחו”ל על מלגת הצטיינות והשגתי הרבה דברים בחיים שלי, אבל אותם האנשים לא מכירים את ההתחלה, מה חוויתי, היה חשוב לי להראות את המקום הנמוך שממנו אפשר לעלות גבוה. אין ספק שזה השפיע על בחירת המקצוע שלי”.
מה בעצם קרה?
“השיתוף באמת היה סוג של מינימליזם, רציתי להראות שלא חשוב מי האדם, זה יכול לקרות לכל אחד ולכל אחת. מדובר בבן זוג שלי לשעבר, הייתי איתו כמה שנים ולא חשבתי שיכל לעשות דבר כזה. תראי, זה קרה לפני 18 שנה בערך, אחרי זה הוא יצר איתי קשר והתנצל על שעשה במשך כמה פעמים. בפעמים הראשונות לא קיבלתי את ההתנצלות שלו, ובהמשך קיבלתי את הסליחה שלו כדי לשחרר את זה ממני וגם שהוא ישתחרר וימשיך הלאה בחיים שלו”.
מה היה לו להגיד כשהוא התנצל?
“יש הרבה תיאוריות של מעגלי אלימות, וחוויתי את זה באותו היום. באותו האירוע, אחרי שהצלחתי להתחמק מהסכין, הייתי צריכה לחזור כדי לקחת את הדברים שלי מהבית שלו וחזרתי עם מישהי להגנה וכבר באותו הרגע הוא אמר לי, ‘סליחה, אני מתנצל, אני לא יודע איך עשיתי את זה’. זה מעגל מוכר באלימות. אני יכולה להגיד שאמנם זה היה אירוע האלימות היחיד והראשון, והיה גם משמעותי, כי כמעט מתתי באותו האירוע, אבל בדיעבד היו שם נורות אזהרה של קנאה מאוד גדולה, של הרחקת החברות והמשפחה שלי, לאט ובשיטתיות, וכל נורות האזהרה, שהיום אני מכירה ואני מדברת עליהן עם נשים אחרות, היו שם”.
איך הקנאה באה לידי ביטוי?
“מעקבים שהיה עושה, עם מי אני יוצאת, לאן אני הולכת. בפועל, הייתי אישה צעירה בת 20, וזה החמיא לי כי בן זוג שלי מאוד מקנא לי וחשוב לו לדעת הכול עליי, ככה תפשתי את זה. לא ראיתי את הבעייתיות שבדבר”.
וזו בעצם הפעם הראשונה שאת מדברת על זה עם אנשים.
“עד היום, ועברו 18 שנה, סיפרתי על המקרה לחמישה אנשים מהמעגל הכי קרוב שלי”.
פתחת תיק במשטרה?
“לא פתחתי. לא הרגשתי שיש לגיטימציה חברתית, התביישתי, האשמתי את עצמי על זה שהגעתי למצב הזה. אז, בזמנים ההם, לא לא היו לי כוחות להתמודד חברתית עם הסיטואציה של הגשת תלונה וכל מה שכרוך בזה. אם חלילה היה קורה דבר כזה היום, ברור לי שהייתי מתלוננת במשטרה”.
מה גרם לך להיחשף?
“יש כמובן את הטריגר של המחאה, אם לא היא, לא הייתי עושה את זה. סוף סוף קורה פה משהו בחברה שלנו, אף פעם לא הייתה מחאה של נשים שמדברות בגלוי על נושא האלימות ויוצאות לרחובות. היו כל מיני יוזמות אינטרנטיות, אבל לא הייתה מחאה כזו של נשים שגורמות לשביתה. זה מאוד מקביל למצעדי גאווה ולקמפיינים של הטרדות מיניות דוגמת ה-ME TOO, שהנשים מזדהות ויוצאות ומדברות על זה אחר כך. זה לא היה”.
הפגנה נגד רצח נשים ואלימות, יום רביעי השבוע בבאר שבע. צילום: אוריאל גור דוד
את חושבת שהאלימות שחווית הביאה אותך להיות עובדת סוציאלית?
“זה היה אולי אחד הגורמים שבאופן לא מודע גרם לי לבחור במקצוע הזה. שנים שאלו אותי את השאלה הזו. אני גדלתי בבית מאוד פילנתרופי, המשפחה שלנו היא משפחת אומנה להרבה מאוד ילדים שהיו אצלנו במהלך השנים. תמיד ראיתי בעשייה ועזרה לזולת ערך עליון. וכששאלו אותי, הבחירה הישירה לעבודה סוציאלית היא מהמקום הזה, אבל בדיעבד, אין לי ספק שזה היה חלק מהדברים שגרמו לי לבחור במקצוע הזה. אני בטוחה שגם אם הייתי בוחרת במקצוע אחר, הייתי איכשהו יכולה לעסוק בנושא האלימות או לעזור לנשים שחוות אלימות בדרכים אחרות”.
כתבת בפוסט שאת אישה חזקה. מה זה אומר?
“אני אישה מאוד עצמאית, בעמדה בכירה בעבודה שלי, מרוויחה טוב, אני מכלכלת את עצמי, אני נוסעת לטייל המון בעולם, אני בגדול עושה כל מה שבא לי לעשות. חוזק זה חוזק נפשי, כלכלי, זה החופש לבחור ולעשות מה שאני רוצה ואיך. זה לחיות בלי פחד בחיים האלה, זה להעצים אנשים אחרים ולעזור להם להאמין בעצמם וביכולת שלהם לעמוד בפני עצמם ולא להיות תלויים במישהו אחר. הרבה פעמים נשים מרגישות שהן צריכות גבר כדי להסתדר בחיים, חשוב לי להגיד שאני לא נגד גברים, זו לא מחאה נגד גברים, אלא מחאה נגד אלימות. חשוב שגם גברים יהיו איתנו ביחד במחאה הזו ושזה לא יהיה נחלתן הבלעדית של נשים, כי האלימות נמצאת בכל מקום בחברה, ואין פה עניין של הפרדה מגדרית, אלא של מלחמה משותפת בנושא של האלימות”.
איפה הנקודה שבה הבנת שאת בעמדה חזקה יותר כדי לשתף?
“אני לא חושבת שהשינוי שלי קרה עכשיו, אני כבר הרבה שנים יודעת, מרגישה וחווה את העוצמות שיש בי, אני כבר מזמן לא נמצאת במקום החלש, אבל אני חושבת שעכשיו היה הטריגר שגרם לי לשתף. אני לא יכולה לשים את האצבע על הנקודה שהשינוי קרה, אבל שיקמתי את הביטחון העצמי שלי, לא היה לי ביטחון עצמי לפני כן, אולי בגלל זה הוא הרשה לעצמו לעשות מה שעשה.
"אחרי שזה קרה המשפחה וחברות מאוד טובות מאוד תמכו בי ועזרו לי להמשיך הלאה, היו איתי ב—100%. אם לא הן, אני לא יודעת איך הייתי מתמודדת. ואז הייתה את הבחירה ללכת ללמוד, להבין שאני טובה במה שאני עושה, זה תהליך שצומחים לתוכו ולא נקודה ספציפית, עד שראיתי שאני מצליחה בלימודים ושמציעים לי מלגת הצטיינות בחו”ל באחת האוניברסיטאות הטובות בעולם ושאני עוברת עוד דבר, והעוצמות נבנו לאט לאט עד שהגעתי למקום שאני נמצאת בו היום”.
מה היו התגובות שקיבלת בימים האחרונים?
“היו תגובות בפייסבוק, אבל דווקא הטלפונים שקיבלתי היו הכי עוצמתיים. נשים התקשרו להתוודות, התקשרו לתמוך ולהגיד לי שזה מחזק אותן מאוד כי זה אומר שגם הן יכולות. ההד הזה הדהים אותי”.
מחאת הנשים באשדוד, אני אישה – אני שובתת. צילום: פבל
בתור מישהי שחוותה את זה ובתור עובדת סוציאלית, מה היית אומרת על ההשתתקות מתוך פחד?
“יש הרבה מאוד נורות אזהרה, מדובר פה על אלימות של בן זוג, לא מדובר בהליכה לסמטה חשוכה ובמקרה נתקלתי באלימות. זה אלימות של בן זוג, זו אלימות במשפחה שבה יש 99% של סימנים מקדימים, אני משאירה 1% בשביל הספק. יש שאלות, חקירות של בן הזוג, יש קנאה מאוד גדולה, מעקב שאילתי דוגמת ‘למה את מתלבשת ככה’ או ‘עם מי דיברת עכשיו בטלפון’ וגם ‘מה עשית עם הכסף’. זה לא חייב להיות כל הדברים שאני אומרת, מספיק כמה דברים. מספיק גם שיש דיבור שהוא משפיל”.
יש דברים שהשתנו בעקבות המחאה?
מה שהמחאה יכולה לעשות זה להזיז למי שיושב למעלה, בקרב מי שיכול לשנות — להקצות יותר תקציבים לתכניות למניעת אלימות, למקלטים לנשים, תכניות חינוך לשוויון כבר בבית הספר, בתי ספר להורים שמטרתם לחנך את הילדים שלהם — תכניות שאפשר וצריך לממן אותן כדי שהתופעה הזו תפחת ולהקדים תרופה למכה”.
חושבת שאנחנו שם?
“לא, ממש לא. אני חושבת שיש עוד הרבה עבודה לעשות כדי שנהיה שם. עובדה, הייתה הצבעה בכנסת על הקמת ועדה בנושא הזה של האלימות, ורק בגלל משחקים פוליטיים הצביעו נגדה. זאת אומרת, מי לא רוצה שתהיה ועדה שתטפל באלימות כנגד נשים? אני לא מכירה אף אדם כזה. חברי כנסת ואנשי ציבור, שכל מטרתם היא לפעול לטובת הציבור, היו נגד הקמת הועדה. אני לא מערבת בכלל את הדעות הפוליטיות שלי, אבל השרה מירי רגב, לדוגמה, הצביעה נגד זה בגלל משמעת קואליציונית. כל אישה וכל אדם שקורא לעצמו נבחר ציבור שמצביע נגד הצבעה כזו לא ראוי לשבת במקום הזה”.
