ג’יין ביבי נולדה ב-1977 באשדוד וגדלה ברחוב הכלנית שברובע ח’. ילדת סנדוויץ’ בין שני אחים לזוג הורים שעלו מגרוזיה. כשהייתה נערה, הם קיצרו את שם המשפחה מביבילשוילי לביבי.
סרטה הראשון שיצא להקרנות בארץ “אשה של בית” הוא סרט דוקומנטרי אישי, תוצאה של עבודת תיעוד של חייה, שלה ושל משפחתה. ביבי היא גם הדמות הראשית בסרט וגם מי שעומדת מאחורי המצלמה ומביימת.
הסרט לא עושה חיים קלים לסביבה שבה גדלה. לבית הגיאורגי, לחברה השמרנית ולדיכוי שיש בה כלפי נשים, ליחסיה הסבוכים עם אימה שהתגרשה בגיל צעיר, וגם לה עצמה.
ג'יין וסבתה לילי באחת הסצינות בסרט "אשה של בית". צילומים: ג'יין ביבי
חלק גדול מהצילומים נעשו בשכונת ילדותה באשדוד, נעים בין בית אימה לבית סבתה. רבים מבני משפחתה לא צפו בסרט הטעון, האישי, החשוף. בעדה הגרוזינית התקבל הסרט בתחושות מעורבות. היו שבירכו והיו שהתקשו עם הביקורת וההוצאה של “הכביסה המלוכלכת” החוצה.
"פחדתי להיות אימא"
בסצנת הפתיחה של “אשה של בית” נראה אלי, שהיה בן זוגה של ביבי, כשהוא שוטף את הדירה השכורה שלהם ומלין על כך שהיא אינה לוקחת חלק במטלות הבית. היא מנגד מחזירה ואומרת שהיא המפרנסת.
כך התהפכו היוצרות: האישה, שתפקידה ה”טבעי” בסביבה שבה גדלה ביבי הוא להיות עקרת בית, להתמסר לגידול הילדים, לדאוג לאוכל ולניקיון, היא זו שזנחה את אותן משימות לטובת הפרנסה, ואילו הגבר, שאמור להיות “בעל הבית”, המפרנס — נמצא בבית, מנקה ומבשל.
אז מה ג’יין, את אישה של בית?
“לא במובן הקונסרבטיבי, הפרימיטיבי, המסורתי… הביטוי הזה ‘אישה של בית’ עושה לי פריחה! מגיל קטן מחנכים אותך להיות אישה של בית… אגב, חיפשתי המון זמן שם לסרט, אבל לא מצאתי עד שנזכרתי בביטוי הזה. סבתא שלי גם אומרת לי בתחילת הסרט שהיא שמחה שאני סוף סוף בהיריון ואישה של בית, וחצי שעה אחרי רואים אותי נפרדת מאלי ומפרקת בית…”
"לכל משפחה יש את המורכבות שלה", ביבי. צילום: עזריאל משה
רצית בן או בת?
“בן. עד הסקירה הראשונה במהלך ההיריון לא ידענו מה מין העובר והתפללתי שזה יהיה בן, לא רציתי בת. היחסים אצלנו בין אימהות לבנות מאוד מורכבים כמו שרואים בסרט ופחדתי. דחיתי המון זמן את הכניסה להיריון. נכנסתי להיריון רק בגיל 38. שזה מאוחר. פחדתי להיות אימא. שיהיה מישהו שיישא את עיניו אליי. זה דבר גדול ולא היה לי אומץ. ידעתי שאהיה אימא טובה וטוטאלית, אבל אם ראית את הסרט, הבחנת במורכבות היחסים שלי ושל אימא שלי, ופחדתי שאשחזר אותה גם באימהות שלי”.
מתי היה השינוי?
“אני זוכרת שסיימתי יום עבודה עם בלונים ושוקולדים שהחברות קנו לי ליום הולדת 38. רובן היו צעירות ממני וכבר אימהות, ופתאום קלטתי שאני ממש גדולה (היא צוחקת). קלטתי שלא שמתי לב איך השנים טסו ושאני לא בת 14, אפילו אם אני מרגישה ככה, ואני ממש לא מסונכרנת עם הגיל שלי, וזה ממש מבלבל. אבל באותו הרגע זהו, פתאום קלטתי את הגיל שלי והבנתי שאני חייבת להתמודד עם דברים שדחיתי והדחקתי והזמן טס ושאני בת פאקינג בת 38!
“ידעתי שיש שני דברים שאני מאוד רוצה, אבל גם מאוד מפחידים אותי ואני בורחת מהם: להיות אימא ולעשות סרט. ובאותו רגע היה לי ברור שאלו הדברים שאני חייבת לעשות, שעייפתי מלברוח ושהגיע הרגע לעמוד מול הפחדים הללו. ושאם לא אעשה אותם עכשיו, בפעם הבאה שאתעורר יהיה כבר מאוחר מדי.
"אז אולי זה קצת פתטי (היא מחייכת במבוכה), אבל כתבתי על פתק ‘השנה אני אהיה אימא ואעשה סרט’, קשרתי לבלוני ההליום שהחברות הביאו לי ליומולדת והפרחתי את הבלונים לשמיים. כמובן שבזמן שאני מביטה בהם מתרחקים התחלתי לאכול סרט של ‘איזה פדיחה, בטח הבלון יגיע למישהו והוא יקרא את הפתק ומה הוא יחשוב עליי…’ אבל לא היה אכפת לי, וזה היה הצעד הראשון שלי בלשחרר. להוציא החוצה”.
"היה לי חשוב לשחרר"
כך בעצם נכנסה ביבי לתקופה שבה השתלבו להם יחד ההפיכה לאימא ועשיית הסרט הראשון שלה. לא בכדי חלק מרכזי בסרט מוקדש לנושא האימהות. לבן שנולד להם, היא ואלי קראו נועם. היום הוא בן ארבע.
הריאיון עמה נערך בבית קפה בגבעתיים, העיר שבה היא מתגוררת כעת. רק לפני זמן לא רב עברה לשם מאשדוד, שהייתה לה טעונה ומסובכת מדי.
יחסים טעונים. ביבי ואמה, מרים, מתוך הסרט. צילומים: ג'יין ביבי
“ידעתי שאם אני הולכת להיות אימא, אני צריכה לנקות ולשחרר דברים שאגרתי בבטן שנים. היה לי חשוב לשחרר כמה שיותר מהכעסים שנצברו אצלי בתור ילד ונערה. לשחרר הכול ולפנות מקום בנשמה שלי לילד שיבוא. לא רציתי להיות אימא עם המטען שראיתי אצל אימא שלי וסבתא שלי, עם הדברים הלא פתורים שלהן. יש את ההעברה הבין דורית, וידעתי שאני צריכה לנקות כמה שיותר, את הבית, את הנשמה, את החיים. הכול כדי להביא ילד למקום נקי. גם היום אני תמיד מנסה לא להעביר את המטענים שאני נושאת לנועם.
“הסרט לא יכול היה לקרות בלי נועם, ונועם לא יכול היה לקרות בלי הסרט. אלה שתי לידות. זה שנכנסתי להיריון זה העיף לי את המוח, הפכתי לחיה, לא ראיתי בעיניים כלום חוץ מהעובדה שיהיה לי ילד ואני חייבת להיות מוכנה עבורו. שאני חייבת להספיק לעשות את כל מה שלא עשיתי עד עכשיו. היה לי ברור שאני עושה את הסרט הזה, ושהפעם כלום לא יעצור אותי. אמרתי לעצמי, ‘לא מעניין אותי, את לא מורידה את המצלמה. את מצלמת עם הספקות ועם חוסר הביטחון ועם התהיות והפחדים. את לא מורידה את המצלמה’”.
הסרט שלך נפתח בסצנה שבה בן זוגך לשעבר שוטף את הבית וגם די נכנס בך שאת לא שותפה לביצוע עבודות הבית. הוא מבשל, מנקה, עושה הכול. והיום מי עושה את הכול?
“אני מנקה, אני מבשלת, אני עושה כביסה, אני עושה הכול, אני פשוט לא הופכת את זה למיין אישיו של חיי. אני גם לא חושבת שלנקות ולבשל זה רק התפקיד של האישה, אנחנו כבר לא שם. גבר יכול וצריך לנקות ולבשל בדיוק כמו האישה. הוא גם גר בבית, לא? אבל יחד עם זה, היי, אני תמיד ניקיתי את הבית שלי ובישלתי לי אוכל. פשוט לא עשיתי מזה סיפור ולא הסכמתי לתת לדברים האלו להגדיר אותי.
“אותי יותר מאתגר לצאת החוצה ולעבוד. להוכיח את עצמי, לפרנס את עצמי, להיות עצמאית. תמיד קומם אותי שאישה נמדדת על פי מטלות הבית שהיא מבצעת. אז ברור שפיתחתי אנטי וזה טבעי. אני עובדת מגיל 12, מפרנסת את עצמי מהכסף שלי. ואני חושבת שזה יותר חשוב ממה בישלתי ואם אני עושה ספונג’ה כל יום”.
מה הכנת להיום בצהריים?
“אוף, נועם עכשיו בשלב שבו הוא מוכן לאכול רק פתיתים, פסטה ושניצל. אז זה מה שאני מכינה לו. הלוואי ויתחיל לאכול כבר קציצות ותבשילים. ממש בא לי לבשל לו, אבל נכנעתי. אחרי ניסיונות ושכנועים וסירים של אוכל שנזרקו לפח הרמתי ידיים. אגב, אני מכינה פסטות מדהימות ,ואני בשלנית לא רעה בכלל, אבל אני בעיקר מבשלת פונקציונלי”.
את מכינה מאכלים של העדה?
“לא, אין טעם. נועם לא אוכל מאכלים כאלה ולהכין רק לי אין לי חשק. אם בא לי חצאפורי או חינקאלי, אני קונה בחוץ. יש כמה מקומות ממש טובים שעושים אוכל גרוזיני”.
אז אחרי הכול, את אימא, את אשת קריירה, מגדלת ומפרנסת לבד. איך הסבתות האשכנזיות היו אומרות, את ממש בלבוסטה.
“כן, רק בלי הקטע של לעשות מזה עניין. אני עושה מה שצריך ושנועם יקבל את כל מה שהוא צריך ובעזרת השם…”
הופה, בעזרת השם.
“למה אתה מתפלא? ההבדל ביני לבין אימא שלי, שחזרה בתשובה, שאני תמיד הייתי שם, אני אדם מאמין ותמיד הייתי ככה. אני תמיד מדברת איתו. בדרך שלי. ואני יודעת שהוא שם מקשיב לי. אני פשוט לא מאמינה שהוא יושב עם פנקס ורושם לכל אחד כמה פעמים הוא התפלל או כמה פעמים הוא אמר אמן. עצוב שיש אנשים שחווים את זה ככה. מקטינים את אלוהים לאיזה פקיד שמתחשבן איתם.
“זה מזכיר לי את הסערה שהייתה באשדוד סביב הצבת עץ האשוח בסילבסטר. מה אנשים רצו בסך הכול? להציב עץ אשוח במרכז ביג ולקשט אותו בנרות צבעוניים. איזו צעקה קמה. בסך הכול עץ! עץ אשוח! לא צלב! אפילו לא בובה של סנטה קלאוס. סתם עץ מקושט ויפה. כמה רחוק לקחו את זה. אני חושבת שאשדוד נמצאת במקום לא כל כך טוב מהבחינה הזו של היחסים בין הדתיים והחילונים. כן, יש כפייה והיא הולכת ומתעצמת משנה לשנה”.
צפו בסרטה של ג'יין ביבי "אשה של בית" מתוך כאן 11:
ילדה טובה אשדוד
ביבי גדלה באזור ח’, ואימה מתגוררת עדיין באותה דירת שיכון. “הייתי ילדה עם חוש צדק מפותח. תמיד רציתי להבין למה לבנים מותר ולבנות אסור. למדתי בבית הספר צמח א’, שהיה בית ספר מעולה. אני חושבת שהבסיס לתודעה הפמיניסטית שלי התחיל לצמוח שם. נחשפתי לדמויות כמו חנה סנש ושרה גיבורת ניל”י והבנתי שנשים עושות דברים”.
כשבנה היה בן שנה, חזרה ביבי לאשדוד, תחילה לבית אימה ובהמשך שכרה יחידת דיור. זה קרה אחרי שהיא ואלי נפרדו.
ג'יין ביבי בילדותה
“אשדוד עיר מקסימה, אבל האווירה חונקת. השכונה שבה גדלתי הייתה פעם שכונה מאוד מגוונת, אזור של מעמד ביניים, היום היא הפכה לחרדית ברובה. אני חושבת שזה הזוי שבעיר שיותר מחצי מהאוכלוסייה בה ילדים יש רק בריכת שיחה אחת פעילה בשבת. וגם היא לא מתוחזקת בכלל. למה אנשים שרוצים לטייל וליהנות בשבת צריכים לצאת מחוץ לעיר? ומה עושה מי שאין לו רכב? ולמה לקפח חלק כל כך גדול באוכלוסייה שמשלמת ארנונה ומחזיקה את העיר, ורק בגלל שחלק מסוים מהעיר מעדיף לשמור שבת. ולא, אין לי בעיה עם החרדים ולא עם הדתיים, אני פשוט לא מבינה את הכפייה הזו”.
בואי נחזור רגע לילדות. אחרי שסיימת את היסודי?
“המשכתי במקיף ה’. בגיל גיוס הצהרתי ולא התגייסתי. זה לא היה מקובל שבנות גרוזיניות ילכו לצבא. הלכתי ללמוד תואר ראשון בבן גוריון, היסטוריה של מדינת ישראל ומדעי המדינה. ראיתי סביבי סטודנטיות שמדברות על השירות הצבאי שלהן והבנתי שעשיתי טעות ושאני חייבת להתגייס. פניתי לבקו”ם, ושם אמרו לי, ‘חמודה, את בת 20’.
“שלחתי מכתב לקצינת ח”ן ראשית, שאמרה לי לא. שלחתי לאלוף הפיקוד, לא. לסגן הרמטכ”ל, לא. לרמטכ”ל, גם לא. אז פניתי לשר הביטחון, שלדעתי לא הבין מה נפלתי עליו ורצה להוריד אותי ממנו ופשוט אישר לי להתגייס למרות הגיל שלי. הייתי מבועתת ומאושרת גם יחד. בהתחלה הציבו אותי בחיל הקשר, בתור בודקת ציוד קשר, אבל רציתי לתרום יותר. אמרתי שאין מצב שאחרי כל מה שעשיתי אני אהיה בסוף בודקת ציוד בחיל קשר שחוזרת כל יום הביתה כמו שכירה.
“רציתי להרגיש צבא. רציתי להיות מ”כית בנים. שלחתי בקשה לבקו”ם לשיבוץ מחדש. ושם ענו לי ב—'לא, כבר קיבלת קורס והוצבת', אבל מהניסיון שצברתי הבנתי שצריך לירות בצרורות ולכל הכיוונים, וזה מה שעשיתי עד שהצלחתי. התחלתי לשגר מכתבים לכל שרשרת הפיקוד. עד שבלשכת הרמטכ”ל — הפעם הם נכנעו יחסית מהר (היא צוחקת) — אישרו לי לצאת לקורס מ”כיות בנים. הייתי מ”כית בנים בבסיס ניצנים, והיה לי שירות מדהיםי ואני כל כך גאה שהתעקשתי ולא ויתרתי.
“אחרי הצבא סיימתי את התואר כמובן, כי אני אדם רציני, ילדה טובה”. לאחר מכן טסה לחו”ל לטיול אחרי צבא ביפן, הכירה את אלי, בחור ירושלמי, שעלה לישראל מאתיופיה. היא מלצרה אצל אידי, ואז החליטה ללכת ללמוד קולנוע באוניברסיטת תל אביב.
הסרט זכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל דוקאביב האחרון: "אשה של בית". עיצוב הפוסטר: סטודיו אדרבא
ומה קורה בבית כל השנים האלה?
“אימא שלי התגרשה כשהייתי בערך בת 15-14”.
לפי הסרט היא חוותה אלימות בבית.
“כן, אבל אני לא רוצה להרחיב מעבר למה שיש בסרט”.
היום את בקשר עם אבא שלך?
“כן. אני בקשר עם שניהם. הם נמצאים במקום אחר. הם חותנו צעירים מאוד. לא היו להם כלים, הם לא היו בשלים. אימא שלי הייתה בערך בת 15 כשהיא התחתנה ובת 15 וחצי כשילדה את אחי הבכור”.
ביקורת כנגד חברה פטריארכלית, ביבי. צילום: עזריאל משה
היו תקופות שכעסת על אבא?
“ברור, היו גם תקופות של נתק. אני חושבת שמה שיפה במשפחה שלי שאנחנו מדברים. אצלנו הכול על השולחן למרות הכעסים. אנחנו מסוגלים לומר את מה שמפריע לטוב או לרע. בעיקר אני, אני לא חושבת שזה בריא לשמור דברים בבטן”.
וכיום את מגיעה לאשדוד?
“כן, בעיקר בשביל נועם. להביא אותו לסבתא ולעשות מפגש של כל המשפחה בשישי בצהריים אצלה. הוא מאוד אוהב את זה”.
מה יגידו השכנים
“תראה, לכל משפחה יש את המורכבות שלה, ואני סיפרתי את המורכבות שלי, את הסיפור של המשפחה שלי. יש את העניין הזה של ‘מה יגידו’. שזה דבר מסרס ומסוכן אם נותנים לו יותר מדי מקום. אנשים חיים חצי חיים בגלל מה שההוא יגיד ומה ההיא תגיד. וכולם מכירים את זה. ואני החלטתי לא להיות קורבן של ה’מה יגידו’ וללכת עם הסרט שלי עד הסוף”.
איך היו התגובות במשפחה לסרט?
“הסרט מתאר מציאות מורכבת ואנושית. אין טוב או רע, אין צודק או אשם. יש מורכבות של מערכות יחסים שבאות לידי ביטוי ברגישות וכנות, ובגלל זה כל כך הרבה אנשים מתחברים לסרט. אימא שלי ראתה את הסרט רק לפני חודש. לקח לה זמן לצפות בו, וזה הגיוני ומובן. אני מקבלת המון הודעות מנשים וגברים שצפו בסרט והתרגשו וביקשו שאמסור לה שהיא מדהימה”.
ג'יין בפסטיבל דוקאביב. צילום נועם פריסמן
לפי הסרט, אימא שלך עשתה עליי רושם של אישה מאוד נחמדה ואוהבת.
“נכון, ואנחנו משפחה שאוהבת, אבל יש מקום לביקורת גם בתוך המשפחה, יש מקום לבוא ולהגיד שזה נראה לי הזוי שיחתנו ילדה בגיל 15. גם לסבתא זיכרונה לברכה אמרתי את זה”.
אותך ניסו לשדך?
“כן, אבל לא הסכמתי בשום אופן. והבהרתי את זה חד משמעית בכל דרך שיכולתי. אבל בתוכי הייתי מבועתת. זה מפחיד לחשוב שרוצים לחתן אותך בגיל כל כך צעיר. בעיקר אחרי שראיתי מה קורה לרוב הנשים שמחתנים אותן. גם לא הבנתי איזה גבר שפוי ירצה להתחתן עם ילדה בת 16 או 17 או 18? למה? למה לא לחפש נשים בגילך?”
איך הם קיבלו את זה?
“הייתי כל כך חד משמעית שלא הייתה להם ברירה. מגיל צעיר ידעתי שלא אתחתן. וגם אם כן, אז לא ברבנות. אני לא מאמינה במוסד הזה. מבחינתי זה מוסד בירוקרטי כוחני שמסרס ומתעמר בנשים ומשתמש בדת לקבל כוח.
“אני זוכרת שאימא רצתה להתגרש, ושנים הרבנות דחתה אותה ודרשה שלום בית. זה שיגע אותי. לא הבנתי איך אנשים זרים, שאלוהים יודע למה הם קיבלו את הסמכות ושלא מכירים אותה, קובעים לה אם מותר לה להתגרש. האבסורד שעד היום זה ככה, שנת 2019! אנחנו כבר לא בימי התנ”ך. אישה שלא טוב לה במערכת יחסים, זכותה לסיים אותם! אישה היא לא רכוש. ואין אף גבר או מוסד בעולם שיכול מוסרית לחייב אישה להישאר להיות נשואה לגבר שהיא לא רוצה. זה הזוי! תודה באמת שלא עושים היום עדיין את הייבום והחליצה”.
בסרט יש קטע שבו אימא שלך קוראת לך "מרדנית". את מרדנית?
“אני לא חושבת שאני מרדנית. בסרט באמת אני שואלת אותה למה אותי לא חיתנתם, אז היא עונה: ‘כי את מרדנית’, אבל אני לא חושבת שאני מרדנית, אני הגיונית. ילדה בת 16 שלא רוצה להתחתן היא לא מרדנית היא שפויה. מהבחינה הזו 'מרדנית' הייתה מחמאה. הטעות היא בתפיסה שלהם. בחורה בת 18 שרוצה להתגייס היא מרדנית?
"אחרי שהסרט הוקרן קיבלתי המון תגובות מבנות מהעדה שכל כך התרגשו והודו על הסרט ועל זה שפתחתי את הנושא והשמעתי את הקול שלהן גם. האמת שזה ממש הפתיע אותי. כל כך הרבה נשים וכל כך הרבה סיפורים אישיים. ידעתי שזה לא רק הסיפור שלי, אבל לא ציפיתי לכזו כמות של תגובות. יחד עם זה, גם הרבה נשים חרדיות וערביות כתבו לי שזה הסיפור שגם אצלן זה ככה, הפטריארכליות הזאת והדרישה להתחתן ותחושת המחנק”.
צילום: עזריאל משה
קיבלת גם תגובות פחות אוהדות?
“כן. היו גם גרוזינים שלא אהבו את הסרט. מישהו כתב לי: ‘הסרט שלך בכלל לא נכון, הגרוזינים הם לא כאלה, אני הרשיתי לאשתי ללמוד מה שהיא רצתה…’ שזה מצחיק שהוא הרשה לאשתו ללמוד מה שהיא רצתה. נחמד מצדו, לא? היו כאלה שכעסו כי הוצאתי שם רע לעדה. מדהים שזה כל מה שאכפת להם כל הזמן”.
אמרו לך שפגעת בכבוד שלהם?
“כן. הכבוד הזה שלהם. מדהים שזה הדבר שהכי מעניין אותם. הכבוד הזה. אבל זה קיים גם בעדות אחרות. בכל עדה שמרנית. אני סיפרתי את הסיפור שלי, סיפור על חברה מסורתית ומה שקורה לאינדיבידואל הנשי בחברה הזו. יכולתי להיות גם מעדה אחרת, אבל מה לעשות, אני גרוזינית”.
אבל אין לך אנטי לעדה שלך?
“לא אבל יש לי ביקורת לגיטימית, וזכותי להראות אותה ועשיתי את זה בדרך שלי. אני חושבת שאם הם ירגיעו שנייה מהאובססיה שלהם אחרי הכבוד ויצפו בסרט, הם אולי ילמדו משהו על האימהות שלהם, על הנשים שלהם ועל הבנות שלהם”.
רוצים להישאר מעודכנים?
הקליקו כאן לאפליקציית "כאן דרום – אשדוד"
הסרט הזה הוא סוג של מראה שהצבת למשפחה ולעדה שלך מול הפנים?
“הסרט היה מכתב פתוח למשפחה שלי והיה איזושהי סגירת מעגל שידעתי שאני חייבת לעשות עם עצמי, ועד שלא אעשה אותה לא באמת אמצא מנוחה. הייתי חייבת להוכיח לעצמי שאני יכולה לנצח את הפחדים שלי. וכן, הסרט זה הוא צעד קטן לאנושות וצעד אדיר לי (היא צוחקת וקורצת בשובבות)”.
אבל הוא ביקורתי ולא קל.
“נכון, אבל גם את עצמי אני מבקרת בסרט”.
כן, אבל הביקורת שלך היא לא רק כלפי אימא שלך והמשפחה הפרטית שלך, אלא כלפי קולקטיב.
“הביקורת שלי היא כלפי חברה שמרנית, מסורתית, פטריארכלית באשר היא ועל ההשפעה שלה על הקשרים בין הנשים, יחסים של אימהות ובנות בצל השמרנות הזו”.
"הביעבוע תמיד קיים". צילום: עזריאל משה
נו, ושחררת? יש הקלה?
“ניקיתי המון. אבל הביעבוע תמיד קיים אצלי. זה לא שאני הולכת עכשיו על עננים, אבל ניצחתי, כן”.
את מי ניצחת?
“את עצמי. הסרט היה מסע מטורף שבו התמודדתי עם המון פצעים שסחבתי בחיים שלי. וכל זה כשאני מחזיקה את המצלמה וחושפת ונחשפת.
“אני חושבת שלכל אחד יש את המאבק העצמי שלו. ובמישור הזה הסרט היה בעיקר סביב מאבק שלי עם הקולות שהופנמו אצלי. זו מלחמה פנימית. הסרט הזה הביא אותי לנקודה שבה אני יכולה להסתכל על עצמי ולהירגע סוף סוף. לעצור ולומר ‘ג’יין, את בכיוון הנכון, את בסדר, הוכחת לעצמך שאת יכולה ומסוגלת’”.
מרדנית? אני?
בסרט מגלמת ביבי שני תפקידים. היא גם הילדה, האישה, הנכדה שמשתתפת, אבל היא גם זו שאוחזת במצלמה והבמאית. העלילה, התיעודית כמובן, מתמשכת על פני ארבע שנים וחצי. שבמהלכן ביבי חווה היריון, לידה, פרידה מבן הזוג, מעבר של דירות, חזרה לבית אימא מרים באשדוד, פטירתה של סבתה לילי (ריבה), שאליה היא הייתה מאוד קשורה, והרבה מאוד דינמיקה משפחתית, בעיקר יחסי שלושה דורות של נשים. גם מקומו המרכזי של האוכל לא נפקד. כפי שאפשר להבין היה לה איזשהו אישיו לא ממש פתור. אבל המצלמה עוזרת לה לדבר ולפתוח דברים מול הקרובים לה ביותר. זהו כביכול הפרדוקס, היא יכולה "להתחבא" מאחורי המצלמה אבל גם להציף דברים מעל לפני השטח.
הסרט זכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל "דוקאביב" האחרון, הוקרן לאחרונה בערוץ כאן 11 בטלוויזיה ועתיד להשתתף בפסטיבלים בעולם.
"ניצחתי", ביבי. צילום: עזריאל משה
“אני גאה בסרט שעשיתי. זה סרט שהתבשל לי בבטן שנים ולא הרפה, והנה הגיע הרגע שזה יצא לפועל וזו תחושת הקלה, גאווה וסיפוק אדיר שהצלחתי. אבל הפרס האמיתי עבורי הוא הנימוקים לפרס “חבר השופטים”: ‘יוצרת הסרט’", היא מקריאה, "‘קול חדש ונועז בנוף הקולנועי, מגלה יחס חסר פשרות למלאכתה. בזה אחר זה היא חוצה את גבולות הטאבו שהציבו בפניה ערכי המסורת וסוללת דרכים קולנועיות חדשות ליצירת דיוקן בלתי נשכח של אהבה גדולה שיכולה להתקיים בין שלושה דורות של נשים’”.
במה את עובדת היום?
“אני עצמאית ועושה עבודות תוכן, תחקירים, בימוי, בעיקר לתכניות תחקיר. בעבר עשיתי בעיקר דוקוריאלטי כמו ‘משפחה חורגת’, ‘טריני וסוזנה’, ‘צחוק מהעבודה’, ‘משחקי השף’”.
מה פשר הקשר הטעון שלך עם אשדוד?
“החוויה הראשונית שלי היא הילדות שלי, והילדות שלי הייתה מורכבת. הייתי ילדה חסרת ביטחון ומופנמת. תוסיף לזה את המציאות המורכבת בבית. כנראה שבגלל החוויות והזיכרונות קשה לי עם אשדוד. זה לא פשוט לחזור לבית של אימא בגיל 40, בעיקר אחרי שאת נפרדת מבן זוג. אבל לכל דבר יש סיבה. וזה כנראה שלב שהייתי חייבת לעבור. ודווקא במקום הכואב והנמוך הזה יצא לי הסרט”.
מה השלב הבא? על מה את עובדת היום?
“אני עובדת על סרט דוקומנטרי שני. הוא לא יהיה אישי כמו הסרט הזה, אבל הכול עדיין בחיתולים ואני לא אוהבת לדבר על דברים שאני עדיין עובדת עליהם”.
את רוצה עוד ילדים ועוד סרטים?
“סרטים אני יודעת שיהיו. עוד ילדים… הלוואי, אבל אני אוטוטו בת 42 והחוויה של היריון היא חוויה של להיות תלויה במישהו אחר ואני שונאת להיות תלויה. מה גם שאני אימא טוטאלית של נועם. אני נפעמת ממנו כל פעם מחדש, ואני לא יודעת עדיין אך אפשר למצוא בלב מקום לעוד אהבה”.
ג’יין ביבי היא…
“אוי אני לא אוהבת את השאלות האלה… אימא של נועם, יוצרת, אישה. להמשיך?"
