מתן פרץ, 30, תושב גן יבנה, הוא כבר כוכב רשת ולא רק. הוא גם סטנדאפיסט מתחיל שעוד לא סגר שנה בתחום, אבל מעז לתהות: איך אף סטנדאפיסט בארץ עדיין לא שבר את תקרת הזכוכית ופנה למופעים בינלאומיים?
פרץ משתתף כעת ב”פרויקט קליזו” — סדרת טלוויזיה שעוסקת בוולוגים (ברוכים הבאים, מי שלא יודע מה זה אומר: בלוגים מבוססי וידיאו). מדובר בבלוגים יומיומיים ביוטיוב, שבהם סרטוני קומדיה, אתגרים חברתיים ומערכונים. יחד עם חברו סהר קליזו — איזה קטע, גם הוא מגן יבנה — שהקים את הפרויקט, הם גרים בווילה הממוקמת על יד שדה התעופה נתב”ג, ושם הם כותבים תוכן ומנהלים בלוג ביוטיוב. אבל בניגוד ליוטיוברים, פרץ מעדיף דווקא להגדיר עצמו סטנדאפיסט.
עם בדיחות על עדות
נפגשנו בביתו של פרץ בגן יבנה. משפחה דתית, אימא סימה מנהלת את בית הספר מקיף אמי”ת ב’ שהפך לאחרונה לבית ספר טכנולוגי, אבא עובד בחברה פרטית לפינוי מוקשים. מתן הוא הבן הבכור. עוד היו בשטח אחיו שמתנשא לגובה 1.94, אחותו בת העשרה, ההורים, הסבתא ותמונה של הרבי מלובביץ’ מציצה מהסלון. זה קרה אחרי שהשתתף במופע “לא חשוב מאיזו עדה: לצחוק על עצמנו — מופע סטנד אפ ישראלי” באשדוד.
מתן פרץ וסהר קליזו. צילום: סהר קליזו
אתה בא ממשפחה שומרת מסורת. גם אתה?
“ההורים שלי שומרים שבת”, מסביר פרץ, “כשאני פה אני מכבד, אבל בבית שלי יש חוקים קצת אחרים”.
איפה אתה גר היום בעצם?
“אני גר בווילה עם סהר קליזו, שם אני כותב תוכן ומנהל בלוג”.
פרץ קופץ למה שעבר עליו טרם הריאיון, כשחוסר תשומת לב לכתובת מקום המופע שבו השתתף גרמה לו לאיחור אופנתי וזיכתה אותו בפתיחה לא רעה. סוג של שבירת קרח. כראוי לסטנדאפיסט, ברגע שהוא נתקל בטעות אנוש מביכה, הוא לא מפספס חומר טרי ומכניס את זה להופעה של אותו הערב. רגע לפני שנפגשתי איתו הוא מודיע לי: “לא תאמיני מה קרה לי, נסעתי 40 דקות למופע בשדרות, וכמה דקות לפני שהגעתי, קיבלתי צלצול מההפקה שהזכירה לי שהמופע בכלל ליד הבית, במוזיאון הפלשתים באשדוד. הקהל נפל כששיתפתי אותו, אין כמו הומור עצמי, יצאתי סתום”.
נשמע שאתה מג’נגל בין שתי עבודות.
“בין שני חלומות, שניהם באו לי בבת אחת. בדרך כלל יש חלום אחד ומתעסקים בו, אז פה אני בבקרים בווילה ובערבים אני בסטנדאפ”.
על הבמה. פרץ בסטנד אפ פקטורי. צילום: דריה פרסולוב
לפעמים חלומות מתגשמים, אבל מבינים שלא זו המטרה. זה מה שרצית?
“אז זה קרה לי באמת עם המוזיקה, בגיל 17. הופעתי פה בגן יבנה, למדתי מוזיקה ב-BPM בתל אביב והייתי בטוח במשך שנים שאני אהיה זמר”, הוא צוחק על עצמו וממשיך, “ואחרי שהתחלתי את הסטנדאפ הבנתי שהשירים היו רק תירוץ לדבר עם אנשים בקהל. עכשיו כשאני רק מדבר עם אנשים בקהל, זה מה שפותח”.
אז איך הייתה ההופעה?
“היה טוב, היה קהל טוב”.
אתה רגיל לקהל האשדודי?
“התחלתי באשדוד, אז כן. ההופעה הראשונה שלי הייתה בחמישה למרץ 2018”, אומר אחרי שבודק בלוח השנה הסלולרי ומוסיף, “היא עברה הרבה יותר טוב ממה שחשבתי, משמעותית יותר טוב. אמרו לי שיעברו שנים עד שארוויח משהו מהתחום הזה, שאצטרך להופיע בלא מעט מועדונים קטנים, אבל משהו עבד”.
עשית דריסת רגל בתחום לפני פחות משנה. מה עבד?
“נחשפתי לעולם של הסטנדאפ ממש לא מזמן, עשרה חודשים, פגשתי הרבה אנשים בתחום, חלקם מפורסמים וגדולים וחלקם מתחילים כמוני, חלקם בשלב הביניים שהם לפני הפריצה, אבל עדיין אף אחד כמעט לא מכיר אותם, וכל אחד עובר תהליך שונה אבל מסגרת הזמן מאוד דומה.
"בדרך כלל סטנדאפיסט צריך להופיע שנתיים עד ארבע עד שמשלמים כדי לראות אותו, ובגלל שאני נמצא במקביל גם ב'פרויקט קליזו' שמקבל חשיפה די גדולה, אז זה קרה מאוד מהר, ולאחרונה אני מופיע יותר במרכז ובירושלים”.
צפו: פרויקט קליזו, פרק 1 – הוט ביוטיוב:
ספר לי על הפרויקט.
“זה פרויקט שהתחיל בתור בלוג יוטיוב ותפס תאוצה, עכשיו זה דרך הוט. אנחנו מתעדים את החיים שלנו ומעלים לרשת. לא מזמן סגרנו 300 אלף רישומים בערוץ. ופתאום קיבלתי זרקור, אבל אנשים שוכחים שהתחלתי סטנדאפ לפני דקה… רגע, שנייה, אני בונה את 20 הדקות הטובות שלי עדיין”.
אמנם פרץ מודע לניסיון המועט שיש לו בתחום, אבל כבר מופיע לתיירים באנגלית, מחמם את רן דניאל ומקבל אפילו תגמול כספי על חלק מההופעות שלו.
אילו הצעות קיבלת בסטנדאפ?
“הציעו לי אלפי שקלים כדי לבוא, לעשות ערבי חברה, הבטחתי שכשתהיה לי שעה של סטנדאפ אבוא, אבל אני רוצה שיהיו לי חומרים טובים, אני עדיין לא שם”, הוא מסביר ובמקביל מבקש מאחיו הגבוה, “תעשה טובה, אתה מפריע פה עם הגובה שלך”, ומתחיל בצחוק מדבק.
אז אתה שואב את החומרים שלך גם מהבית?
“מהכול, מהסביבה שלי, מההורים שלי, מהמשפחה. אני משתדל שזה יהיה כמה שיותר אותנטי, כמובן שלכל סיפור אפשר להוסיף טיפה, אולי להגזים קצת, אבל שיהיה לו את הבסיס, ככה הוא גם שלך. ברגע שזה באמת קרה לך, שחווית את הדבר, אז אתה יכול להלביש עליו כמה דברים”.
כמו הגדולים
“תמיד הייתי מספר סיפורים”, הוא מעיד על עצמו. “למשפחה שלי, לחברים, כולם היו צוחקים, ובעצם הבנתי שמה שצריך לעשות בסטנדאפ זה לסדר את זה בצורה טובה ומעניינת. אף אחד לא רוצה לשמוע סיפור של ארבע דקות כשבסוף יש פאנץ’, צריך או שכל הסיפור יהיה מצחיק לכל האורך או שזה יהיה פאנץ’ מאוד קטן, שני משפטים”.
במה אתה נוגע בסטדנאפ?
“אני מאוד מיינסטרים בבדיחות שלי, אבל אני גם אוהב מאוד את הדברים שהם טיפה מחוץ לקופסה. על סקס אני לא מדבר, אני בא מרקע דתי, זה לא נעים לי, לא נוח לי לדבר על זה, גם כשאני רואה שסטנדאפיסטים אחרים מדברים וצוחקים על זה, זה מביך אותי גם”, אומר וצוחק במבוכה, “יצא מצב שהסטנדאפ שלי הוא מאוד נקי. בחירה שלי. כלומר יש לי דברים בוטים, אבל כאלו שמשחקים על הגבול. רץ על הגדר אבל לא נופל.
"מאוד מיינסטרים". פרץ. צילום: פבל
“אז אני מדבר על גזענות, בדיחות שחורות, ואני גם אומר דברים שמצחיקים אותי, כמו עדות נגיד. הרבה פעמים זה עובד, אבל צריך לקרוא את הקהל. היום היה נגיד ספיישל עדות במוזיאון הפלשתים, אז יש קטע שאני אומר שככל שהעדה יותר מדכאה את הנשים שלה, ככה יוצא אוכל יותר טוב. בגלל זה האוכל של האשכנזים פחות טעים”, ומתחיל לחקות דמות רצינית קיבוצניקית — ‘מאוד שוויוני, מאוד ליברלי’ — ולגבי המרוקאים, אולי מההתעללות הזו זה מה שמוציא את הטעם… אז ברור שזה מאוד על התפר, אני משתדל לא ליפול”.
פרץ סיים תואר ראשון בתקשורת במכללת ספיר במסלול רדיו, ובעבודת הגמר עשה שעה של ברודקאסט על עולם הסטנדאפ הישראלי. הוא גם עבד בתור ברמן בפאב שלומפר באשדוד.
“יצא לי לראיין הרבה גדולים, עדי אשכנזי, יוסי גבני, נדב אבוקסיס, ובשורה התחתונה כולם אמרו אותו הדבר: אתה צריך להיות מצחיק. לא מצחיק? שים לב טוב—טוב מה עובד, כי אף אחד לא בא לסטנדאפ בשביל להחכים, באים בשביל לצחוק. תבוא להצחיק, זהו. וזה נר לרגליי”.
איך אתה מסביר את הקפיצה למים: מלימודי תקשורת לסטנדאפ?
זה לא כזה מעבר, ברדיו כל אחד אומר את הקול שלו ואת הדעה שלו — ובברודקאסט יש יד חופשית על הנושא שאתה רוצה לדבר עליו, וזה דווקא מאוד עוזר כי הרי הבדיחות שסטנדאפיסט מעלה זה הוא, ואם אין לך עדיין זהות ואתה לא יודע מה מצחיק אותך ומה אתה חושב על דברים, אתה לא יכול להיות סטנדאפיסט. כמו שאתה לא יכול להיות זמר אם אתה לא יודע מה אתה מרגיש. לימודי התקשורת דווקא מאוד עזרו, גם אם אנשים לא חושבים שנושא מסוים מצחיק, אני אעלה אותו אם אותי זה מגניב ומצחיק”.
מתן בעמדת הברמן. צלם: גל מלכה זהבי
על איזה סטנדאפיסט התחנכת?
“כל החיים שלי ראיתי סטנדאפ, באנגלית בעיקר, גם בעברית, כמו שכולנו רואים, שחר חסון, אדיר מילר, אורי חזקיה, אבל בארצות הברית מגניבים אותי הממדים של קהל בסטנדאפ. יש קהל של 40 ו-50 אלף איש לבחור או בחורה שעומדים עם מיקרופון ואולי מגבת ובקבוק מים. למה אין סטנדאפיסט כזה בארץ שממלא אולמות כאלה בינלאומיים?”
אדיר מילר.
“זה לא להיות בינלאומי, זה כמו ללכת עם המשפחה שלך לחו”ל. אני מדבר על סטנדאפיסטים אירים, הודים שעושים סיבוב הופעות סטנדאפ מסביב לעולם. קחי לדוגמה את לואי סי—קיי, אני מת להגיע בתור בן אדם למעמד שבו מאות אלפים מגיעים לראות מה יש לך להגיד, אנשים לא מבינים כמה זה קשה”.
אז לשם אתה שואף, לבינלאומי.
“הסטנדאפיסט הישראלי הזה שמסתובב בכל העולם”.
תוחם גבולות, נזהר לא ליפול
פרץ נשמע שאפתני, אבל הוא כבר התחיל בתהליך שלו ומעביר סטנדאפ באנגלית לתיירים, ולדבריו יש ביקוש.
איפה אתה מעביר?
“איפה?!” הוא צוחק ויורד לקרקע, “כל מקום שייתן לי אני אעלה על הבמה. יש מקום בירושלים שאני מאוד אוהב שנתן לי את הבמה בפעם הראשונה ואני שומר להם חסד. לא הייתי להיט באנגלית, וזה חרה לי מאוד, אז שמעתי יותר שירים, צפיתי בסרטים בלי תרגום, או בסדרות כדי להבין את הסלנג האמריקאי, ובסדרה עדכנית את רואה איך באמת מדברים את השפה הזו”.
היית בארה”ב?
“הייתי בעגלות”.
כמו כל ישראלי ממוצע אחרי הצבא.
“כן, כן, אבל אני לקחתי את זה בתור ‘בוא נראה איך הם חיים’, לא בתור ‘בואו נעשה קופה’, ועל העגלה הייתי עושה כמה צחוקים שהייתי יכול. בהתחלה זה היה קודם כדי לראות איך הקהל האמריקאי הגיב לזה, אבל זה היה על הדרך הרבה לפני שהיה לי אומץ לעשות את הצעד לבמה הזו, ואיך שסיימתי ישר רציתי להתחיל להיות על הבמה באנגלית. אמרו לי ‘מה פתאום’, ‘קודם תופיע כמה שנים בעברית בארץ ורק אז…’ ואני שאלתי 'למה? אני רוצה להתחיל עכשיו'”.
יש קהל בארץ לסטנדאפ באנגלית?
“יש תיירים, אני לא מופיע באנגלית לישראלים”.
ואתה מדבר שם אירועים וחוויות בארץ?
“אוניברסליים. הסטנדאפ שלי באנגלית שונה במהות מזה של העברית, אני משתדל מאוד לשמור על שיח תרבותי אותנטי”.
בווילה דיברת על שמנופוביה. אתה מדבר גם על זה במופע?
“בחוויה שלי בתור ילד אמרתי שאף פעם לא היה לי מה ללבוש, והרגשתי רע איך שנראיתי, ובתור ילד שהיה שמן אני אמרתי מה שהיה לי והפכו את זה ל’לוחם הצדק, לוחם בשמנופוביה’, אז לא. אני אמרתי את מה שהיה לי, הייתה שם פאדיחה עם ההלבשה שעצבנה אותי, וזה יצא מחדר ההלבשה, ובמסגרת הטלוויזיה הכול התגלגל והגיע לאן שהגיע, אבל אני אף פעם לא אוהב את ההטפות, בשום נושא, גם לא הדתי. הערות כמו ‘הוא לא שם כיפה, איזה מין יהודי זה?’ — אם בן אדם שמח וטוב לו, הוא נהנה ולא פוגע באף אחד אחר, מה אכפת לנו. וזה שינוי פאזה שהיה לי מאוד קשה לעשות, עד גיל 27 הייתי עם כיפה על הראש”.
סיים תקשורת, פרץ. צילום: פבל
על איזו הטפה אתה מדבר פה?
“כל הטפה. עכשיו אני אצל חלי ממן, מתאמן ומטפל בבעיה, אבל…”
זו בעיה מבחינתך?
“בטח. זו בעיה שלי, כי זה מפריע לי שאני לא יכול ללבוש חולצות יותר צמודות, אני לא אומר שילד שמן זו בעיה, אני מדבר על עצמי אישית, והבעיה פה היא עמוקה יותר, זה לא שעכשיו היית ילדה שמנה ועכשיו את מרזה וזהו. גם כשתהיי הכי יפה, עדיין תרגישי מכוערת — זו הבעיה”.
דימוי עצמי.
“כן, בן אדם רזה יכול להשמין, אבל שמן נשאר כזה במחשבה”.
עכשיו אתה מסתכל על עצמך במראה, מה אתה אומר לעצמך?
“שאני עדיין לא מבסוט על עצמי, אבל אני בדרך לשם”.
אתה אומר, "וואלה, אני חתיך"?
“את זה אף פעם לא אמרתי, אני אומר, ‘וואלה, אני בסדר’. זה גם משהו שצריך להגיע אליו, בלי פאניקה. הבעיה היא עמוקה יותר, הבן אדם צריך לעשות עבודה עם עצמו. אני מכיר נשים יפהפיות אבל שמנות לשעבר, שעדיין לא ניצחו את איך שהן היו נראות. האתגר האמיתי הוא לאהוב את עצמך”.
ואת כל זה אתה מעלה לבמה?
“כן. אני חושב שזה סוג של פסיכולוגיה שכזו, אתה מוציא את זה החוצה… זה לא טוב לשמור. אני נגיד אומר לפעמים שהייתי ילד שמן בשנות ה-90, כשזה היה חדש עדיין, לא היו רגילים לילדים שמנים, חשבו שקיבלתי מכה. הייתי מתבייש שכל הילדים בכיתה תמיד היו רצים מהר יותר ממני. אבל מה שיפה בתגובה של סטנדאפ, זו העובדה שהוא מיידי וגם ראשוני. אי אפשר לייצר צחוק לא רצוני, אם זה מגיע זה מגיע, אפילו בנהימות”, אומר ומחקה. “אין על לשמוע צחוק של אנשים, לשמוע תרועה של צחוק, אין הרגשה טובה מזה בעולם, זה השיא של השיא”.
"כמו דייט"
“אם אתה מרגיש שהשיחה עם הבחורה בקצב טוב, אתה פתאום תגיד לה דברים שלא תגיד לה ביום הראשון, אבל אם אתה רואה שאין עם מי לדבר ואתה לא מעניין אותה כל כך, אז אתה נשאר על הבונקרים”, אומר ומציג רשימה של נושאים שהוא נושא איתו כדי לצלוח מופע סטנדאפ מוצלח.
“ההופעה האחרונה נגיד, אתה רואה שהם חבר’ה אינטיליגנטים. באו למוזיאון, שישי בצהריים, זה לא טבע., אז הרגשתי את השחרור לדבר איתם על דברים הרבה יותר שנונים”.
"ההופעה הכי גרועה שהייתה לי". פרץ. צילום: פבל
מה ההופעה הכי כושלת שהייתה לך?
זה היה במסגרת מרתון, בין חמש לעשר דקות. זו הייתה ההופעה הכי גרועה בעולם, הם לא הבינו מה אני רוצה. מצאתי עצמי מסביר את הבדיחות של עצמי, ממש. מישהי זרקה עליי משקפי שמש, והם היו משקפיים של הביוקר”.
אמרת לה תודה?
“היא ישבה שורה ראשונה, המינימום זה לא לדבר, פניתי אליה והיא ענתה לי. עכשיו אני גדלתי בתור ילד שמן, אם יש משהו שאני טוב בו זה לעקוץ, כי אין מה לעשות — אתה מפתח סרקזם, כי לריב מכות אתה לא יכול, לרוץ אחרי מישהו אתה לא יכול, אז אתה רץ למרחקים. אני חשבתי שזה ברוח טובה, ואז היא זרקה עליי את משקפי השמש”.
מה קורה כשיש לך בלק אאוט בהופעות?
“שאלה מעולה. קודם כול פאניקה. אני מחשב לעצמי אסטרטגיה ואומר לעצמי: ‘אוקיי, יש לך חומרים, עכשיו רק תקשר אותם, כי בלאק בדרך כלל מופיע כשהקהל לא צחק, ואז יש דממה, אתה עומד שם. ראיתי את זה קורה לסטנדאפיסטים מתחילים, וזה מחזה נורא, קשה לראות את זה, גמגום שקשה לצאת ממנו. במקרה כזה אני נעזר בדף שהכנתי”.
לעומת זאת, פרץ מסבר על חוויה טובה שהייתה לו: “קרה לי פעם שכל כך התלהבו מבדיחה חדשה שעדיין לא בדקתי אותה, מחאו כפיים והתלהבו ששכחתי מה רציתי להגיד אחר כך. בטבעי הייתי אמור להמשיך לנושא אחר ופשוט עמדתי שם וביקשתי מהם להוציא את הפתק והמשכתי. אני משתדל שזה לא יקרה לי כמובן. אני רוצה שאנשים יראו אותי מופיע, ויגידו ‘בוא'נה, הוא טוב’, בלי קשר לזמן שאני מופיע, לשם אני מכוון, כמו ב-KING GONG בסטנד-אפ פקטורי”.
מה הקונספט של זה?
“יש גונג על הבמה, מביאים 15-12 סטנדאפיסטים, והמטרה שלהם היא לשרוד דקות על הבמה. מה זה אומר? מחלקים לקהל שלושה כרטיסים אדומים גדולים, והקהל בוחר אם להמשיך או לא, ברגע שעולים שני כרטיסים באוויר, מתנגן הגונג, המנחה יורד עליך וזה ערב קשוח.
"כל הסטנדאפיסטים שאני מכיר אמרו לי ‘שמע, תתרחק מהערב הזה, זה ערב שמשפילים אותך, אותם אנשים תמיד זוכים כל הזמן, אל תלך לשם. כשאומרים לי לא לעשות משהו, באופן טבעי אני רוצה לעשות אותו”.
מאתגר את עצמך.
"מאוד. הופעתי שם ארבע פעמים, בארבע הפעמים עליתי לגמר, ובפעמיים האחרונות לקחתי רצוף, לא הבינו את זה. וזה מה שאני רוצה שיגידו: ‘מי זה הבחור הזה? ולמה הוא מצחיק אותי?’ זה כמו שאתה מתאהב במישהי ואתה אומר, ‘היה סבבה, היה מגניב, זו היא'. היא עשתה או אמרה לך משהו שאתה אומר, 'זהו, אני לא צריך אף אחת אחרת חוץ ממנה'. זה מה שקורה לי עכשיו עם הסטנדאפ, אנחנו בסך הכול במערכת יחסים עשרה חודשים, זהו, ופתאום נופל האסימון: זה מה שאני צריך לעשות, כי אתה אוהב אותה, היא כל החיים שלך וזה מה שאתה צריך לעשות".
