סיון אטנר הפכה לסוג של כוכבת. אנשים מזהים אותה ברחוב, היא מקבלת הצעות לעבודות חדשות ולתפקידים וגם חיי האהבה בשיאם. לא פלא שעיניה, החודרות בלאו הכי, בורקות.
הדמות שהפכה לכה מזוהה עמה היא פרידה מסדרת הטלוויזיה של מני אסייג “שנות ה-80”. לעיתים קשה לזהות את הדמיון, אחרי הכול מדובר בדמות מבוגרת בהרבה מגילה של אטנר. אבל היא עושה עוד הרבה דברים אחרים, ולמעשה הקשר שלה לעולם המשחק וההופעה על במה החל כמעט מאז שהיא זוכרת את עצמה.
מודל 87'
סיון נולדה באשדוד לפני 31 שנה, ילידת שנות ה-80, בת בכורה של הוריה, פנינה ושוטה (שבתאי). המשפחה, במקור אטרשוילי, עלתה מגיאורגיה. ילדותה ונעוריה עברו עליה באזור א’, ליד המרכז המסחרי שסביב רחוב רוגוזין – ה"דאונטאון" המסורתי של אשדוד הקטנה של פעם, עם שכנים מכל מיני עדות ותרבויות.
נמשכה לבמה מגיל צעיר, אטנר. צילום: רועי סרוסי
יש לה אחות בת 28 ואח בן 21. היא למדה בבית הספר גאולים ובמקיף ג’. “מגיל 13, אני חושבת, הבנתי שהייעוד שלי בחיים הוא לשמח לבבות, להיות על הבמה ולהוציא החוצה כל מה שיש לי בפנים”, היא מעידה.
לאביה היה קיוסק ברובע ט”ו עוד כשהשכונה הייתה בחיתוליה. כשהוא חלה, נאלץ לסגור וההשפעה הורגשה מיד.
אטנר היא גרושה ואם לילד, אלרועי, בן 3 וחצי. בקרוב מאוד, ב-3 במרץ, תעמוד שוב מתחת לחופה, לצד בן זוגה קובי בר.
אז מה סיון, נכונות השמועות שבאשדוד לא יודעים לפרגן?
“יש ויש. יש אנשים שמאוד אוהבים לראות הצלחה של אחרים, ויש את אלה שמסתכלים על איפה הם לא הצליחו כמוך – ‘איך היא שם ואני לא?’”
ואת נתקלת בכאלה?
“אני מרגישה, לצערי. אם זה חוסר פרגון למשל לפוסט. לא מזמן התראיינתי בטלוויזיה על פרידה, העליתי פוסט, ולא עפו על זה. לעומת זה, אם אני מעלה תמונה עם הילד, מלא לייקים ותגובות. בעיקר כואב לי חוסר הפרגון לקריירה שלי מצד אנשים שאני מכירה, אנשים קרובים, חברים שלמדתי איתם”.
בעקבות הניתוח שעברה בילדותה ניתן לה פרופיל נמוך והיא העדיפה ללכת לשירות לאומי ולא לצבא. לאחר מכן למדה משחק בבית צבי.
סיון בתור פרידה יושבייב (משמאל) ב"שנות ה-80" עם ויטלי, ממוקה וארזו. צילום: יח"צ רשת
“כבר בגיל 16 סחבתי את אבא שלי פעמיים בשבוע לתל אביב לשיעורי משחק מול מצלמה, הוא היה מחכה לי כל פעם שעתיים וחצי”, היא נזכרת. “עשיתי שלושה קורסים — אצל חנן גולדבלט, משה איבגי ודליק ווליניץ. כשהלכתי להיבחן לבית צבי בגיל 20 והתקבלתי, השתתפתי בתחרות מונולוגים. היא הייתה באשדוד, והשופט היה איבגי שכל כך התרגש עד שהזיל דמעה. אחרי שבועיים התקשרו להודיע לי שזכיתי”.
בסוף השנה השנייה ללימודי המשחק החלו אודישנים לסדרה “שנות ה-80”, והיא החליטה ללכת ולנסות. “בהתחלה עשיתי אודישן לדמות אחרת — ארזו, הבת של פרידה שנשואה לממוקה. בסוף לוהקתי לתפקיד של פרידה”.
את משחקת אישה ממוצא קווקזי, והמשפחה מוצגת קצת כפרימיטיבית, לא?
“כן אבל ככה זה היה פעם. גם במשפחות גרוזיניות. אני כבר מדור אחר, ועדיין, למשל, לא היה מצב שאביא הביתה חבר בגיל 16 או 17, ובטח לא שהוא יהיה אצלי בחדר והדלת סגורה. לעולם לא. אבא שלי הורג אותי ואותו ביחד. אין דבר כזה. החבר הראשון שלי היה בגיל 20, וגם זה לא הלך חלק”.
והייתה ציפייה שהחבר יהיה גרוזיני?
“לא”.
וניסו לשדך לך?
“ממש לא. אבל בדור של ההורים שלי כן, וניסו לשדך לפי מעמדות, לא משנה אהבה”.
אז מצאת קווי דימיון בין העלילה של "שנות ה-80" לרקע שממנו את באה?
“באופן כללי כן, אבל יש למשל הבדל עצום בין קווקזים, גרוזינים, בוכרים. מה שמאחד את כולם זה עניין הכבוד והמשפחה”.
את עצמך ילידת שנות ה-80.
“נכון, נולדתי ב-87’, אבל הייתי צריכה לעשות הרבה עבודה כדי ללמוד ולהיכנס לדמות. כשקיבלתי את אפיון הדמות של פרידה היה כתוב אישה מבוגרת, נשואה פלוס 10 ילדים, עברית עילגת. ואני אומרת לעצמי, ‘זה גדול עליי’. כולה הייתי בת 24. אני זוכרת שהלכתי למשפחות קווקזיות, ישבתי עם סבתות ואימהות, הסתכלתי על מימיקות, תנועות, נכנסתי לדקויות הכי קטנות”.
הדמות שלך, פרידה, לא מגחיכה קצת את הסבתא הקווקזית?
“אתה חייב להבין שהסדרה הזאת היא על גבול ההיגיון. תמיד ניסיתי ללכת על קו התפר שבין להגזים ולא להגזים. יש בה הרבה תיאטרליות. בהתחלה פחדתי שבאמת זה מקבע את הסטיגמות ובאמת בעונה הראשונה קיבלנו ביקורות נוראיות. כמעט כולם קטלו. אני חושבת שבגלל שמני ושלום אסייג יצרו פה סוג של מראה למציאות שהייתה, אנשים פחדו לראות את עצמם משתקפים בה.
“מעונה לעונה ראינו עד כמה אנשים מזדהים עם הסדרה, והיא הפכה לחלק מהתרבות הישראלית. איך זה באמת היה חתונות מתחת לבלוק, ואיך המרוקאים בהגזמה שכל דבר משווים את מה שבארץ למה שהיה במרוקו ואוי ואבוי למי שמדבר על מרוקו. אני גם חושבת שלהביא אנשים מהפריפריות ולא ממרכז תל אביב ולתת להם הזדמנות זו הגדולה כאן. העלילה מתרחשת בטירת הכרמל ומצולמת ברמלה”.
כמה זמן צריך לאפר אותך לפני כל צילום כדי שתהיי פרידה?
“שעה-שעה וחצי”.
ממשיכים לצלם?
“כן. עכשיו מסיימים את הצפייה של העונה הרביעית, וביוני בעזרת השם נתחיל לצלם את העונה החמישית”.
הגמגום והחרם
לא תמיד היא “סבלה” מעודף ביטחון עצמי. ילדותה הותירה בה גם משקעים. אחד מהם הוא הגמגום.
רוצה תיאטרון, אטנר. צילום: פבל
“הייתי ילדה שמגמגמת”, אומרת אטנר בגילוי לב. “זה לא עבר לחלוטין, אבל אני עובדת על זה. זה התחיל בסביבות גיל 11. הייתי בכיתה ה’. פתאום שמתי לב שאותיות מסוימות, בעיקר אהו”י, לא יוצאות לי טוב מהפה. זה הגיע למצב שלא הצלחתי לקרוא בכיתה. זה קרה לי פעם אחת, יצאתי מהכיתה בבכי. כל הילדים התחילו, ‘נו, מה, את לא יודעת לקרוא?' מאז הפסקתי להיות בפרונט ולא הרביתי לדבר. העדפתי לשתוק. לקחתי צעד אחורה”.
ולפני כן?
“מגיל קטן הייתי מאוד דומיננטית, מלאת חיים וביטחון עצמי. תמיד הייתי עושה הצגות בבית ועם חברים. אימא תמיד אמרה שאהיה לידרית”.
ואז לאחר אותה חוויה בכיתה, סיפרת להורים?
“לא. לקחתי את זה כמשהו מאוד טראומתי ולא סיפרתי. אחר כך גם עשו עליי חרם”.
תסבירי.
“כי פתאום הייתי מתנגדת, התמלאתי כעס כלפי כולם, כלפי העולם, אבל הכעס היה כנראה בעיקר על עצמי. אולי זה נוצר כי ניסיתי להסתיר את הגמגום ורציתי להראות שהכול בסדר. פחדתי להכיר בחולשה. היו רושמים לי על השולחן ‘דיסלקטית’ וכל מיני דברים לא נעימים. הציקו לי מאוד. פעם אחת תלמיד ירק עליי. זה היה הדבר הכי משפיל שעברתי”.
סיון ובנה, אלרועי
אנחנו יושבים, ואני מרגיש שזה מאוד חי אצלך, הנושא הזה.
“כן, זה נכון. תראה, כשילדים היו מולי אחד על אחד, אז לפעמים יצאו לי כמה מילים עם גמגום. אז כדי לא להמשיך לגמגם הייתי לפעמים לוקחת את הרגליים והולכת באמצע שיחה או מפגש חברתי. היה לי רע, סבלתי. זה הגיע למצב שקמתי בבוקר ולא רציתי ללכת לבית הספר. בכיתה ו’ עברתי ניתוח לאחר שנפלתי ונחבלתי. ואתה לא מבין כמה שמחתי כשהבנתי שלא אצטרך ללכת ללימודים כמה שבועות”.
מתי ההורים שמו לב שמשהו קורה פה?
“נראה לי שהם שמו לב לבעיה רק כשעליתי לכיתה ז’”.
זה הרבה זמן. הסתרת את זה טוב.
“אני לא יודעת אם הסתרתי טוב, פשוט הייתי נמנעת מכל מיני דברים. כשהגעתי לחטיבה אבא שלי חלה בסרטן. אני זוכרת שנפתח תיאטרון קהילתי במתנ”ס נווה יונתן והלכתי. כתבתי מונולוג שעסק בעצם בדברים שעברתי, וכשביצעתי אותו בבחינות הקבלה בכיתי על הבמה, אבל לא גמגמתי. התחלתי לפתח כל מיני טכניקות שיעזרו לי לא לגמגם, למשל להכניס סאב טקסט בראש ואז מתחילה לדבר”.
בעצם טיפלת בעצמך.
“נכון. לא הלכתי לקלינאית תקשורת וגם לא לטיפול. אני גם לא יודעת לשים את האצבע מה גרם להופעת הגמגום”.
ואז התחלת לשחק.
“כן, אז גם נפתח תיאטרון במקיף והשתלבתי בו. הפחד והלחץ ירדו, ובהדרגה הביטחון שלי התחזק והתחלתי לחזור לעצמי. פחות התעסקתי בסרטים בראש סביב הגמגום. אולי גם העובדה שאבא חלה ולמרבה השמחה גם החלים, הכניסה את הדברים לפרופורציות. מכיתה י’, אני חושבת, כבר הייתי מהמקובלים ביותר, נקרא לזה”.
איך התמודדתם עם המחלה של אבא?
“כשאבא חלה הוא סגר את העסק. אני זוכרת את זה, תוך זמן קצר מאוד ירדנו מלמעלה, ממצב שהיינו מקבלים הכול ויוצאים לחופשות כמה פעמים בשנה, כמעט לתחתית. אני זוכרת שהיו לנו מלא חובות, ופעם גם הגיעו מהוצאה לפועל ולקחו לנו את הטלוויזיה. אימא הייתה עם אבא בטיפולים, והדודים שמרו עלינו. תקופה מאוד קשה. אימא הייתה עובדת בשתי עבודות כדי לפרנס אותנו, גם בניקיון וגם בחנות נעליים. אחרי שאבא החלים הוא חזר לעבוד והפך לשכיר”.
"לא יכולה לשמור בבטן". צילום: פבל
מה עם המשפחה המורחבת באותה תקופה?
“אימא התייתמה משני הוריה בגיל צעיר, והקשר עם המשפחה של אבא, לפחות חלקה, היה די רופף. עד היום אני לא מצליחה להבין. ההורים שלי לא התחתנו בשידוך. כנראה שזה התחיל משם. אבא שלי היה מיועד למישהי אחרת, אישה עם כסף, אבל הוא העדיף את אימא שלי, אישה יפהפיה, חתיכה שאין דברים כאלה, והוא פשוט ביטל את החתונה עם המיועדת ביום של האירוסין כדי להתחתן עם אימא שלי. זה היה נחשב לא מקובל במשפחה גרוזינית. ההורים שלו מאוד לא אהבו את זה. הם גם לא היו בחתונה. היום כשאני אימא בעצמי אני חושבת על זה: אם אני לא אהיה שם בשביל הילדים שלי — אז מי?”
זה השאיר בך משקעים.
“ברור, יש בי הרבה כעסים, הגם שהשלמנו בהמשך”.
בדרך כלל כשאת כועסת על מישהו את שומרת בבטן או אומרת לו ישר בפנים?
“אומרת, אומרת הכול. לא יכולה לשמור בבטן. אני מוכנה שלא יהיו בחברתי מאשר להיות צבועה”.
כל העולם במה
אטנר עסוקה גם בלימוד משחק ועושה תפקידים נוספים מלבד בטלוויזיה. “אני אוהבת מחזות זמר. בחנוכה לדוגמה עשיתי עם אבי לוי באשדוד, מאוד אהבתי. בכלל, אני אוהבת להיות על במה”.
ומה עם תיאטרון לאומי?
“כואב לי ששחקנים צריכים להגיע להבימה או לקאמרי דווקא. למה לעיר בסדר גודל של אשדוד אין תיאטרון רפרטוארי? יש בעיר הרבה חבר’ה מוכשרים”.
מה החלום שלך?
“לגעת בעוד דברים שעוד לא נגעתי בהם. כמו, נניח, לעשות פסטיגל, לעשות קולנוע. אולי לפתח ולעמוד מאחורי תיאטרון שייתן מענה למה שהיה חסר לי כשהייתי בתחילת הדרך. יש לי בית ספר למשחק ושירה, שלי פרטי, כבר ארבע שנים, באולם רמי נעים שצמוד למקיף ד’”.
את גם אשת עסקים.
“נורא חשוב לי שאלה שממש רוצים את זה לא יצטרכו לנסוע עד תל אביב, כמוני בגיל 16. בשיעור הראשון אני שואלת אותם מה החלום שלכם כשתהיו גדולים, והתשובה שאני בדרך כלל מקבלת היא ‘להיות מפורסם’ או ‘להיות סלב’, ‘שיהיו לי מלא עוקבים’. זה דור שחי על אשליות, כי זה מה שמשדרים להם, שזה העולם הנוצץ. הם עוד לא מבינים עד כמה קשה להיות במקום הזה ועד כמה קשה לחיות מזה”.
מבחינתך, בקטע המקצועי את קודם כול שחקנית?
“כן. אבל אני כן חושבת שאני רוצה למנף את התיאטרון פה באשדוד ולא רק בה. לדעתי לימודי תיאטרון צריכים להיות בכל בתי הספר. אני גם מלמדת בבתי ספר ואני רואה עד כמה זה מוסיף לילדים”.
איזה תפקיד הכי היית רוצה לעשות?
“משהו דרמטי עם הרבה עומק”.
משהו מסוים?
“דמות מורכבת ועמוקה”.
יש לך דמות לחיקוי?
“לא חושבת שדמות לחיקוי, אבל אני חושבת שמגי אזרזר היא שחקנית מעולה. אפשר ללמוד ממנה הרבה. שחקן טוב יכול לעשות תפקידים מגוונים ולאו דווקא להיות מוצמד לטייפ קאסט מסוים, והיא בהחלט דוגמה טובה לשחקנית שיכולה לעשות כל תפקיד”.
בעינייך את שחקנית טובה?
“שאחרים יעידו. אני יכולה להגיד שאני עושה את העבודה שלי טוב”.
אמרו לי שאת גם שרה.
“נכון. אני חושבת שאני יודעת לשיר, זה ממלא אותי”.
"היה שם בשבילי". סיון וקובי בר
את עוד מגמגמת לפעמים?
“כשאני עצבנית או כשאני בלחץ יוצא לי לפעמים, אבל למדתי לחיות עם זה ולהבין שגם אם זה קורה, אני עדיין בן אדם ובן אדם שהצליח עם הגמגום. אגב פנו אליי לאחרונה להוביל קמפיין לארגון של אנשים עם גמגום, והוא עומד לצאת בקרוב”.
והבן שלך?
“חיים שלי, איזה ילד. אלרועי מגמגם קצת. אף אחד לא יודע לומר אם זה גנטי או לא, מה בעצם גורם לגמגום. אני נקרעת ונשרפת מבפנים. אני מפחדת שהוא יעבור מה שעברתי. זה דור שהוא מאוד קשה, דור שיכול להפיל ילד למטה במילה אחת. בשביל הילדים שלי אני אתן הכול”.
את רוצה עוד ילדים?
“כן בטח, בשביל מה אני מתחתנת?”
תספרי קצת על קובי?
“בכיף. קובי היה שם בשבילי והרים אותי מהרצפה כשהיה לי הכי קשה. בהתחלה הוא היה חבר טוב וגם היה שם לא בשביל להתחיל איתי, אלא לעזור ולתמוך. הוא עצמו האמין שאני והגרוש שלי נחזור. כשהתחלנו לצאת, כבר אחרי חודשיים הוא אמר לי, ‘את תהיי אשתי’. בהתחלה פחדתי וחששתי גם מה יקרה אם הבן שלי ייקשר אליו. פחדתי שאולי הוא רוצה אותי לדבר אחד ולא למשהו רציני. אחרי הכול יש סטיגמה על גרושות. חשבתי באותו זמן שאני לא מוצלחת, הביטחון שלי היה בשפל אחרי הגירושין, זו הייתה טראומה, משבר קשה. בהתחלה חשבתי שאישה גרושה זה סוף העולם, וחרב עולמי וגם העולם של ההורים שלי. הרגשתי שנכשלתי, חשבתי שאני לא יפה, שאני לא טובה. האשמתי את עצמי הרבה.
“היום אני במקום אחר. היום אני שלמה עם עצמי. קובי הוא בעיניי מלאך, ואני אוהבת אותו מאוד. הוא יודע להכיל אותי לטוב ולרע”.
תהיה חתונה מרובת סלבריטאים?
“כן, השחקנים והצוות מ'שנות ה-80' מן הסתם וחברים מהתחום, גם קובי בברנז’ה, הוא זמר טברנות. יש לו קול מדהים. אגב, הוא בנו של שדרן הרדיו מינו בר”.
יש לכם שמות חיבה הדדיים?
“כן, אני גולי והוא גול. זה כיף”.
"הרגשתי שנכשלתי". צילום: פבל
מה אנחנו לא יודעים עלייך, סיון?
“תכוון אותי. מה למשל?”
לא יודע, תגידי את. את גם בדוגמנות וכאלה?
“נו, תראה לאן הכנסת אותי. זו שאני תופרת אצלה את שמלת הכלה, טניה ספקטור, הציעה לי לדגמן את הקולקציה החדשה שלה”.
הפרזנטורית סיון.
“מה אני אגיד לך? אני לא בטוחה שאני מתאימה, אני לא גבוהה ורזה מספיק”.
את מחפשת מגרעות אצל עצמך.
“אתה מבין לפעמים עד כמה יש הבזקים קטנים כאלה שאומרים ‘את לא טובה מספיק’?”
אולי את מחפשת לקבל חיזוקים?
“יכול להיות. תמיד חשוב לי לקבל מבן הזוג חיזוקים, זה כן. זה ממלא אותי. אני אישה שרוצה תשומת לב והתייחסות”.
אם יציעו לך תפקידים שכולל עירום, תקחי?
“עירום גלוי? לא. אני לא מסוגלת, זאת לא אני, לא מתחברת. אם אני לא מרגישה שלמה עם הדמות, אני לא יכולה לגלם אותה. אני אחת שחייבת להאמין במה שאני עושה. אני מאוד פרפקציוניסטית”.
אז לא נראה אותך אצל דובר קוסאשווילי.
"תלוי באיזה תפקיד, לא כולן מתפשטות אצלו".
