אחד המופעים המסקרנים בפסטיבל "תור הזהב" שייערך באשדוד בחול המועד פסח הוא זה של ההרכב המוזיקלי שבראשו עומד עמנואל ירדאי, שסיים להקליט ממש לאחרונה את האלבום "dBlackLion" (הארי השחור).
מדובר במופע אורח מחו”ל על פי ההגדרה, אבל למעשה זה הרבה מעבר לזה. הסולן ירדאי הוא יליד אשדוד, שבה גדל והתחנך. מבחינתו, בתור מי שחי ופועל בצרפת כבר לא מעט שנים, זוהי חזרה הביתה.
ירדאי היה הסולן של להקת "שורשי אפריקה". במופע הזה, שיתאפיין במוזיקת רגאיי, נשמה וג’אז, ישיר ירדאי כשלצדו, על התופים צ’א באלאנגולה מקונגו, על הבס פיליפ נאני מחוף השנהב, על הקלידים מוכתאר ו’אורי מסיירה לאון ועל הסקסופון ברינו בראון מארצות הברית.
לפני כשבועיים עמנואל ירדאי הגיע לארץ, ביקור מולדת מה שנקרא. ניצלנו את ההזדמנות כדי לקיים איתו ריאיון.
נע בין קונפליקטים, מחפש הרמוניה
הוא בן 44. גדל ברחוב רבי עקיבא באזור ג’ (“באותם ימים השכונה לא הייתה חרדית אלא דיונתית, היו בעיקר חולות”), בן שני מבין שישה ילדים. הוריו היו מראשוני העולים מאתיופיה. הם הגיעו לישראל ב-1970, כך שבסביבה הוא לא ראה כמעט ילדים ומשפחות מאותו מוצא.
עמנואל ירדאי בפעולה. צילום: רוברט סיתבון
“היחס היה מאוד מאתגר, לא ידעו איך לאכול אותי”, מתאר ירדאי. “ביסודי למדתי ביד שבתי ברובע ו’. הייתי האתיופי היחיד בכל בית הספר — שכיום מרבית תלמידיו הם אתיופים. הייתי תלמיד טוב, בהרבה מקצועות גם הייתי מצטיין. אבל היו לא מעט קונפליקטים עם מורות. אני זוכר שמורה אחת הייתה ספק גזענית. היא התעלקה עליי והציקה לי. אותה מורה גרה קרוב אלינו, ואני זוכר שכשהיא הייתה עוברת ליד ההורים שלי, אפילו לא אמרה שלום.
“כבר בגיל 8 החלטתי שאני צריך לעוף מפה, מהמדינה”, הוא משחזר. “אני זוכר למשל בצורה מאוד ברורה איך שילד בגילי הלך בוכה לאבא שלו אחרי שהרווחתי לו את כל הגולות. האבא, שהיה ברנש גדול, התחיל לרדוף אחריי ליד המתנ”ס, היה שם מבנה לא גמור שרצו פעם להפוך לבית חולים או משהו כזה. אני זוכר את עצמי רץ בדיונות, בורח. הוא השיג אותי ונתן לי מין ‘ליטוף’ על הגב ונפלתי. הוא הסתכל עליי וכנראה אז גם הבין שבעצם עומד מולו רק ילד קטן, וירד לו האסימון ועזב אותי”.
מה אתה זוכר מהשכונה של ילדותך?
“צד אחד היה ‘הארלם’, עם פשע ויריות בלילות, וצד אחד הלך והפך לדתי וחרדי. הייתי מעורב לפעמים בתגרות, היו חבורות, הייתי די דומיננטי בין הילדים. אני חושב שאו שאהבו אותי או ששנאו אותי. בסופו של דבר הייתי חריג בנוף, יוצא דופן”.
אחרי שסיים את לימודיו ביסודי עבר ללמוד בישיבת נווה הרצוג, והזיכרונות שלו משם טובים, אף שגם שם היה “האתיופי היחיד”, לפחות בהתחלה. במקביל היה פעיל בתנועת בני עקיבא, “שהייתה לי ממש חממה”. לעומת זאת, מהשירות הצבאי שלו ביחידת חרמ”ש החוויות לא כולן חיוביות, ולדעתו של ירדאי לפחות חלק מהן באו על בסיס גזעני.
אביו אברהם ירדאי היה שנים רבות עיתונאי ב"קול ישראל", פעיל חברתי ואחת הדמויות הבולטות בקהילת עולי אתיופיה בישראל. “אבא שלי בעיקר התבייש בי על הבעיות שהיו לי בצבא ויצאתי משם עם טעם מר בפה”. גם אימו אביבה הייתה פעילה חברתית, והוא זוכר אותה משתתפת בהפגנות ושביתות למען העלאת יהודי אתיופיה.
ירדאי וברקע השכונה שבה נולד וגדל. צילום: פבל
מה אתה אומר על ההפגנה האחרונה בעקבות האירוע שהסתיים במותו של יהודה ביאדגה?
“נכחתי בהפגנה המרגשת עם 20 אלף משתתפים שהתנהלה באופן מופתי. כשאני הייתי ילד, המצב היה שונה באופן מהותי. בקושי היו אז עולים מאתיופיה בארץ. הבעיה שאנחנו נתקלים בה היא לא בעיה של הקהילה האתיופית. הבעיה היא האובר אוטוריטריות של השוטרים. יש היררכיה, ובמשוואה הזו הקהל האתיופי הוא בתחתית המדרגה”.
אבל לא הכול מתחיל ונגמר במשטרה. מה יש לך לומר על ההשתלבות של יוצאי אתיופיה בארץ?
“המדינה לא רצתה את האתיופים בארץ. בעקבות הלחץ של האמריקאים המדינה עשתה מבצעים של העלאת יהודי אתיופיה. יש בעיה מובנית בחברה הישראלית שרואה בעולי אתיופיה קהילה נחשלת. היו לי פחות בעיות עם אשכנזים מאשר עם מזרחים. גם עליי התנפל פעם שוטר. צריך לחנך לרב תרבותיות ולכבוד הזולת”.
עמנואל ירדאי ולהקתו בשיר "לחץ שחר":
מנהיג הלהקה
היכרותו עם עולם המוזיקה החלה בגיל צעיר, “פחות או יותר מאז שאני זוכר את עצמי, כשהתחלתי לשיר בבתי כנסת, הייתי פייטן”.
ירדאי בילדותו עם הוריו
כבר בגיל 16 וחצי הוא הקים את ההרכב הראשון שלו. הוא היה נטול שם, ואת ההופעה הראשונה הלהקה ערכה בבר באזור התעשייה באשדוד. “היינו ארבעה חבר’ה, חברי הלהקה האחרים היו גדולים ממני בהרבה, תושבי רמת השרון ואזור המרכז, אשכנזים. אני שרתי והם ניגנו”.
איך הכרתם?
“נפגשנו בבר בתל אביב. שרתי רגאיי, הם שמעו אותי והציעו לי להופיע יחד”.
ההרכב עבר כמה גלגולים, נגנים באו והלכו, ירדאי היה זה שנשאר עד שהוא הפך ללהקת “שורשי אפריקה”.
“היינו מנגנים רגאיי והיי לייף. באותו זמן היו בה נגנים מאפריקה, מהגרי עבודה שהגיעו לישראל, ואני הפכתי למנהיג הלהקה. שרתי, הייתי הסולן וניגנתי על כלי הקשה. הופענו בעיקר בתל אביב, אבל פעם בשבוע היינו מופיעים גם באשדוד. היינו בכל המועדונים והפאבים, הכרתי את חיי הלילה בעיר היטב”.
ירדאי בחוף ימה של אשדוד. צילום: פבל
ומתי זה נגמר?
“שלטון הימין ב-97'—98' הרג את התרבות בארץ, הברזים נסגרו, וכמות ההופעות שלנו ירדה משמעותית. לא הייתה עבודה”.
ובגלל זה עזבת את הארץ?
“קצת אחרי הצבא החלטנו להקליט אלבום ראשון בלונדון. הבנו שבארץ זה לא יהיה מספיק טוב וגם רצו מאיתנו המון כסף, אז טסנו ללונדון והוצאנו את האלבום שנקרא "Rise oh Israel" (עלי ישראל). השירים היו באנגלית, גם כך נהגתי לשיר באנגלית”.
איך הבריטים הגיבו?
“האלבום זכה להצלחה ניכרת בעולם, אבל עדיין הוא היה קצת נישתי. האנגלים למשל הגיבו טיפה בביטול, כאילו מה אלה באים ללמד אותנו מה זה רגאיי”.
ואז אתם חוזרים לארץ.
“חוזרים וממשיכים להופיע. באותו זמן כבר גרתי בתל אביב. לאשדוד הייתי מגיע להופיע וקופץ להורים להגיד שלום ואולי לאכול משהו. היה לי קשה עם אשדוד בעקבות הזיכרונות שלא תמיד היו טובים. תחושות אמביוולנטיות. מצד אחד, הייתי מקובל כילד ונער, ומצד שני, היו מריבות ומשקעים”.
קח אותי קדימה בזמן.
“אני פוגש את האישה שהולכת להיות החברה שלי, סטפני. בחורה צרפתייה שהגיעה להופעה שלי בתל אביב. התאהבנו. חיינו 10 שנים יחד”.
בעקבותיה עזבת לצרפת?
“כן. בספטמבר 98’ עזבנו לצרפת. חיינו באזור נורמנדי, איפה שהיא גדלה עד שנפרדנו”.
למה אתה וסטפני נפרדתם?
“הפער התרבותי היה גדול מדי, נוצרו הרבה חיכוכים”.
בחזרה לעברית
ירדאי המשיך לעשות מוזיקה עם להקה חדשה בשם “טריניטי” ומאוחר יותר עבר לפריז. “שם התחברתי לאנשים הנכונים עד שלאחרונה התחלתי להקליט אלבום סולו ראשון שלי ‘dBlackLion’ עם קרוב ל-50 נגנים, שירים בעברית, אנגלית' צרפתית, טיגריניה ואמהרית, שאני כתבתי והלחנתי”.
מה קרה כשחזרת לעברית?
“אני מאוד קשור לשפה הזאת”.
מה עומד מאחורי השם?
“’הארי השחור’ הוא סוג של השראה. אריה מסמל מלכות וגם שחור מסמל מלכות”.
אז בעצם זה אתה?
“זה שמו של האלבום”.
והוא יצא?
“סיימנו את ההקלטות ובימים אלה אנחנו רוצים להוציא אותו והחלטנו להיעזר בגיוס המונים. יכול להיות שהוא ייצא בצרפת, יכול להיות שבארצות הברית”.
ובארץ זו גם אפשרות?
“בארץ זה פחות מתאים”.
חשבת לחזור לישראל?
“אולי פעם. אני אוהב את הארץ, היא בדם שלי. בזמנו עזבתי לצרפת בעקבות מכלול של פקטורים שהתנקזו למקום מסוים”.
ושם, בצרפת, אתה מרגיש יותר שייך?
“לא, בכלל לא”.
זה יהיה נכון לומר שפה לא הרגשת שייך וגם שם אתה לא מרגיש שייך?
“לגמרי. אני מרגיש שייך בעולם. אני אזרח העולם. יש לי גם שיר כזה. אני אדם שמאמין שלכולם יש מקום ואפשר לחלוק אותו יחד”.
אזרח העולם. ירדאי. צילום: פבל
אתה מגיע באפריל להופיע באשדוד – במסגרת פסטיבל "תור הזהב". זה קטע של סגירת מעגל?
“של פתיחת מעגל. כבר 20 שנה לא עבדתי פה, ודבר אחד אפשר להגיד על אשדוד, שיש בה קהל חם שתמיד אהב וחיבק את המוזיקה שעשיתי. כל ההופעות שלי באשדוד תמיד היו כיפיות”.
יש לך אמן שהוא מודל לחיקוי?
“בטח. בוב מארלי”.
אתה גם דומה לו עם השיער והפוזה.
“אתה רואה מה זה..”.
לתמיכה בהוצאת האלבום: http://www.dBlackLion.com/donate.
