אם חשבתם שתיאטרון זה רק לצפות בהצגות, אתם טועים. בתיאטרון הנשים הקהילתי השתחוויה באשדוד לקחו את התיאטרון צעד אחד קדימה ומשתמשים בו ככלי להעצמה אישית ולחיבור לקהילה. בתהליך קבוצתי יוצר, שנעשה באמצעות כלים תיאטרוניים, מעלות 16 שחקניות הקבוצה, שמגיעות מאשדוד, אשקלון, גן יבנה וניצן, את ההתמודדויות והקונפליקטים מחיי היומיום שלהן ויוצאות למסע חווייתי מהנה שמוביל בסוף אל ההשתחוויה — הפעולה בסוף ההצגה שבה קדים לקהל. מכאן גם שמו של התיאטרון.
אחת לשבוע בימי רביעי בערב הן נפגשות עם הבמאית שלהן דנה פרץ תורג’מן מקיבוץ מפלסים במתנ”ס ע”ש טנה ברובע ה’ ועובדות על התנסות בתיאטרון ועל דינמיקה קבוצתית. השבוע הן הציגו בפני קהל, שבו ישבו משפחותיהן, ערב סצנות, ובקיץ, בסוף שנת הפעילות, הן תעלינה מחזה דרמטי מקורי שמתבסס על עולמן האישי, שאותו תכתובנה ותעבדנה עם הבמאית.
איך הכול התחיל
את תיאטרון הנשים הקהילתי מפעילה עמותת השתחוויה, שנוסדה בשנת 2012 על ידי המנכ”לית יפעת בחר. מטרת העמותה לאפשר לקהילות השונות ברחבי הארץ להשמיע את קולן באמצעות התיאטרון הקהילתי שייחודו בכך שהוא מעניק משמעות לקולות האותנטיים של האנשים בקהילה שבה הוא מתקיים בתהליך אסתטי, תרפויטי ופוליטי בעת ובעונה אחת, תהליך שגורם להעצמה אישית וקבוצתית.
התהליך המדובר משלב, מאתר ומגבש את קבוצת התיאטרון ומאפשר שאיבת חומרים מחיי היומיום ועיבודם למחזה דרמטי מקורי והצגתו. מעבר לכל זה, גם מאגד בתוכו התיאטרון הקהילתי שפה, תקשורת, תרבות, חשיבה, מעורבות חברתית והעצמה. כל אלה יוצרים תהליך משמעותי המניע לשינוי עמדות, נתינת במה לבעיות חברתיות, להעצמת הקהילות ולזריעת זרעים לשינוי חברתי.
הבמאית דנה פרץ תורג'מן. צילום: רבקה יניב
חזון העמותה הוא שהתהליך הקהילתי הפנימי, שתורם לחוסן האישי והקבוצתי כאחד, יוביל למפגשים בין—קהילתיים שיתרמו להיכרות ויפתחו דיאלוג, וזאת בשאיפה להפוך את החברה הישראלית למכילה וסולידרית יותר.
העמותה מפעילה עשרות קבוצות תיאטרון קהילתי בעלות מכנה משותף ברחבי הארץ, כשלכל קבוצה יש את המאפיינים הייחודיים לה, אשר מוגדרים בין היתר על פי גיל, מגדר, לאום, מיקום גיאוגרפי ומצב סוציו-אקונומי. כל קבוצה מתמודדת עם קונפליקטים פנימיים וחיצוניים בינה לבין עצמה ובינה לבין החברה הישראלית.
לאור הביקוש הרב של נשים ברחבי הארץ לתיאטרון קהילתי, פתחה העמותה תיאטרונים קהילתיים לנשים תחת הכותרת “יוצאות מאחורי הקלעים” בערים ברחבי הארץ, בין השאר באשדוד. בתיאטרוני הנשים פועלת תכנית שנתית שנמשכת מנובמבר עד יולי, ועלות ההשתתפות בה כ-3,500 שקלים.
ההרשמה לתיאטרוני הנשים פתוחה לכולן, והתאמתן לתיאטרון של הפונות נבדקת בריאיון טלפוני. פרסומי העמותה על התיאטרונים הקהילתיים לנשים מזמינים אותן להשתחרר, ליצור יצירה מקורית ולהשפיע, לשבור את השגרה, לצחוק, לפרוץ חסמים, לחזק את ביטחונן העצמי בדרך יצירתית ומהנה, לגלות את עצמן מחדש, להכיר נשים אחרות ולהכניס שמחת חיים לחייהן.
“בקבוצה תגלי כיצד תוכלי להביא את עצמך למרכז הבמה, גם אם לא עשית את זה אף פעם”, מבטיחים בעמותה. למרות העובדה שהשחקניות בתיאטרון הקהילתי לנשים באשדוד לא למדו בבית ספר למשחק, יש לו למשחקן (בדומה להערתו של ברטולד ברכט — מחזאי ומשורר גרמני מהבולטים שבין מתנגדי המשטר הנאצי — לגבי “השחקן הפרולטרי”, ר”י) איכות מיוחדת, והוא יכול לספק הארה או הערה מפתיעה בפשטותה על המציאות החברתית המסובכת.
לא משחק ילדים
כותבת שורות אלה בילתה במחיצתן של שחקניות תיאטרון הנשים הקהילתי באשדוד באחד המפגשים השבועיים שבו הן התכוננו בין היתר לערב הסצנות.
“היום נתקדם קצת יותר לעומק של הדמות”, הודיעה חגיגית דנה פרץ תורג’מן מבלי לבזבז זמן והחלה בהשמעת מנגינה קצבית תוך כדי נתינת הוראות לתרגילי חימום, שאותם קטעה מדי פעם בפקודה “פריז” (לקפוא). בתחילה היא הורתה להן ללכת בקצב חמש (מתוך עשר) ברחבי החדר תוך שמירת מרחק כדי שלא להתחכך זו בזו, ובהמשך העלתה בהדרגה את קצב ההליכה לדרגה עשר, שאותה כינתה “שיא האנרגיה”. בשלב הבא היא הורתה לשחקניות להוסיף הבלטת איבר מוביל. “שימו לב לאיזו דמות הופך אתכן האיבר המובלט”, היא זרקה לחלל הוראה מנחה כללית.
בתחילה הבליטו השחקניות על פי הוראותיה את החזה, בהמשך הוא הוחלף בהבלטת רגל ימין ואחר כך הוחלפה זו בהבלטת הישבן. הבלטתו של האחרון שנעשתה תוך הליכה לאחור ותוך השמעת קולות בלתי מזוהים גרמה לפרצי צחוק ולהתחממות האווירה.
בשלב הבא התחלקו השחקניות לקבוצות. בתוך עשר דקות הן תכננו סצנה קצרה שכוללת קונפליקט והציגו אותה, לא לפני שהן התלבשו בבגדים ואביזרים שהן דלו מארגז, ובו עשרות תלבושות ואביזרים שעמד לרשותן. שתיים מהשחקניות הציגו בסיטואציה אמינה דמויות אנושיות בעולם בלתי אנושי.
צילום: רבקה יניב
רחל וזאנה גילמה יצאנית ששפת הגוף שלה שידרה לאות, ייאוש, דיכאון ועצב, שאמרה לשוטרת סילביה סבח: “נמאס לי מכל החיים האלה. המליצו לי עלייך, אמרו לי שאת אישה שיודעת לעזור”. והשוטרת מלאת האמפתיה מימשה את הציפיות ונרתמה לסייע.
שתי שחקניות נוספות הציגו זוגיות מאתגרת של בעל, שאותו שיחקה שרונה חנינה, ואישה, שאותה גילמה כוכי כהן, שהם חשוכי ילדים ושעברו טיפולי פוריות אין—סופיים. השניים בייאושם הרב פונים למגדת עתידות שאותה שיחקה ורד טרטרס.
אחרי דקות שנראו כמו נצח, שבמהלכן בחנה האחרונה אביזרים לחיזוי עתיד תוך כדי תשאול בני הזוג, היא בשרה להם, איך לא, שבסופו של דבר ייוולד להם ילד. קונפליקט שנותר ללא הכרעה היה ויכוח בין שתי רקדניות תוך ענטוזי הדגמה מי מביניהן רוקדת טוב יותר.
בשלב הבא הציגו השחקניות דמות של אישה שמהווה עבורן סיפור השראה. כהן, ד”ר לחינוך, מרצה במכללת אחווה, שבשלב הקודם גילמה את האישה חשוכת הילדים, הצהירה: “אני מלכה. ילדתי שבעה ילדים, זכיתי בתואר אם השנה בבאר שבע וכתב ראיין אותי על כך לטלוויזיה הגרמנית”.
כהן, שהצטרפה לתיאטרון רק לפני כארבעה חודשים, אמרה, “הן קיבלו אותי יפה והרגשתי מיד שאני אחת מהן. זו אימי, היא המלכה שלי. בחרתי בה כי היא דמות המופת שלי”, ועברה לתאר את אימה ומעשיה: “ראשה כאילו נגע בשמיים, והשיער שלה היפה היה קשור בסרט חום מקטיפה… היא הייתה לוקחת כל לירה ומותחת אותה עד שהפכה לשתיים. היא בישלה דברים מיוחדים מכלום וישבה עם כל אחד מאיתנו לזמן איכות בזמן שאכלנו ושוחחה איתנו”.
וזאנה, שבשלב הקודם גילמה את היצאנית, אם לשלושה וסבתא לשמונה, שעובדת במחלקת התשתיות בחברת הכבלים יס, ירדה על ברכיה והחלה ללכת עליהן. “נולדתי בפריז ועסקתי בריקוד ובהתעמלות קרקע”, אמרה, “כשהייתי בת 17 בדרכי בבוקר לבית הספר החלקתי על הרציף ונפלתי מתחת לגלגלי רכבת נוסעת שקטעה את שתי רגליי”, סיפרה לנוכחות המשתאות ומיד אחר כך הסבירה כי היא מגלמת את דמותה של פסקל ברקוביץ, ספורטאית פראולימפית שייצגה את ישראל בתחרויות בינלאומיות וזיכתה אותה במדליות רבות. “בחרתי בפסקל כי היא מוכיחה ששום דבר לא עומד בפני הרצון”, הסבירה.
רחל וזאנה מגלמת יצאנית (עם הרגל על הכיסא) ואת השוטרת מגלמת סילביה סבח. צילום: רבקה יניב
לדברי וזאנה, שהיא שחקנית בקבוצה מאז הקמתה לפני ארבע שנים וכבר הספיקה להשתתף בפסטיבלים של תיאטרונים קהילתיים, התיאטרון נתן לה כלים להתמודדות מול אנשים וחיזק את ביטחונה האישי.
“קבוצת התיאטרון היא כמו משפחה”, היא מסבירה, “חברותיי הן עם נשמה ולב ענק, והפעילות בה נותנת לי תחושה עילאית. כל תחילת שבוע אני מחכה בקוצר רוח ליום רביעי ומוותרת על כל אירוע אחר, אפילו על חתונה שאני מוזמנת אליה. אלה שעתיים שאני מעניקה נטו לעצמי, ממלאה את עצמי ושוכחת מכל הצרות והדאגות. בשעתיים האלה אנחנו מוציאים את כל צבעי הרגשות שיש לאדם. בני המשפחה שלי תומכים בי, מגיעים להופעות שלנו ואומרים שהם גאים בי, וזו מחמאה גדולה. גם חבריי לעבודה מגיעים להופעות”, אומרת וזאנה.
“אתה לא צריך להיות שחקן, אתה צריך להיות אתה”, אומרת כהן. “למרות שהחברות בקבוצה עוסקות בעיסוקים שונים, יש בינינו חיבור גדול. על הבמה כולנו שוות. התיאטרון מעשיר מאוד ועושה לי טוב. הוא מוציא מהשגרה, מאפשר התנסות בסיטואציות שונות, מסייע לבטא רגשות ולשחרר דברים מקובעים”. לבמאית פרץ תורג’מן, שהחליפה לפני כחצי שנה את הבמאית הקודמת של הקבוצה (“בהשתחוויה מתחלפים הבמאים כל שנתיים—שלוש כדי שיהיה גיוון בשיטות הלימוד והמשחק”), יש להגיד רק דברים טובים על השחקניות: “זוהי קבוצה מדהימה ומגוונת ואחת הטובות והמעניינות שהיו לי”, היא אומרת. “אלה נשים חזקות ומשמעותיות שנותנות כוח אחת לשנייה”.
צילום: רבקה יניב
היא שירתה בתיאטרון צה”ל ובלהקה צבאית, בהמשך למדה משחק בסטודיו של שרון אלכסנדר והופיעה בתכניות שונות בטלוויזיה. אחרי תקופה שבה עסקה בניהול תרבות התגעגעה למשחק והחליטה לחזור אליו כבמאית. את הנושא שנבחר לערב הסצנות, נשים שהיוו השראה לשחקניות, היא תכננה וגיבשה עם השחקניות, ונכללו בו בין היתר סצנה מורחבת ומלוטשת של וזאנה על פסקל ברקוביץ’ ושיר שכתבה וקראה כהן על אימה.
