ביום שישי לפנות בוקר שוגרה בהצלחה החללית הישראלית הראשונה “בראשית” בדרכה לירח. אם הכול יתקדם כמתוכנן, היא אמורה לנחות על הלבנה ב-11 באפריל.
מדובר בגשושית לא מאוישת, ולפרויקט אחראים עמותת SpaceIL ובעיקר הון פרטי. אבל עם השיגור שלה הצטרפה ישראל למועדון החלל המצומצם, שכולל בתוכו מדינות ספורות בלבד. השאיפה היא שאחרי שארצות הברית, ברית המועצות וסין עשו זאת — גם חללית ישראלית תצליח לנחות ברכות על הירח וכן לעמוד במשימות שלה, כמו צילום ושידור המתרחש לכדור הארץ כדי לתרום לחקר החלל והירח.
“בראשית” היא חללית בכיוון אחד בלבד. היא לא נועדה לחזור. בתוכה הטמינו המתכננים והמפתחים קפסולת זמן עם חומרים על מדינת ישראל שאולי יהיה מי שימצא יום אחד, שוב, אם ההרפתקה תסתיים בצורה מוצלחת.
שיגור החללית "בראשית". צילום: Terry Renna/AP
השמיים הם לא הגבול
גודלה של החללית דומה לגודל של רכב שטח. גובהה מטר וחצי והיא שוקלת 650 קילו, שני שלישים הוא משקל הדלק.
יו”ר העמותה מוריס קאהן הוא התורם העיקרי, סך התרומות הוא כ-100 מיליון דולר. לפרויקט שותפים היזמים כפיר דמרי, יהונתן ויינטראוב ויריב בש שהקימו את העמותה.
קובי אטיאס, מנהל תמיכה לוגיסטית מול לקוחות בחברת אלתא באשדוד, הוא אחד מחברי עמותת SpaceIL. אטיאס, נשוי ואב לשתי בנות, הוא תושב אשדוד.
יש בחללית מרכיבים שפותחו ויוצרו באלתא?
“כן, גם, ואני לא יכול לפרט יותר. התעשייה האווירית, שאלתא משתייכת אליה, היא השושבין הראשי של הפרויקט”.
מה חלקך בסיפור?
“בעיקר בצד החינוכי והקהילתי. אני מעביר הרצאות לתלמידים בארץ, מסביר על הפרויקט ומחבר אותם למדע בכלל ולפרויקט החלל במיוחד. אני מתנדב גם בפרויקט חלו”ם — חלל, לווינים ומכ”ם — לתלמידים באשדוד. ילדים מאוד מתעניינים ומסתקרנים מכל מה שקשור לחלל”.
למה בעצם לא לשלוח חללית מאוישת?
“הפרויקט התחיל מתחרות של גוגל שמטרתה היה לשגר לירח חללית לא מאוישת. אבל אם אנחנו מצליחים להנחית חללית לא מאוישת, אין סיבה שלא נגיע גם לזה. לתחושתי, זה יקרה בטווח של עשר שנים שנראה ישראלי ראשון על הירח. עיקר הסיפור זה משאבים. המעצמות השקיעו בתכניות החלל שלהם הרבה מאוד מיליארדים, שתבין את סדרי הגודל”.
מהן נקודות התורפה?
“השלב הכי קריטי הוא הנחיתה. האתגר הגדול הוא שהיא לא תתרסק. היא צריכה להתגבר על מהירות עצומה שבה היא נעה, בערך 32-30 אלף קמ”ש, ואז היא אמורה להאט מאוד באמצעות הפעלת כוח נגדי ולנחות ברכות”.
מהי אותה קפסולת זמן שהונחה בתוך החללית?
“מדובר בדיסק שבתוכו התנ”ך, מגילת העצמאות, ציורי ילדים, תמונות שלנו החברים והמתנדבים וגם של תלמידים שהשתתפו בשיעורים והדרכות”.
אתה מרגיש גאה?
“מאוד. מאוד. אני מרגיש שאני שותף ושזה גם הבייבי שלי. זה צוות שלם, כל אחד נותן את התרומה שלו”.
איפה היית ברגע השיגור?
“בחדר הבקרה של התעשייה האווירית ביהוד, צפינו בשיגור, גם ראש הממשלה היה ואחרים. הלב דפק חזק, מאוד מרגש. משהו שנמשך שמונה שנים, והנה ממריא לחלל, ואחרי חצי שעה רואים שהיא נפרדה בהצלחה מטיל הפלקון, הרגליים שלה נפרשות והתקשורת עובדת. זה נפלא”.
הדמיה: הגשושית בראשית על הירח (התעשייה האווירית, SpaceIL)
באותם רגעים מה הרגשת?
“הרגשתי שאני שותף לעשיית היסטוריה. אני זוכר איך התחלנו את הסיפור במחנות חדשנות ופגשתי את היזמים ואת המהנדס הראשי של הפרויקט יואב לנדסמן, איך הכול נרקם תחת המטרייה של התעשייה האווירית, שתרומתה פה אדירה, אדירה.
“להערכתי”, מוסיף אטיאס, “יקומו עשרות חברות סטארט-אפ בעקבות שיגור החללית ותשתית הידע שהצטברה. אני מניח שגם התעשייה האווירית תדע להשתלב בזה על כל המשתמע מכך. זה יכול לתרום למדינת ישראל ולחיזוקה מכל הבחינות ואין צורך להרחיב. נוצר פה כר נרחב, שאיך אומרים, השמיים הם כבר לא הגבול. החללית שלנו עושה באז בכל העולם. מדינה קטנה ששיגרה חללית לירח, אתה יודע מה זה? מדהים”.
כ-4,000 עובדים, יותר ממחציתם תושבי העיר. מפעל אלתא. צילום: פבל
איך אתה מסביר את זה? מה, הראש היהודי ממציא לנו פטנטים כמאמר המפורסם?
“קודם כול, כן וגם החוצפה הישראלית, כן. בתוך 70 שנה הקמנו מעצמה, ואנחנו בקושי נקודה על מפת העולם”.
ומה אתה אומר לאלה שקצת מתבדחים על החללית ואומרים שהיא נראית כמו צעצוע שעשוי מסלוטייפ?
“האמת שלא שמעתי. הנה, אתה יכול לראות את הדגם שאני מחזיק פה מקרטון ויש עליו סלוטייפ (צוחק). החללית עברה המון בדיקות כדי לוודא שהיא תעמוד בתנאים הקשים, בין השאר של חום וקור קיצוניים. לכן היא עטופה בציפוי שנקרא שמיכה תרמית, אולי בגלל זה אנשים ראו וחשבו שזה סלוטייפ”.
***
תיעוד השיגור ב"כאן 11":
“סגירת מעגל מטורפת”
מלי מרטון, מהנדסת תוכנה ומנהלת חדשנות במטה חברת אלתא, היא פעילה מרכזית בעמותה והייתה ממייסדיה. מרטון חזרה השבוע מפלורידה, ששם ליוותה את שיגור החללית “בראשית” ועקבה מקרוב אחרי התקדמותה בחלל במסלול שתוכנן לה.
מלי מרטון. צילום באדיבות התעשייה אווירית
מרטון, תושבת מושב פתחיה שבשפלה, מתנדבת ב—SpaceIL כבר שמונה שנים. בתחילה פעילותה התמקדה בצד ההנדסי-טכנולוגי ולאחר מכן היא הקימה את חטיבת החינוך של העמותה.
תחת שרביטה היא ואנשי צוות נוספים העבירו הרצאות ושיעורי העשרה לכמות אדירה של בני נוער וגם מבוגרים ברחבי הארץ.
היא למעשה חיברה את הקהילה לפרויקט החלל הישראלי מראשיתו. מרטון גם אחראית על מיזמים חינוכיים באלתא שבמסגרתם מתארחים תלמידי מדעים בחברה ומקבלים עוד ידע וכלים חדשים.
“צפיתי בשיגור בקייפ קנוורל, פלורידה, ומאוד התרגשתי, מאוד”, היא אומרת. “מעבר לזה שמדובר באירוע מרגש של שיגור חללית ישראלית ראשונה, פתאום לראות את זה קורה, אחרי שנים של עבודה, זו סגירת מעגל מטורפת, ראיתי מולי את התגשמות החזון”.
לא היו לך ספקות שאולי משהו ישתבש וזה לא יקרה בסוף?
“כל הזמן האמנתי שזה יקרה, אי אפשר לעשות את זה בלי להאמין. במשך השנים גייסתי 100 מתנדבים לעמותה, זה חייב לבוא מתוך אמונה ושכנוע פנימי”.
מה בעצם לדעתך החשיבות בשיגור “בראשית”?
“מעבר להצלחה הטכנולוגית ולגאווה הלאומית אם תרצה, זו הזדמנות לייצר, מה שנקרא, ‘אפקט בראשית’ בדומה ל’אפקט אפולו’, שנוצר בזמנו בעקבות שיגור האדם הראשון לירח על ידי האמריקאים. כשילדים ראו את האדם הראשון הולך על הירח, הם הלכו ללמוד מדע, טכנולוגיה, אסטרונומיה והנדסה, ואנחנו מאמינים שזה יקרה גם כאן.
“לא בכדי”, מוסיפה מרטון, “חיברנו ילדים לתהליך של הקמת החללית עוד כשהכול היה רק על הנייר. והנה, החזון הזה הולך ומתממש מול עינינו”.
12 שנה עסקה מרטון בפיתוח מערכות באלתא, כיום היא בתחום החדשנות, מושג מופשט אמנם, אך מטעמי ביטחון לא ניתן להרחיב בשלב זה.
מרטון פעילה גם בתכנית קידום נערות למדעים, שבמסגרתה מתארחות תלמידות מאשדוד באלתא במטרה לחזק את המעורבות של נשים בתחומי המדעים, שבהם בדרך כלל יש עדיין רוב לגברים.
את מרגישה שותפה ל”בראשית”?
“בוודאי שכן, כבר שמונה שנים שאני בתוך זה. אני משוגעת לדבר בכל המובנים. למעשה, אני כל כך מזוהה עם החללית עד שהשבוע כשחזרתי מארצות הברית, הגעתי לעבודה ונכנסתי לחדר האוכל, העובדים התחילו למחוא לי כפיים. יש כאלה ששומרים אותי אצלם בטלפון תחת השם ‘מלי חללית’”.
לדעתך ישראל תשגר בעתיד חללית מאוישת?
“זו משימה שאפתנית מאוד. אם המדינה תקצה את המשאבים המתאימים, זה אפשרי. ישראל צריכה לפתח את תכנית תעשיית החלל שלה. זה מנוע צמיחה שמייצר מקומות עבודה ותורם כמובן גם לחינוך. צריך למנף את זה, להפוך לאפקט לאומי”.
אני מבין שיש לך תאומים בני 15. הם גאים?
“הם מאוד מתעניינים בחללית ומעורבים, כן”.
היה לך פעם חלום להיות אסטרונאוטית?
“אתה יודע מה? היה לי חלום להיות טייסת. אבל להיות מהנדסת ולעסוק במה שאני עושה זה בהחלט להגשים חלומות ואתגרים”.
את עוקבת כל הזמן אחרי מה שקורה עם החללית?
“כן, אני עוקבת ונכנסת לאפליקציה ולאתר סוכנות החלל והתעשייה האווירית. אני תמיד אופטימית ומאמינה שהיא תעמוד במשימות. אני מזמינה את כולם לעקוב עם הילדים ומקווה שהאפקט הציבורי שהתחיל בשיגור לא ידעך, אלא ימשיך עד לנחיתה המוצלחת ובכלל”.
את מרגיש שאת חלק מאירוע היסטורי?
“לגמרי. פרויקט החללית הוא דבר היסטורי, אנחנו עושים כאן היסטוריה, אין ספק”.
https://onedrive.live.com/?authkey=%21ABqdWTId-FBDpLI&cid=F06E3C79F28BADE2&id=F06E3C79F28BADE2%21347&parId=F06E3C79F28BADE2%21371&o=OneUp
מה החלום הבא?
“אם אני אפליג קצת, אז לסגור את הפער שקיים היום עם החוסר של מהנדסים, 10,000 בשנה, לצבא, לתעשייה, בתקווה שלפחות 50% מהנדסות. באלתא יש יותר ויותר מהנדסות, ואני מקווה שהמגמה הזו תימשך”.
הכנסת קפסולת הזמן אל החללית: מימין יריב בש, יונתן וינטראוב וכפייר דמרי. צילום באדיבות התעשיה האוירית
אחד מציורי הילדים שהוכנסו לכמוסת הזמן שצורפה לחללית. צילום: התעשייה האוירית
