חצי שנה של סימני שאלה: "עם הזמן זה רק יותר קשה"

אבל כבד נפל על הספורט הארצי ובפרט על אשקלון ואשדוד בסוף חודש אוקטובר אשתקד, לאחר שהשחיינית הישראלית לשעבר ניקול סמסוניוק הלכה לעולמה בגיל 24 בנסיבות שהוגדרו כטראגיות. היא הובאה למנוחות בבית העלמין באשקלון, לאור העובדה שנולדה וגדלה בעיר, כשמנגד הייתה בעבר חלק מאגודת מכבי אשדוד, השתייכה לנבחרת ישראל וסיימה כבוגרת באקדמיה למצוינות במכון וינגייט.

סמסוניוק, על פי מכריה, נחשבה לפלא ולמוכשרת מאוד בתחומה. היא שברה שיאי גילאים, שחלקם מחזיקים מעמד עד היום, ואף הייתה שיאנית ישראל לבוגרות כחלק מרביעיית השליחות ל-100 מטר חופשי. במהלך הקריירה היא אף זכתה במדליות באליפויות ישראל וזכתה בתואר הלאומי לבוגרות ב-2010, כשבאותה שנה גם הייתה חלק מהמשלחת למשחקים האולימפיים לנוער שנערכו בסינגפור.

פרישה מפתיעה

שנתיים לאחר מכן, די במפתיע ולמרות העתיד המזהיר שצפו לה, החליטה לפרוש משחייה תחרותית, עת סיימה את לימודיה התיכוניים. לאחר פרישתה היא התגייסה לצה”ל ושירתה בחיל רגלים. לאחר מכן החלה ללמוד רוקחות באוניברסיטה העברית בירושלים ובין לבין נשארה צמודה לענף השחייה שאותו כל כך אהבה, כאשר עבדה בצוות האימון של אגודת הפועל סנפיר אשקלון, בניהולם של שי וריקי פסקל.

ניקול סמסוניוק ז'ל ללא קרדיט

הקשר בין ניקול לריקי היה קשר אדוק במיוחד, ומעבר לעובדה שעבדו יחד באגודת השחייה ובילו בצוותא זמן רב, הן היו מחוברות במיוחד. “היינו חברות טובות מאוד”, מספרת פסקל בקול חנוק. “ניקול הייתה דוגמה לכולם. מי שהכיר אותה פשוט העריץ אותה. היא הייתה בן אדם טוב, היא הייתה הכול, פשוט מושלמת. אי אפשר להגיד משהו אחר עליה. היא הייתה יפה, חכמה, טובת לב, היא למדה רפואה שנה שנייה, אפילו הצטיינה בזה ואז קרה מה שקרה. איבדנו אותה”.

מעבר לאישיות שהייתה נערצת על ידי פסקל, היא ידעה לספר גם על הספורטאית הדגולה שהייתה סמסוניוק. “היא הייתה אחת מהספורטאיות הכי טובות בארץ, היא התחרתה בחו”ל ובארץ ברמה הכי גבוהה. בתקופה שניקול החלה לשחות ולהתאמן עדיין לא הייתה לנו נבחרת שחייה באשקלון, ולכן היא לא הצטרפה אלינו, אלא לווינגייט. שם היא עשתה חיל והגיעה להישגים הכי גבוהים שרק אפשר. היא תמיד הייתה ספורטאית בנשמה, מתנדבת בכל מקום, פשוט הייתה בן אדם טוב. לדעתי, היא הייתה יכולה להגיע הכי גבוה שהיה אפשר לדמיין. היא לא הייתה בן אדם רגיל, משהו מיוחד. אחת למיליון”.

“תמיד מנצחת ולוקחת את המקום הראשון”

סמסוניוק, בת 24 בפטירתה, נולדה באשקלון בשנת 1994 להוריה טטיאנה ואיליה וגדלה בשכונת גן הוורדים. בהמשך עברה יחד עם משפחתה לשכונת נווה אילן. כמו בשחייה, גם בלימודיה היא תמיד נחשבה לתלמידה מצטיינת. זה החל כבר בבית הספר היסודי ארלוזורוב, לאחר מכן בחטיבה באורט הנרי רונסון ובתיכון עברה לפנימייה בחוף השרון.

את אותו מסלול בדיוק עברה גם אחותה התאומה של ניקול, נטלי, אשר נולדה חמש דקות אחריה, ואף היא הייתה שחיינית מצטיינת. “התחלנו לשחות בגיל יחסית מוקדם, גיל חמש, ככה סתם בים”, היא מספרת ברגשות מעורבים ובראייה לאחור.

ניקול ונטלי ללא קרדיט

“אבא שלי ראה שיש פוטנציאל ודחף אותנו לזה. בכיתה ה’ התחלנו להיכנס לתחום בצורה יותר תחרותית, התחלנו בשדרות, ואז אבא שלי ראה שאנחנו מתקדמות ורצה שנהיה יותר רציניות, אז עשינו את המבחנים לווינגייט. בערך בכיתה ח’ שתינו התקבלנו שם. האמת שבהתחלה ניקול לא רצתה ולא הייתה בעד, אני רציתי יותר, ואז בסוף יצא שהיא דווקא זו שנשארה שם עד י”ב ואני עזבתי בכיתה י’. יצא לה הרבה לטייל בעולם ולהתחרות הרבה בחו”ל. אין כמעט תחרות שהיא לא ניצחה, וזה די היה ברור מאליו שניקול מנצחת, ניקול לוקחת את הגביע, ניקול זוכה במקום הראשון. היא הייתה יותר טובה ממני בתחום. הייתה תקופה שאני הייתי, אבל בסופו של דבר היא נשארה בתחום והייתה טובה יותר”.

ניקול, כאמור, פרשה מתחום השחייה כשמלאו לה 18 ורגע לפני שהתגייסה לצה”ל, “היא פרשה ישר אחרי שהיא סיימה את הפנימייה”, משתפת נטלי. “חלק מהסיבה לדעתי זה שהיה לה קצת אסטמה מהכלור ואני מניחה שהיא גם רצתה להצליח בתחום הרפואה. בסוף היא בחרה במסלול מצטיינים ברוקחות, זה היה לה ממש חשוב”.

"הרגו חצי ממני, את מה שהכי מייחד אותי"

כמו כל אחיות תאומות, גם הקשר בין ניקול לנטלי היה מיוחד. בשנים הראשונות מה שאיחד ביניהן היה התחום המשותף — שחייה — והן חלקו חוויות משותפות מהבריכה, מתחרויות משותפות בחו”ל וכמובן מספסל הלימודים וההווי הביתי. בשנים האחרונות, אחרי ששתיהן זנחו מעט את הענף, הייתה זו החברות הגדולה וכמובן קשר הדם שחיבר ביניהן. “היינו ביחד באותו חדר בבית עד ללימודים בערך, דווקא בפנימייה זה היה פחות, כי שם לא היינו ביחד באותו חדר. פיצלו אותנו, וכנראה שזה היה לטובה. לשתינו יש אופי חזק. תמיד היו לנו את הריבים האלה בין אחים, כמו בכל בית, אבל זה גם מה שחיזק את הקשר בינינו. הייתה בינינו תחרות טובה, ובסופו של דבר כשגדלנו יותר, אז זה הפך להיות חברי ויצאנו גם לבלות ביחד. למדתי בטכניון, והיא תמיד הייתה מגיעה למסיבות אליי”.

ניקול וחברים לבריכה. מימין יעקב טומרקין. צילום: רפי כחלון

בשלב מסוים בשיחה, כשהיא נשאלת כיצד היא והמשפחה מתמודדים עם האובדן והחיסרון היומיומי, נטלי מתקשה לדבר באופן ברור וקולה נשמע חנוק. בדמעות היא פותחת את הלב ומשתפת. “אימא שלי כואבת את זה, ולי מאוד קשה, אני לא מפסיקה לחשוב על זה אפילו לשנייה אחת. כל העתיד שתכננתי איתה ביחד הלך לפח. טסנו יחד לתחרויות בחו”ל, אבל אף פעם לא עשינו טיול אחרי צבא כמו כולם, כי תמיד לימדו אותנו לחסוך ללימודים ולהיות עצמאיות.

"בקיץ האחרון תכננתי לנו ביחד טיול ארוך באירופה ותכננו הרבה דברים, אני עברתי עכשיו ללמוד בתל אביב מהטכניון ותכננתי לשכור דירה ושהיא תבוא אליי. היו לנו דיבורים על חתונה ועל ילדים, אני בגיל שכל החברים שלי מתחתנים עכשיו ואני חושבת לעצמי: מי אני רוצה שתהיה איתי באותו היום? וכשאני אתחתן בשלב מסוים ויהיו לי ילדים, הם לא יכירו את אחותי, לקחו את זה ממני — את הדבר שמייחד אותי. הרגו חצי ממני.

"כמה שלא ניסיתי לעזור ונתתי הכול, משהו פספסתי, ותמיד תישאר בי ההרגשה שאולי יכולתי לעשות יותר. זה לא עוזב, אני לא יודעת איך אומרים שעם הזמן זה משתפר, אני מרגישה שעם הזמן זה נהיה רק יותר קשה. בא לי שיגידו לי שמישהו עובד עליי וזה רק סיוט. היא הייתה במשך חודש מאושפזת, והרופאים לא עשו יותר מדי כדי להציל אותה. היינו בהלם אפילו מצוות המזכירות שהיה אדיש, חשבנו שהרפואה בישראל טובה, אבל הבנו שממש לא”.

ברגשות כבדים וכשהכל עדיין טרי, לפני שבועות מספר, נערכה לזכרה של ניקול תחרות שחייה באשקלון. את הכפפה לכך הרימו מנהלי בית הספר לשחייה שי וריקי פסקל ובשיתוף עם מחלקת הספורט בעיריית אשקלון. בהסכמת אימה טטיאנה ובמעמד ראש העירייה התקיימה התחרות להנצחתה. “היה ממש נחמד מצד ריקי ושי לארגן את התחרות”, אומרת נטלי. “לאימא שלי היה קשה להגיע לשם, אבל אבא שלי היה. כמה שאני מנסה, מוזר לי לדבר עליה בלשון עבר. באמת מוזר”. 