“בשבילי זו סגירת מעגל”, אומרת המנכ"לית החדשה של מוזיאון בית העדוּת רחל רוזנמן בתחילת הריאיון עימה. “נולדתי פה, גדלתי פה ואני חוזרת לפה אחרי 60 שנה לנהל את המקום, ואני רואה בזה שליחות”.
רחל, בת ה-61, נולדה וגדלה במושב הדתי ניר גלים והיא אימא לארבעה ילדים וסבתא לשבעה נכדים. בצבא שירתה כמורה חיילת, למדה עבודה סוציאלית בבר אילן ולאחר מכן עיתונאות ותקשורת ועבדה עם נוער שהתקשה להסתגל למסגרת לימודים סטנדרטית.
בגיל 30 עברה לשערי תקווה והחלה לעבוד כעוזרת הפקה בפסטיבל ערד, ולאחר מכן עבדה במשך 20 שנה כתסריטאית בטלוויזיה של תכניות ילדים ונוער, כמו “הופה היי”, “זאפ לראשון” ו”החדר של חני”. במהלך תקופה זו גם יצאה לשליחות של שלוש שנים בבית ספר יהודי בקונטיקט בארצות הברית. לאחר הקריירה כתסריטאית, עבדה במשך 13 שנה כמנהלת פיתוח משאבים ואחראית על קשרי החוץ בארגון אלו”ט.
“לאחר שפרשתי מאלו”ט, שמעתי שתפקיד מנכ”לית בית העדות מתפנה והשאר היסטוריה”, היא מספרת.
דור לדור
בחודש ינואר האחרון נכנסה רוזנמן לתפקידה כמנכ"לית בית העדות בניר גלים. הבית שבו נולדה וגדלה נמצא במרחק פסיעה. היא הצליחה לשכנע את אביה לבוא ולראשונה לספר על מוראות השואה מכלי ראשון בתור איש עדות.
המספר על ידו של אליעזר שמעוני, אביה של רחל. צילום: פבל
בית העדות הוקם לפני 28 שנה על ידי אנשי ניר גלים — מושב שמייסדיו שורדי שואה, ברובם מהונגריה. לאחר שהם הרגישו שהקימו מושב לתפארת וגידלו ילדים ונכדים, הנכדים התחילו לשאול שאלות, והאנשים שמעולם לא סיפרו ולא שיתפו, התחילו לספר להם מה עברו בשואה. לכן הם החליטו להקים את הבית כמוזיאון וכמרכז חינוכי כדי להעביר זאת לדורות הבאים, ומאז המקום שוקק קבוצות של תלמידים, קצינים וחיילים. “השבוע אירחנו את הקצונה הבכירה של מחוז הדרום במשטרה”, מספרת רחל.
“כמנהלת בית העדות, אני מנסה להביא את ניסיוני ואת קשריי לתחום גיוס משאבים, פיתוח קשרי החוץ, שיווק המקום, הרחבת הפעילות והקבוצות המגיעות כדי להעלות את המקום הזה לגבהים, זה החלום”.
רחל מנהלת בית העדות עם אביה אליעזר-פבל
“זה התחיל מהסיפורים האישיים, אבל בית העדות מתרכז בכל שואת אירופה, ונפגשים גם עם ניצול שואה מניר גלים או עם אלו שגרים בסביבה. לצערנו נשארו כיום מעט ניצולים, וחלקם לא בקו הבריאות. בשונה ממקומות אחרים, בית העדות הוא מקום אינטימי וקטן. ההדרכה הדוקה, מקצועית וחווייתית מאוד ויוצרת חוויה אישית עוצמתית”.
עבור רחל זו לא עוד עבודה ולא עוד תפקיד. השואה היא חלק מהסיפור המשפחתי הכי אישי והכי קרוב. סיפור ההישרדות של הוריה, אליעזר וחנה שמעוני, מוותיקי המושב (הוא בן 90, היא 82), מרגש ומצמרר. מלבד הבת רחל יש להם גם שני בנים, 12 נכדים ו-21 נינים.
כאשר התחילה המלחמה האב אליעזר הויזר — שעִברת את שם משפחתו לשמעוני בעקבות שם אביו חיים שמעון, וגם לבנו קרא בשם חיים — היה רק נער בן 14. אחרי שאביו נלקח מהבית ואח אחד הצליח להסתתר בבודפשט, הוא נשלח ביחד עם אימו ויתר ששת אחיו ואחיותיו לאושוויץ. שם הם עברו את המיון של מנגלה, והוא שלח אותו, את אימו ואת אחיותיו הקטנות לצד אחד, ואת שני אחיו הגדולים לצד שני. אימו אמרה לו: ‘אליעזר, רוץ לאחים שלך’ והוא הצטרף אליהם באומץ רב. הם לא שרדו, אך הוא עבר את כל מוראות המלחמה באושוויץ, צעד גם בצעדת המוות בשלג ובקור וברעב ושרד.
הוא נשלח ברכבת פתוחה בשלג לצריף הילדים בבוכנוואלד בגרמניה, ושם היה קאפו צ’כי שאהב את הילדים ושמר עליהם. כשהרוסים התחילו להתקרב, הגרמנים החליטו לפנות את בוכנוואלד וקראו לכל האסירים ברמקולים לבוא לקבל אוכל, ומשם בין גדרות התיל הם נשלחו ישירות להשמדה. הוא ואחיו היחיד ששרד עדיין הלכו לקבל את מנות האוכל שלהם, אך אליעזר באומץ בלתי רגיל מצא פרצה וזרק דרכה את האוכל ואת עצמו מעבר לגדר חזרה לצריף הילדים ושם התחבא עד שהסתיימה המלחמה. אחיו לא הצליח להימלט ונלקח להשמדה.
לאחר השחרור הוא חזר לעיר הולדתו בידיעה שלא נשאר איש מן המשפחה ולא ידע לאן ללכת. הוא היה חולה וחלש, אך הוא הלך למקום שאליו הולך כל יהודי, לבית הכנסת, בתקווה לקבל שם ידיעה כלשהי. הוא גילה כי אחיו הסתתר במחבוא. בן דוד של אימו אסף אותו אליו ועזר לו להתרפא. אליעזר עבר טלטלות רבות בדרך לעלייה לארץ, נשלח על ידי הבריטים לקפריסין ולבסוף הגיע בעליית הנוער לניר גלים. שם פגש את אימא של רחל.
אליעזר ואחיו הם השניים היחידים ששרדו מכל המשפחה שלהם. האח חי בפתח תקווה ונפטר לפני שנתיים.
חנה, אימה של רחל, שבאופן מצער מאושפזת כרגע, הייתה אשת עדות בניר גלים. היא ואליעזר הכירו בניר גלים. שניהם ילידי הונגריה, כמו מרביתם של מייסדי המושב.
חנה שרדה את מחנה ברגן בלזן כילדה בת 7. בתחילה היא ומשפחתה נשלחו לאוסטריה לעבודה בכפר, ושם אביה נפטר. אז הם נשלחו ברכבת לברגן בלזן. התושייה של האם הצליחה להציל את מרבית הילדים, אך שלושה אחים ואחות בוגרת עם ילדיה נרצחו. למרות זאת, 13 אחים ואחיות שרדו בזכות זה שהגיעו מאוחר יחסית למחנה.
אליעזר וחנה שמעוני ניצולי שואה
“סבתא שלי חילקה להם מנות אוכל ושמרה על הניקיון שלהם כדי שלא יחלו בטיפוס כמו שכולם חלו”, מספרת רחל. “אימא גם זכרה את ההולנדים שהגיעו לברגן בלזן והיו מעבר לגדר, והם זרקו לה נעליים הולנדיות שהגנו עליה מהשלג”.
לאחר המלחמה הם המשיכו לעבור טלטלות ומסעות עד שהגיעו לארץ, לפתח תקווה, לצריף קטן, וכך עברה גם חנה לעליית הנוער של ניר גלים.
“אימא תמיד הייתה אשת עדות, אבל אבא, שלא סיפר דבר, התחיל להיות איש עדות מאז שנכנסתי לתפקיד”, מספרת רחל בהתרגשות. “הוא ציוני גדול. הוא היה יותר סגור והיה קשה לו יותר. הוא אף פעם לא דיבר לפני קבוצה, והוא היום איש עדות. הוא מאוד מאוד מתרגש, כאילו לא עברו 75 שנה, אבל הוא עושה את זה יפה מאוד, והוא רואה בזה כשליחות. הוא הכי מתרגש כשהוא מדבר לפני חיילים, וגם גאה מאוד בנכדים החיילים. זו התגשמות של חלום”.
התמודדתם עם הפצעים של הדור השני?
“גדלנו במושב שכולם היו דור שני, ולאף אחד מאיתנו לא היו סבים וסבתות, כך שבעצם ההורים שלנו שימשו הסבים והסבתות אחד של השני. דווקא לכולנו כבני הדור השני בניר גלים יש הומור עצמי והומור שחור. השואה היא חלק בלתי נפרד מההוויה שלנו.
"ההורים לא סיפרו את הסיפור שלהם, אבל אנחנו פיתחנו סוג של הומור בינינו, הדור השני, כאחים לגורל משותף שגדלו יחד, כשאנחנו יודעים שההורים שלנו עברו דברים איומים. לא דיברנו איתם כילדים, אלא הילדים שלנו הוציאו מהם את הסיפורים. בזכות ההוויה במושב הייתה לנו ילדות מאוד שמחה, וההורים שלנו השקיעו בנו בחינוך במאמצים גדולים, גם כשלא היה להם שום דבר. כולנו למדנו בלט, ולנגן, והיו לנו הצגות, סרטים, קייטנות מרהיבות ועד ליישור שיניים ולא הרגשנו שום חסך. הם לא מנעו מאיתנו לצאת לטיולים והשקיעו המון בחינוך הפורמלי והלא פורמלי. בגלל העניין של השואה היה להם דרייב מטורף לתת לנו כמה שיותר.
"כולנו למדנו בתיכון קבוצת יבנה, ושם כן הרגשנו מאוד גלותיים כי למדנו עם ילדים שהיו להם הורים צברים עם שמות צבריים, ושמות המשפחה שלנו היו שמות משם, והיו תקופות שהרגשנו נחותים יותר. רק בבגרותנו הבנו שקיבלנו הרבה יותר מהם, בהשקעה, באהבה בטיפוח, ודווקא מאנשים שלא היו להם בתים הם הקימו בתים חמים, אירחו והראו את אהבתם גם באוכל ובשתייה עם בישול הונגרי משובח”.
אליעזר וחנה שמעוני ניצולי שואה
איך הנכדים התחילו לשאול?
“הנכדים התחילו לעשות עבודות שורשים, והם בכלל לא היו מודעים לקושי ושסבא וסבתא לא דיברו, אלא הגיעו בישירות שלהם לסבא ופשוט אמרו לו, ‘תספר לי את הסיפור, אני צריך לעשות עבודה!’ ואז זה נפתח, וברגע שנפתח הסכר, הם אמרו אנחנו צריכים להקים את הבית הזה, ותפקידנו להעביר את זה לדורות הבאים”.
זה לא פתח את הטראומה מחדש?
“זה גרם לתהליך מאוד חיובי — גם שהם נפתחו וסיפרו, זה עשה להם טוב, וגם שהקמנו את המוסד החינוכי הזה. אנחנו גם נסחפנו אחרי הנכדים והתחלנו לשאול ולהתעניין, וזה היטיב גם לנו”.
וכשמדברים היום על זיכרון השואה שנשכח?
“לכן אנחנו משתדלים להביא כמה שיותר קבוצות, מכיתה ה’ ועד לגמלאים. לכל קבוצה יש תכנית שמותאמת לגילה ותפורה אישית, ואת רואה את מקום שוקק, וכולם יוצאים פה נפעמים ואומרים, ‘וואו איך לא הכרנו את המקום הזה’, ואנחנו גאים בעבודה שלנו”.
אליעזר שמעוני לצד מיצג "בית הזכוכית" – מפעל ההצלה של יהדות הונגריה – בבית העדות. צילום: פבל
חזרתם לבקר בהונגריה?
“לפני כמה שנים נסענו לראשונה לבודפשט חזרה, ונסענו גם לאושוויץ. לא היה לי קל לשכנע את אבא, אבל מבחינתו זו הייתה סגירת מעגל מאוד חשובה עבורו. הוא אמר, ‘הנה, פה היה הצריף שלי, פה מנגלה עמד, פה הלכנו לתאי הגזים’. הוא הדליק נר נשמה ואמר קדיש. אנחנו לא רוצים לחשוב אפילו לחזור לשם שוב, למרות שהנכדים מאוד רוצים. זה קשה, לא רק נפשית. את תרומתו הגדולה הוא עושה פה כאיש עדות, ובערב השואה הנכד שלו מביא לכאן את הצוות שלו — 50 לוחמים”.
בזמנו טומי לפיד, שגם הוא ניצול שואה מהונגריה, אמר שאלוהים מבחינתו מת בשואה.
“אני מנסה להביא את לפיד וגנץ לפה. האנשים פה ראו את זה דווקא מכיוון אחר. זה מושב דתי. אנשים אומרים פה שאלוהים עזר להם להינצל. כל אחד לוקח את זה למקום שלו, אבל כולם היו דתיים למרות שעברו את השואה, והאמונה חיזקה אותם, ודווקא עזרה להם לעבור את הכול. היה להם חיבור לבית, למשפחה שאיבדו. הם זכרו את השבתות ואת החגים. זה השאיר זיכרון שלא אבד”.
סיפרת סיפור מרגש ומרתק שקשה גם לדמיין אותו.
“אני חושבת הרבה: וואו, זה רק 75 שנה, אני הייתי מצליחה לעבור דבר כזה? הילדים שלי היו שורדים? כולם היו שם ילדים צעירים עם כל כך הרבה תושייה ואומץ. ואתה מתחיל לחשוב: איך זה היה אם אני הייתי שם?”
מבחינתם יש ניצחון למרות החיים בארץ עם מלחמות וטרור?
“אבא שלי אתמול אמר לכל הקצונה שהייתה פה: ‘יש לי שלושה ילדים, 12 נכדים כמו 12 שבטי ישראל, יש לי 21 נינים, אין ניצחון יותר גדול מזה. רצו להרוג אותי, אבל אני הקמתי שבט’. מבחינתם זה הניצחון!”.
