בראשון האחרון מאות ליוו את שרה כלפון בדרכה האחרונה. שרה, בת 50 במותה, נפטרה לאחר שקרוב לשנתיים שכבה במצב צמח בבית חולים שיבא תל השומר בעקבות מה שהוא לטענת משפחתה רשלנות רפואית.
עם תחילת הלוויה בבית העלמין באשדוד קריאות השבר של בני המשפחה נשמעו למרחוק, ואף עין לא נותרה יבשה לנוכח ההספדים של אחיה, בעלה, חמותה וחברתה הטובה איילת מורדוך.
שרה הייתה בת למשפחה ותיקה בעיר אשדוד, ואחיה ואחיותיה מאוד מוכרים בקרבה. אחיה הקטן אילן אדרי, קומיקאי ותושב העיר, עלה להספיד את אחותו כשמגרונו עולה שמה של אחותו בצעקה. “שרה, אני אוהב אותך”, קרא לה שוב ושוב. “צחקנו מאותן בדיחות ובכינו באותן הדרמות, שרה שלי”, ספד לה האח אילן, “אני לא יכול לעכל את זה. לא היה לפנייך ולא יהיה אחרייך. אהבת נפשי, האימא של כולנו. את היחידה עלי אדמות שלא שפטה אותי מעולם. איך קיבלת אותי בחיים, גדלנו כמו תאומים. כמה את חזקה”.
גם האח דוד הספיד: “מה אצעק שלא צעקנו שנה ותשעה חודשים, בהם נלחמת כלביאה? ‘לוחמת’ היה הכינוי שקיבלת בכל מקום בו דרכת. שמחת החיים והצחוק המתגלגל הם שגרמו לכל אדם שהכיר אותך לבקש ולו לרגע להיות במחיצתך”. עוד הוסיף דוד: “השנים האחרונות לא היטיבו עמך, הלוקמיה שתקפה, תרומת מח העצם שהצילה אותך, ועדיין היית איתנה ונחושה לחיות את החיים על הצד הכי יפה שלהם. ושוב לוקמיה, שוב תרומת מח עצם, ואת בשלך — עדיין מחייכת אל העולם ויודעת שכלום לא ישבור אותך. אבל כנראה שגם לך לא היה הכוח להילחם בגורל אכזר, ובגלל אוזלת יד ורשלנות בלתי מוסברת נשארת על מיטת הניתוחים”.
פנינה אחותה: “שנה ושמונה חודשים היית תלויה בין שמיים לארץ. את רצון האל אנחנו מקבלים באהבה, אמנם רצינו אותך, שרה, לעוד הרבה שנים. אפילו 50 שנה עדיין אין לך. כל חייך עשית הפקות גדולות וגם היום ביום לכתך בחרת להיקבר ביום ירושלים — מי יכול לשכוח את התאריך הזה או אותך.
להיות בשמחה' היה המוטו של חייך. את מי לא הצחקת? למי לא העלית חיוך? לכולם. השארת מזכרת יקרה את ילדייך אפק ומיתר, וכמו שצעקת ביום שגילינו את הלוקמיה: ‘פנינה, תשמרי עליהם, תשמרי עליהם’. ילדייך הם ילדיי, אשמור עליהם מכל משמר, כל זמן שיש נשמה באפי”.
“את היית הירח והשמש שלנו”, ספד לה אבי בעלה בקול שבור. “כן, שרה את המלכה של כולם. אין דרך אחרת להגדיר אותך — פצצת צחוק ואופטימיות לצד רגישות וחמלה שאין שני לה. צחוקך ואהבת האדם שבך ילוו כל אחד מאיתנו לעד. תודה, אהובתי, על החיים איתך”.
הלוויתה של שרה כלפון. צילום אורי קריספין – אשדוד נטאל אוהל האבלים הענק הממוקם מתחת לביתם של שרה ואבי בעלה הגיעו מדי יום מאות אנשים המבקשים להביע תנחומים. התאומים של שרה, מיתר ואפק (23), יושבים יחד עם שאר בני המשפחה ונזכרים באימם. “היא הייתה אימא מדהימה. הייתה מזיזה הרים בשבילנו. תמיד שמה אותנו במקום הראשון, ושזה יהיה ברור לכולם”, מספרת מיתר. “היא תמיד שמרה עלינו, בין אם הציקו לנו בבית הספר עד הבוס שלי שהפריע לי, היא הייתה מתייצבת במקום העבודה ואומרת, ‘זאת הבת שלי, תיזהרו לגעת’”. חשוב למיתר לבקש שכולם יזכרו את שרה כדמות חזקה, לביאה, לוחמת, מצחיקה, נדיבה, עם הלב הכי ענק שיש. “היא תמיד הייתה עושה מהעצוב שמח, אימא שלי לא הייתה מסכנה, למרות כל המצב הזה. היא הייתה אופטימית, ולמרות שבע השנים הקשות שעברה, היא לא איבדה את שמחת החיים שלה. תמיד ראתה את הטוב”.
אפק, בנה, נאלץ להגיע בבהילות מטיול בדרום אמריקה לאחר שביום שישי הודיעו לבני המשפחה כי נותרו לה ימים בודדים לחיות. זה לאחר שבבית החולים בדיקת דם גילתה כי הלוקמיה חזרה בפעם השלישית. בשבת בבוקר, כשהיא מוקפת בכל בני משפחתה, היא נפטרה בבית החולים.
כאמור, לפני כשבע שנים התגלתה אצל שרה לוקמיה ומיד לאחר מכן נכנסה לטיפולים אגרסיביים ושהתה שלושה חודשים בבידוד. “בהתחלה היא קיבלה את זה קשה”, מספרת איילת חברתה הטובה, “אבל כשהחלה בטיפולים, היא נלחמה כמו לביאה”. איילת נזכרת כי לאחר הטיפולים שרה איבדה את שערות ראשה, תחילה בכתה ,אבל די מהר הן הפכו את זה לבדיחה.
כחצי שנה לאחר שהחלימה מהלוקמיה, בדיקה שגרתית גילתה כי היא שוב חזרה. לאחר השתלת מח עצם נוספת היא הצליחה להתאושש בשנית מהלוקמיה ולחזור למסלול חיים רגיל. “היא הייתה נקייה חמש שנים, ואז התחילו לה הבעיות בלב”, מסבירה איילת. “בנסיעה לאילת היא חטפה התקף לב, ובסורוקה, לאחר שפינו אותה לשם, עשו לה צינתור, שם עברה דום לב, ומכות חשמל החזירו אותה לחיים”.
לאחר תקופה קצרה שרה התבקשה לעשות עוד צנתור שלא צלח, ואז הסבירו לה כי חייבת לעבור ניתוח מעקפים. “מהרגע שהיא ידעה על הניתוח היא לא הפסיקה לבכות, היא פחדה ממנו מאוד. הבכי שלה לא היה מוסבר, כי היא עברה כבר דברים קשים יותר”.
איילת מספרת כי לאחר הניתוח הרופא יצא והודיע להם שהוא הצליח, אך טעות אנוש לטענת המשפחה הובילה לתוצאות טרגיות. “שכחו להדליק את מכונת ההנשמה, ולכן היא שוב נכנסה למוות קליני של 17 דקות. מאז התחיל הסיוט”.
שרה שכבה בבית החולים שנה ושמונה חודשים ללא תקשורת, אך בליבם של כל האוהבים אותה פעמה התקווה שהיא תחזור לעצמה. “הלב שלה עבד כמו ילדה בת 16, היא יכלה להחזיק ככה שנים”.
ביום חמישי, כאמור, לאחר בדיקות דם גילו כי הלוקמיה חזרה. “נתנו לה עד יום ראשון, וב-5 וחצי בבוקר היא נכנעה”.
אחותה של איילת, אירית שטרית, נהרגה לפני כ-10 שנים מרקטת גראד שנפלה באשדוד. אירית הייתה החברה הכי טובה של שרה מאז הילדות, וכשאירית נפטרה איילת הרגישה כי שרה החליפה את מקומה. “היא הייתה לי כאחות, אמרנו כל הזמן שאירית השאירה את שרה שתשמור עליי. עכשיו הן ביחד”.
שרה הותירה אחריה בעל, אבי, ושני ילדים אפק ומיתר.
מבית החולים שיבא נמסר בתגובה: "מדובר במקרה מצער של טעות אנוש אשר בעקבותיו הוטמעו הליכי עבודה חדשים על מנת להבטיח שמקרים מסוג זה לא יקרו בעתיד. לאורך כל הדרך התנהלנו בשקיפות מלאה מול המשפחה ופעלנו על מנת לסייע להם ככל הניתן במצב זה. המקרה דווח למשרד הבריאות לצורך הפקת לקחים מערכתית".
