נוי שושן מוזיקנסקי, בת 31 מאשדוד, נשמה ים מרגע שנולדה. היא נולדה ברחוב מצדה באשדוד וגדלה מול הים. במידה רבה חייה סבבו תמיד סביב הים. היא גולשת וקשורה לים בכל נימי נפשה.
מוזיקנסקי למדה בבית הספר צפרירים, המשיכה למקיף ו’ ואז עברה לפנימיית שדה בוקר – “הצעד הכי טוב שעשיתי בחיים, זה היהלום של העבר שלי, שם נטבעו בי ערכים של אהבת הסביבה והאחר. כשחזרתי בסופי שבוע, הייתי נחשבת באשדוד קצת עוף מוזר. לובשת שרוואלים והולכת יחפה, לא כל כך היה מקובל באשדוד”.
בצבא הייתה תצפיתנית וקמב”צית באוגדת עזה. אחר כך הגיע הטיול להוואי וקוסטה ריקה. את לירן, בן זוגה, הכירה, ניחשתם נכון, בים.
“אנחנו זוג 12 שנה ונשואים שנתיים, הכרנו בחוף המצודה דרך חבר משותף. אפשר להגיד שאני זו שהתחלתי איתו”.
נןי שושן. צילום פבל
בקוסטה ריקה הייתה לזוג מסעדה קטנה, ואז החליטו לחזור ארצה לטובת לימודיה של נוי. היא למדה מדעי הים במכמורת והתגוררה שם. “אהבתי את הלימודים, אבל היה לי קשה, יש לי קוצים, ובעיקר היה לי לא קל עם כימיה ופיזיקה, ובסוף סיימתי עם תואר בביולוגיה”.
היא החלה לעבוד הקמת מרכז הדולפין והים של עמותת מחמל”י באשדוד. בנוסף, הדריכה בבתי ספר במסגרת עמותת אקו אושן. היום היא עוסקת בהוראת יוגה ועובדת עם לירן בעסק ללימוד שחייה.
שלישי הכי טוב
לפני כמה חודשים פתחה את קבוצת הפייסבוק “שלישי ים כי טוב”. הרעיון: ביום שלישי בסוף כל חודש וגם בתאריכים מיוחדים, כמו יום האוקיינוסים הבינלאומי, מגיעים כל פעם לחוף אחר בעיר ומנקים. בהתנדבות כמובן.
באחד המפגשים בחוף גיל ראינו את דן אנקונינה, שהגיע עם בנו, דור, בן 4 וחצי, אוספים לכלוך: “שמענו על זה דרך הפייסבוק. את נוי אני מכיר מזמן, למדנו באותה שכבה. זה חשוב, רוצים לשמור על הים ועל החופים, גם כדי לעורר מודעות. דור בא איתי, אני מנסה להנחיל לו את האהבה לים והצורך בשמירה על הטבע מגיל צעיר”. “אני כבר יודע לאסוף במהירות, בפעם הקודמת אספתי עם אימא בחוף חברת החשמל”, מספר דור.
דן אנקונינה ובנו דור מנקים את החוף. צילום: פבל
מה מוצאים פה, נוי?
“הכול בערך. פלסטיק, שקיות של חטיפים, חד פעמי, ברזלים, רשתות של דייגים, בקבוקי זכוכית, קרשים… אנחנו מנסים להתמקד בעורף החוף ולא בקו המים, כי שם מתרכז הלכלוך העיקרי”.
על הולדת הרעיון להקים את “שלישי ים כי טוב” מספרת נוי: “קצת אחרי פסח הלכתי לטייל עם הכלב בים וראיתי זוועות. זה היה בקטע החוף שמדרום לאשדוד. אנשים השאירו ערימות של אוהלים, שמשיות, מנגלים, שקיות, הרים של זבל, נקניקיות, קשים, כלים חד פעמיים, מזרנים…
“מה שעוד הכעיס אותי זה שהכלב שלי התחיל לאכול את השאריות שהיו זרוקות שם. ואז אמרתי לעצמי, ‘טוב, די, חייבים לעשות משהו’. ככה נולד הרעיון. פרסמתי בפייסבוק. למפגש הראשון הגיעו 10 אנשים. יצרתי קשר גם עם אגף החופים בעיריית אשדוד. אריה תורג’מן מנהל האגף מאוד תומך בפעילות שלנו ועוזר”.
נוי, מה החלום?
“אם היית שואל אותי לפני כמה שנים מה החלום שלי, הייתי אומרת להיות חוקרת שתציל את הים ואת בעלי החיים, בעיקר לווייתנים. הייתי נאיבית. אולי בהגזמה. היום החלום הוא ליצור שינוי כדי לחיות בסביבה טובה יותר, שינוי כללי, תפיסתי, חינוכי, להעניק את ההבנה שאנחנו חיים בעולם שהולך ונהרס, שחייבים לתקן את מה שקלקלנו. אולי יום אחד אקים ארגון משלי”.
איך היית מתארת את מצב החופים בגזרה?
“בחוף הצפוני, חוף חברת החשמל, המצב מזעזע, גם בחופים נוספים. בחופי הרחצה בעיר המצב הרבה יותר טוב, אבל בעורף החוף בדרך כלל הבעיה חמורה יותר. הבעיה היא חינוכית, אולי גדלנו בדרך שלא מספיק שמה דגש. יש מקומות בארץ שיותר מודעים. הייתי רוצה לראות את השינוי קורה עוד בחיי”.
לכלוכים קטנים שנאספו מחוף הים. צילום נוי שושן מוזיקנסקי
אם את מסתובבת בחוף ורואה מישהו משאיר פסולת?
“תלוי בסיטואציה. אולי אגש וארים בעצמי בלי להגיד כלום, כדי שיראה ואולי יבין. אם להעיר, אני מעדיפה להגיד בצורה מתונה. להטיף בדרך כלל לא עובד ולמדתי על בשרי. הרבה פעמים אני באה בגישה של ‘אתה צריך שקית’?”
בשם השמורה נעשה וגם נצליח
שני טובול, 30, היא הרכזת של קהילת ים אבטח במסגרת קואליציית אנשי הים התיכון (שכוללת את צלול, אקו אושן, מחמ”לי, התאחדות הצוללנים, החברה להגנת הטבע, מרכז הגליל המערבי ומגמה ירוקה שפועלים בשיתוף עם רשות הטבע והגנים). היא אחראית על רצועת החוף שמשתרעת מאשדוד ועד זיקים.
שני טובול. צילום נתנאל כראדי
טובול מגיעה ממודיעין. כיום חיה עם בן זוגה במושב אורות שבמועצה האזורית באר טוביה. היא עבדה ברשת הירוקה בתחום של חינוך לקיימות, הנחיה של מורים וריכוז של גינות קהילתיות ופרויקטים נוספים. בעבר עבדה עם אביה בחווה חקלאית לימודית שהקים.
בשטח הים שבין אשדוד לאשקלון נמצאת השמורה הימית אבטח, שכיום משתרעת מהחוף פנימה לתוך הים עד למרחק של 300 מטר. המטרה של הקהילה היא להרחיב משמעותית את השמורה עד למרחק של שבעה ק”מ מהחוף ולהפוך את תא השטח הזה למוגן ואסור בהתערבות אנושית, בנייה, הנחת תשתיות ודיג. זאת כחלק מהמטרה הגדולה להקים ולהגדיל שמורות ימיות לאורך חופי ישראל בכלל – כדי לשמור על הסביבה הימית, על בעלי החיים וגם להבטיח לנו ים נקי, פתוח ולא רק רצוף נדל”ן, נמלים, מרינות, אסדות גז ונפט, תחנות כוח ושכונות מגורי יוקרה לאורך חופיו.
פעילות בחוף. צילום: שני טובול
“לפני שבוע היינו שותפים באירוע ניקיון בזיקים יחד עם רשות הטבע והגנים והקהילה של קיבוץ גברעם, ובעוד כמה ימים יש אירוע דומה בניצנים”, מספרת טובול.
הפעילויות כוללות גם הסברה, אירועים חווייתיים, שחרור צבים חזרה למים, עשייה משותפת עם ארגונים נוספים ויחידים.
“אני מאמינה שבשנה-שנתיים הקרובות תוכרז השמורה הימית אבטח במתכונתה המורחבת”, אומרת טובול. “העיקר זה להגדיל את המודעות הציבורית לנושא החשיבות של השמורות, ובכלל, אני מאמינה שדרך האזרחים יבוא השינוי, השינוי יבוא מלמטה”.
את אופטימית?
“כן, מאמינה שהשינוי יגיע ומקווה שכמה שיותר מהר, במקביל למחקרים שנעשים, בין השאר, על כל מה שקשור להתחממות גלובלית, להשפעה על הים, על האדם ועל כדור הארץ בכלל”.
הזמנה לפעילות בחוף ניצנים: מועצת חוף אשקלון ואנשי התיכוןכשאת הולכת בחוף הים ורואה לכלוך?
“אני מבולבלת לפעמים כשאני רואה את מה שהולך בחופים, זה מחמיר משנה לשנה. אני אקטיביסטית כבר כמה שנים וארגנתי לא מעט ימי ניקיון בחופים ומרגישה שלא עושים מספיק. הממשלה, הרשויות המקומיות. חופי הרחצה באשדוד לדוגמה בדרך כלל מצוחצחים, אבל בחופים בשוליים המצב קטסטרופלי”.
וכשאת רואה מישהו שמשליך לכלוך?
“זה מאוד מקומם. הייתי במסיבת רווקות של חברה, והייתה שם חבורה של בנים יושבים בחוף, על סלעים בתוך המים, וזורקים את בקבוקי הבירה למים. לא עניין אותם. התאפקתי, התאפקתי, לפעמים אתה רוצה לנוח קצת, זה משהו מאוד אנרגטי ושואב ולא יכולתי. קמתי, לקחתי שקית ואמרתי להם, ‘זו לא התנהגות, בואו נשמור על הים, הוא של כולנו’. הם זרקו לשקית והבטיחו שלא ישאירו אשפה”.
חסר חינוך?
“כן, חסר חינוך ובעיקר חינוך סביבתי”.
את בעד החמרה בענישה?
“כן, גם”.
מה לגבי איסור על הכנסת חד פעמי לחופים?
“זה תהליך הסברתי וחשוב לתת אלטרנטיבות, תמריצים להשתמש בכלים רב פעמיים ולעשות את זה בהדרגתיות כדי לא ליצור אנטגוניזם”.
