עדן חזן בת 23 מאשדוד שהתמודדה עם הפרעות אכילה והגיעה למצב קיצוני שסיכן את בריאותה, החלה להעביר הרצאות להעלאת המודעות לנושא ובהן היא מביאה את המסע שעברה. להרצאה שלה קראה "בחזרה לחיים כי אפשר אחרת".
הערב היא הרצתה באשדוד באירוע שהתקיים במסגרת הפעילות של המשרד לקידום מעמד האישה בעיר תחת הכותרת "טורדנות והפרעות אכילה: אנחנו יכולים לשנות את זה".
חזן נולדה וגדלה באשדוד, בת לאם עובדת עיריית ואבא עובד בזק, למדה באמירים ובמקיף ז'. בצבא שירתה במשטרה צבאית ובעקבות בעיה רפואית בגב צה"ל החליט לשחררה למורת רוחה לאחר כשנה.
חזן. צילום: רויטל מסגיש
"בצבא נכנסתי לדיכאון שהתגבר לאחר השחרור הפתאומי, כשהלכתי לאיש מקצוע ואמרתי שאני חושבת שיש לי בעיות אכילה די נפנפו אותי", היא מתארת. "חייתי סביב נושא האוכל והגוף, שקילות, עם ספר חוקים שלם שחיברתי לעצמי, טורדנות שהלכה והחריפה".
לא אהבת איך שנראית?
"לא. תמיד הייתי רזה יחסית אבל אף פעם זה לא הספיק. בהפרעות אכילה, בעיקר באנורקסיה, יש מרכיב חזק מאוד של פרפקציוניזם, תפיסה של שחור ולבן. חייתי עם זה כל החיים ונושא האכילה התיישב על זה. רק בדיעבד מאוחר יותר, הבנתי שהבעיה החלה להתפתח בגיל מאוד צעיר, אני מניחה 7-8. זה אומר להרגיש אשמה מאהבה לאוכל והאישיו הזה הלך והתעצם כשהתבגרתי כשבמקביל אם אני מורידה במשקל אני מרגישה טוב עם עם עצמי ואם עולה מחדש נכנסת לסטרס וחוזר חלילה".
לאחר הצבא נרשמה ללימודי תואר במדעי המחשב במכללת ספיר. אך בזמן שנותר עד לתחילת הלימודים החליטה לטוס לארה"ב, בגיל 19, ולעבוד שם בעגלות. שם היא התפרקה.
"הייתי לבד, בדאון, סוג של זאב בודד. אכלתי מאוד מעט, כל הזמן הייתי עסוקה בלספור קלוריות. הקצבתי לעצמי וכל הזמן הורדתי את הרף עוד ועוד. הורדתי במשקל קרוב ל-20 קילו בתוך ארבעה חודשים. זו הייתה התמכרות לירידה במשקל. הפחד הכי גדול שלי היה לאבד שליטה. אני פריק קונטרול. מה שמעניין שהתכונות שהובילו אותי לאנורקסיה הן גם אלה שהוציאו אותי משם, רק בכיוון אחר".
בהרצאה שלה שבה היא משלבת את המסע שעברה. צילום: שגיא נבט
חזן שמתנשאת לגובה של 1.72 הגיעה בשיא השלילי למשקל נמוך מאוד שהיא מעדיפה שלא יפורסם. כיום משקלה תקין לדבריה. בימים אלה מלבד ההרצאות שהיא מעבירה, היא גם נותנת שיעורים פרטיים במתמטיקה.
"כל הזמן הקפדתי לשחק את המשחק ולשדר כלפי חוץ שהכל בסדר, אבל בתוכי הייתי מפורקת. בכיתי המון כשהייתי לבד. התחרות שלי עם עצמי על ההרזיה התווספה לתחרות מול עובדים אחרים מי מוכר יותר. כשחזרתי לארץ היה לי דופק כמו של אדם בקומה וצפיפות עצם של אישה בת 90".
ואיפה המשפחה שלך בסיפור?
"הם חשדו אבל תמיד ידעתי להסתיר, הייתי שחקנית טובה. תמיד היו מודאגים ורצו לעזור אבל לא ממש ידעו איך. רק כשחזרתי מחו"ל אני חושבת שהם הבינו את חומרת המצב".
חזן הלכה למרפאה להפרעות אכילה באשדוד. הפסיכולוגית נבהלה: "כשראתה אותי חשכו עיניה. היא אמרה שהיא לא מוכנה לקבל אותי כי היא לא מוכנה לקחת אחריות. למעשה, היא הייתה הראשונה שבאמת עמדה על חומרת הבעיה. בהתחלה חשבתי שהיא מגזימה כדי לשכנע אותי להיכנס לטיפול אבל לא".
חזן בהרצאתה באשדוד. צילום: שגיא נבט
היא הופנתה לאשפוז במחלקה סגורה אך סירבה. "גם בגלל הסטיגמות וזה אחד המסרים הכי חשובים שאני מעבירה כיום: שהפרעות אכילה הן הרבה יותר מחלה פיזית וההתמכרות מאשר מחלת נפש".
בסופו של דבר היא טופלה במכון פרטי. "ההורים שלי שילמו המון כסף, זה היה המכון היחיד שהסכים לקבל אותי בלי שאהיה סגורה שם. הגעתי כל יום במשך שנתיים עד שהבראתי. את זה שלא אהבתי את עצמי ידעתי גם קודם. היום אני אוהבת את עצמי, מאוד".
ניסיתי לפגוע בעצמך?
"רוב הזמן חשבתי שכן אבל ממש בימים האחרונים הבנתי משהו אחר, הבנתי שניסיתי לעזור לעצמי, להרגיש קצת יותר טוב עם עצמי. אמנם לא ניסיתי להתאבד אבל זה היה הרס עצמי. התאבדתי לאט. איך שהגעתי לאשפוז המטפלת אמרה לי שאני מתאבדת בצורה הכי איטית והכי נוראית שיכולה להיות. כן רציתי למות, בשיא הכנות. היה לי רע, המוח שלי לא תפקד, שום הורמון אושר לא הופרש, היה לי קר נון סטופ, לא דיברתי עם אף אחד, הייתי לבד, הרגשתי שאני לא ראויה להרגיש טוב".
היא החלה לאכול סוף סוף ולהתחזק. "השינוי היה מטורף. בזמן של הטיפול התחלתי ללמוד מדעי המחשב, גרתי בדירה משלי בקיבוץ, למדתי שנתיים והפסקתי לפני חצי שנה כדי ללכת בכיוון של הרצאות. עבדתי עליהן כמה חודשים עד שיצאתי איתן החוצה. היו המון פחדים. הבנתי שעברתי גמילה מההתמכרות לשליטה ושאיפה למושלמות".
את במקום טוב היום?
"כן, הכי טוב. יש לי בן זוג מדהים, הוא ליווה ותמך כל הזמן, חידשתי את הקשר עם המשפחה שלי. בעקבות החבר עברתי לגן יבנה. שיניתי תפיסות עולם. לפני כן לא הייתי מסוגלת לפנות מקום למישהו אחר, לקח לי זמן להאמין שמישהו יכול לאהוב אותי. האכילה כבר לא מנהלת אותי – אני מנהלת אותה".
