מאז החלה את פעילותה במסגרת ארגון "ישראל נגד משלוחים חיים" באפריל 2016, למדה לימור פרץ לשים את רגשותיה בצד ולהיות עניינית בהתמודדותה עם מצבים שבהם היא נקראת למעורבות במאבק למען החיות המובלות באוניות המשלוחים החיים. "עם הזמן הופכים להיות מאוד טכניים, הרגש הולך לאיבוד, ואני לא בוכה בפעילויות או מול משאיות שבהן מובלים עגלים וטלאים מאוניות להסגרים", היא מסבירה.
היועצת המשפטית של הארגון, פרץ. צילום: אורי קריספין
הפעם היחידה שהיא כן בכתה בה הייתה כאשר היא ופעילים נוספים נסעו מאחורי משאית עמוסה בעגלים צעירים שרק נפרקו מאונייה שהובילה אותם לארץ. הם היו בדרכם להסגר, אותה תחנת ביניים בין פיטום לשחיטה. נהג המשאית עצר בתחנת דלק, וכך היא לה וחבריה יכלו למהר אל המשאית להושיט יד מלטפת לעבר העגלים המפוחדים והנרעדים שעמדו בתוכה.
היה ביניהם עגל קטן במיוחד, רגיש במיוחד. וכאשר לימור פרץ ליטפה אותו, הוא התחיל ללקק את כף ידה בחוזקה, מושך אותה בתחינה לעבר פיו הקטן, כאילו אצבעותיה היו עטיניה המנחמים של אמו, מבקש לינוק ולשווא. היא נשברה ופרצה בבכי נטול מעצורים. נדמה שכל מה שהצליחה להדחיק במשך חודשי פעילותה כמו התנקז אל תוך אותן דקות קצרות ויקרות ערך. "זה שבר אותי", היא מתארת. "הוא בסך הכול היה תינוק שרוצה את אימא שלו, שרוצה לינוק, ובמקום זה הוא היה על גבי משאית, עובר חיי גיהינום".
לימור פרץ היא עורכת דין במקצועה. מאז הצטרפה לשורות הארגון כפעילת שטח היא היועצת המשפטית שלו וקיבלה עליה לייצגו בתקשורת עם גורמים משפטיים ופרלמנטריים. היא מסייעת באירועים, מיצגים ומחאות ונמצאת בין הפעילים המקפידים להגיע לנמל אשדוד כל פעם שמגיעה אוניית משלוחים חיים כדי לתעד את המראות הקשים של העגלים והטלאים הרכים שמגיעים לארץ.
חיים ומוות
"משלוחים חיים", כך מכונה מסעם המייסר של בעלי חיים, עגלים וטלאים בעיקר, שמובאים מארצות אירופה ואוסטרליה הרחוקה למדינות שיש להם ביקוש בהן. אחת המדינות הבולטות בהן היא ישראל, שכבר בשנת 2013 הייתה במקום השני ביבוא מאוסטרליה ועקפה אף מדינות חובבות בשר ושומן עתיר מכאוב כמו רוסיה וסין. בשנת 2016 הובלו לישראל במשלוחים חיים קרוב ל-600 אלף בעלי חיים. בשנת 2017, במחצית הראשונה שלה בלבד, כבר הובלו לארץ יותר מ- 250 אלף עגלים וטלאים.
מהפך באוסטרליה, בר לוי. צילום: אורי קריספין
כשהעגלים והטלאים מצויים בתוך האוניות הם נאלצים לרבוץ בתוך הצואה והשתן של עצמם ושל חבריהם בגלל הצפיפות הרבה. החום הרב ששורר בסיפון הנמוך יותר גורם לאיבריהם הפנימיים להתבשל בעודם בחיים. היעדר אוורור מספיק בתאים התחתונים יותר של אוניית ההובלה, שינויי מזג אוויר קיצוניים, סערות בלב ים, אדי אמוניה שעולים מתוך השתן המציף את המקום – כל אלו גורמים להתפרצות של מחלות שונות.
לפעמים ממיתים את העגלים והטלאים החולים, הפצועים והנכים ומשליכים את גופותיהם לים; לפעמים אין ממיתים אותם, אלא משלכים אותם אל המים העמוקים בעודם בחיים, דנים אותם לטביעה. לפעמים מלווה את מסעות המוות האלה וטרינר ולפעמים לא. לפי גורמים המצויים בנושא, עם הגעת האונייה לקרבת המים הטריטריאליים של ישראל, 12 קילומטר מהחוף, הטלאים והעגלים הצעירים אינם מקבלים מזון כדי שלא תהיינה להם הפרשות שיהיה צריך לשפוך אל הים, אל המים הטריטוריאליים של ישראל.
עגל שהגיע לנמל אשדוד מפורטוגל. צילום: ישראל נגד משלוחים חיים
"ישראל נגד משלוחים חיים" הוא ארגון שהוקם במטרה להביא לביטולם של המשלוחים האלה. משתפים איתו פעולה ארגונים מוכרים מחוץ לארץ כמו "Animals Australia" ועוד. ובארץ פועלות רבות נגד המשלוחים החיים גם עמותת אנונימוס ועמותת תנו לחיות לחיות. ארגון "ישראל נגד משלוחים חיים" נבדל מאנונימוס ומתנו לחיות לחיות, המתרכזות בהסברה ובמחאה, בכך שהוא מקיים תיעוד אינטנסיבי של המשלוחים החיים בשטח הנמל באופן שוטף. פעילות השטח האינטנסיבית של הארגון מתרכזת בשלוש ערי הנמל – חיפה, אשדוד ואילת – ולעתים גם בנמל התעופה בן-גוריון כאשר "משלוח חיים" כזה מגיע לארץ דרך האוויר, בטיסה.
פעילות הארגון מתבצעת ברובה בלילות. פעילי הארגון מוקפצים לנמל עם הגעתה של כל אוניית הובלה שבתוכה טלאים ועגלים. הם מתעדים כל פריקה, מפגינים, חוסמים את המשאיות ואחר כך נוסעים אחרי כל אחת מהן לכל הסגר להמשיך בעבודת התיעוד. ההסגר הוא התחנה שיובלו ממנה העגלים והטלאים למפטמה וכעבור כמה חודשים לשחיטה.
להיות שם בשבילם
לימור פרץ, דינה ישראלי ומיטל בר לוי הן שלוש פעילות מהבולטות שבקבוצה הפועלת במרץ באשדוד. הן נשים נשואות, אימהות לילדים, שבחרו לשים בצד את זמנן הבהחלט לא פנוי כדי לפעול למען מה שדינה ישראלי מכנה "קרבנות שערי הגיהינום".
בכל פעם שהן מגיעות לנמל מתרחש מפגש דרמטי של אימהות לילדים בני אדם עם יתמות של בעלי חיים. זה מפגש קשה. אחרי הכול, הרגש הוא אותו הרגש. פרה נכספת להניק את עגלה התינוק ולגונן עליו בדיוק כמו אישה שמבקשת להניק את תינוקה. העגל קורא לחום גופה העוטף של אמו הפרה בדיוק כמו תינוק אדם שבוכה לקרבתה של אמו כשזו רחוקה ממנו.
ישראלי. צילום: אורי קריספין
פרץ, ישראלי ובר לוי מכירות את התחושה היטב, את הצורך לגונן, להעניק, להיות שם בשביל, להבטיח ביטחון, להיות מקלט, להיות בית חם ואוהב לתינוקות שיגדלו להיות ילדים ואחר כך בוגרים ומבוגרים עם חיים משל עצמם, אנשים עצמאיים. זהו צורך אימהי טבעי שהן מממשות בביתן הן. המפגש הזה פנים מול פנים, עיניים בעיניים, עם יצורים חיים, תינוקות, שבחייהם הקצרים כבר הספיקו לעבור תלאות וסבל, קרועים מחיקה של אימא, שולח בהן חץ ונוגע בהוויה הפנימית ביותר של אותו מקום מקודש.
"מאמי שלי!" קוראת ישראלי בכאב לעבר כל טלה כשהמשאית מאטה או עוצרת לרגע בגלל רמזור אדום או פעמים רבות בשל חסימה יזומה שיש בה מחאה. ידה המושטת לליטוף כמו מבקשת שלא לפספס אף אחד מהם. היא כבר הספיקה עד כה להשתתף בעשרות פעילויות שוטפות, ובכל זאת הדמעות מציפות את עיניה לנוכח מראה הטלאים הצעירים. מעיין דמעות נובע.
ישראלי מודה כי היא מרגישה את הצורך לפצות ולו גם בליטוף חטוף אחד על הרחקתם של התינוקות העגלים והטלאים מאמותיהם, להטביע בהם זיכרון של יד אנושית "מסוג אחר", לדבריה.
רגשות דומים הציפו את מיטל בר לוי, אחותה של לימור פרץ, עם היחשפה לעולם המשלוחים החיים כשרק הצטרפה לשורות הארגון. "אף אחד לא הכין אותי לרגע הכואב הזה", היא מספרת. "הבנתי את כאבה של הפרה כשהעגל שלה נלקח ממנה, את תחושת חוסר האונים של העגלה שנשארת יתומה ללא אימא.
צילום: ישראל נגד משלוחים חיים
המחשבות האלה החלו להציף אותי. מי אמור לדאוג להם עכשיו? ובכלל, תשעה חודשים הפרה סחבה את העגל בתוכה, ועכשיו לקחו לה אותו, את הילד שלה!"
לפני שמונה חודשים ילדה בר לוי את היילי, בתה הבכורה. "אני לא אשכח לעולם איך הסתכלתי על הבת שלי, התינוקת, וניסיתי לדמיין בעיני רוחי שמישהו עכשיו יבוא וייקח לי אותה. התחלתי פשוט לבכות, כי למרות שאני טבעונית אקטיביסטית שכבר הספיקה לראות המון סבל של בעלי חיים – סבלם של העגלים והטלאים במשלוחים החיים זה משהו שעולה על כל דמיון".
אימא זאת אימא
קצת על השלוש: כששאלתי לגילה השיבה לימור פרץ: "חסוי" וחייכה. היא נשואה ואם לשניים וכאמור עורכת דין; דינה ישראלי, בת 50, נשואה ואם לשניים, היא סוכנת נסיעות; ומיטל בר לוי, בת 31, נשואה ואם לאחת היא "אימא במשרה מלאה", כך אמרה בגאווה וחום. שלושתן טבעוניות כמובן. פרץ ואחותה בר לוי הצליחו להוביל את משפחתן הקרובה לטבעונות. ישראלי וילדיה טבעונים, ובעלה נכון לרגע כתיבת שורות אלו עדיין אוכל בשר.
20 בנובמבר 2016 נחרט בזיכרונן של פרץ וישראלי: אוניית משלוחים חיים שעשתה את דרכה מפורטוגל לישראל נתקעה בדרך; מסע בים שהיה אמור לארוך כמה ימים אחדים נמשך 26 יום.
פרץ: "הם היו מכוסים צואה, ועל חלקם היה ניתן לראות פגיעה בעיניים מאדי האמוניה שעלו מהשתן שמילא את המקום בו הם הוכרחו לרבוץ במשך 26 ימים. המבט שלהם היה כל כך מובס, והרגשתי חוסר אונים, כי אני לא באמת יכולתי לעשות משהו כדי לעזור להם להיחלץ ממצבם. ראיתי תמונות ומראות של המשלוחים בעבר, אבל שום דבר לא יכול היה להשתוות למראה עיניים של אותן שעות. שום תמונה לא יכולה להעביר את ההרגשה שהייתה לי באותם רגעים", היא אומרת.
מאז נובמבר 2016 ועד היום המראות והקולות האלה מלווים את ישראלי יום-יום שעה-שעה. "האונייה המקרטעת התקלקלה בדרכה לישראל כאשר בבטנה היו אלפי עגלים מפוחדים, חולים ועצובים. חיכינו להם בנמל שעות ארוכות עד שהחלה הפריקה המתישה. חסמנו משאית אחת מתוך צי המשאיות שהובילו אותם להסגר כדי לתעד. ובתוך כל ההמולה והרעש קלטו עיניי עגל אחד שנעץ בי עיניים יפות וגדולות, לא עזב אותי לרגע במבטו, כאילו דיבר אליי, ביקש שאבריח אותו לעזאזל אחר… אבל כל מה שיכולתי לעשות היה להגיש לו את ידי, ללטף אותו מעט ולבקש ממנו סליחה. קראתי לו טוהר. זכיתי להיות איתו בדקות החסד היחידות שהיו לו בחייו לפני שהועבר להסגר ומשם לחוות הפיטום ובסוף לתא העקידה, שם נרצח ואבד לי לעולמים", היא אומרת נסערת. יומיים לאחר אותה פריקה צרבה דינה ישראלי את מאבקה למען החיות המעונות על זרועה הימנית בצורת קעקוע. "בתוך הקעקוע נמצאת האות T לזכרו של טוהר היפה שלי שילווה אותי עד יומי האחרון".
השילוב הזה של רגישות שברירית מצד אחד ולוחמנות שאינה יודעת פשרות מצד שני יוצר אצל הנשים הפעילות סוג של ממד נוסף הכולל בתוכו את מה שנראה על פניו כשני הפכים, רובד שעלול לבלבל את הסביבה שאינה מסוגלת לקלוט את הדקויות, כוח שיש בו להזיז הרים, אם רק יצטרכו לעשות זאת. דווקא מפני שהן מרשות לעצמן לגעת ברכות ומתוך כך להפוך אותה לעוצמה.
מיטל בר לוי מספרת על פעולה שנגעה בה במיוחד. "הפעולה שהכי ריגשה אותי היא חסימה של משאית שנשאה טלאים כל כך קטנים. היה שם משהו שעד היום אני לא יכולה להסביר אותו. ביחס לעגלים והטלאים האחרים שמובלים באוניות האלה הם היו מאוד קטנים, ופשוט עמדנו על המשאית וליטפנו אותם, נתנו להם מים. הם היו מפוחדים ומלוכלכים. זה ריגש אותי כי כל כך הרבה בעלי חיים מגיעים באוניות אלו, בעלי חיים שמעולם לא קיבלו שום חום ואהבה, והנה אנחנו שם מצליחים להעניק להם את הדבר הכי בסיסי שתינוק רוצה, שזה חום ואהבה. באותה אונייה של הטלאים היה אחד שפשוט היה צמא לאהבה, וכשזזתי הוא התקרב לאן שזזתי. אבל אני לעולם לא אשכח את המבט שהיה לו בעיניים, כמה עצב וכמה פחד היה שם. לכולם יש עיניים מאוד מפוחדות ועצובות, אבל משהו בעיניים שלו גרם לי להתרגשות מיוחדת, כאילו שלרגע הוא הבין שאני לא הולכת לפגוע בו והגיב בהתאם", היא משחזרת.
התפנית החדה מאורח חיים רגיל לדרך חיים טבעונית ואקטיביסטית למען בעלי חיים קרתה אצלה לפני כארבע שנים באוסטרליה, בעת שחיה שם עם בן זוגה לשעבר, יליד היבשת. זה היה כשבאחד הימים היא נחשפה למחאה נגד המשלוחים החיים באוסטרליה, ששם זוכה המאבק להדים רבים. "לא הבנתי על מה הם מפגינים ולמה הם כל כך כועסים", היא אומרת. "חזרתי הביתה עם המון שאלות. בן זוגי דאז סיפר לי על איזה סרט שמראה מה קורה בתעשיית המזון מהחי, סרט שנקרא 'ארתלינגס' (Earthlings). אמרתי לו, 'יאללה, בוא נראה אותו'. לרגע לא היה לי מושג מה אני הולכת לראות ולרגע לא חשבתי שהסרט הזה הולך לשנות לי את החיים".
פרץ וחבריה באחת מפעולות המחאה. צילום: ישראל נגד משלוחים חיים
וככה ישבו להם מיטל בר לוי ובן זוגה לשעבר על הספה וצפו בסרט 'ארתלינגס' בעודם אוכלים המבורגר ממקדונלד. "כבר בחמש הדקות הראשונות בכיתי ללא הפסקה. אחרי 20 דקות בערך זרקתי את האוכל ובכיתי בלי סוף, אבל המשכתי לראות את הסרט כי היה לי ברור שבמשך כל חיי עד אז אף אחד לא בא וסיפר לי את האמת. הבנתי שלמרות הקושי עכשיו חשוב לי לדעת את האמת!".
יש לי חלום
דינה ישראלי מרבה להתעמת עם נהגי משאיות המשלוחים, מנסה לגעת בהם דרך הרגש. היא זועקת לעברם שהם "מובילים תינוקות למותם", מכוונת למצפון. "אני משתדלת להצטרף לכל פעולה כדי לקדם את סופה של הפרקטיקה האיומה והלא הוגנת של המשלוחים החיים, ויחד עם חבריי המקסימים, שבאמת נותנים את הנשמה, להביא לסיומה של הסאגה הזאת", היא אומרת.
יש משהו עוצמתי, נמרי, באימהות שמבקשות לגונן על ילדיהן. הטבע יוצר אותן כך כדי להבטיח את שלומם של צאצאיהן הפגיעים. "יש לי חלום", משתפת ישראלי, "שיותר לא אקבל בנייד שלי התראה על אוניית משלוחים חיים שאמורה להגיע לנמל ולא ארוץ לנמל עם לב כבד ולא אטפס על משאיות מוות כדי להגיד שלום לתינוקות. יש לי חלום, ואני כל כך רוצה שיתגשם. כי די! באמת שלא מגיע להם".
לשאלתי עד כמה רחוק היא מוכנה ללכת במאבקה למען העגלים והטלאים, היא עונה בנחרצות: "עד סוף העולם!… נסו אותי!"
