הצילה את אביה: "בשבילי זה צלקת, בשבילו זה החיים"

כשהיא בהריון מתקדם ואם לפעוטה בשם תהל, החליטה דניאל ביטון, אשת הכדורגלן לישי ביטון, קפטן הפועל אדומים אשדוד, לתרום כליה מגופה לאביה החולה אברהם.

כמו שאר ילדיו ואביו לפניו, אברהם נשא גן הנקרא PKD1, הגורם להופעתן של מחלות כליה פוליציסטיות — ריבוי של ציסטות בכליה הפוגעות משמעותית בתפקודה עד למצב המאלץ השתלה של כליה מתורם. אף על פי שאובחן ועבר השתלה לראשונה 15 שנה קודם לכן, ב-2017 הודיע האב למשפחה כי המחלה חזרה, הוא סובל מאי ספיקת כליות ועליו למצוא תורם שוב.

דניאל ביטון ואביה, אברהם, לאחר ההשתלה. צילום פרטי

“הבנו שהוא מאוד רחוק ברשימת ההמתנה”, מסבירה דניאל את הסיטואציה המאיימת. “קודם כול יש עדיפות לילדים ולמושתלים ראשונים. הרופאים אמרו לו שהוא צריך להתחיל טיפול בדיאליזה, אבל הוא לא היה מוכן. כשסבא שלי היה חולה, הוא היה עושה דיאליזות, ואבא שלי ראה כמה זה מחליש אותו, ולא היה מוכן להיות משועבד לזה. הוא אמר, ‘או שיתרמו לי או שאני מעדיף למות. לא רוצה לחיות תחת דיאליזה’, לכן לקחתי על עצמי את הפיקוד”.

הגֶן הגורלי

בני המשפחה עברו בדיקות לבחינת התאמתם לתרומת כליה, ומהן עלה שרק דניאל אינה נשאית של הגן — ולכן רק היא כשירה לבצע את התרומה לאביה. “במידה והייתי נשאית של הגן זה אומר שגם הילדים שלי היו נשאים ושלא הייתי יכולה לתרום”.

עם זאת, בפני המשפחה הייתה ברירה נוספת. בתחילה לישי בעלה של דניאל רצה להיות האחד שיתרום את הכליה לאב אברהם, אך אשתו ביטלה את האפשרות. “בעיקרון כל אדם יכול לתרום כל עוד סוג הדם זהה והוא לא נושא את הגן”, מפרטת דניאל. “לבעלי יש סוג דם A כמוני וכמו אבא שלי. בנוסף, תהליך התרומה לגבר הוא בעל סיכון נמוך יותר מזה של אישה שעברה לידה. אבל אם לישי היה עושה את זה, הוא היה צריך להפסיק לשחק, ואני לא הסכמתי, זה משהו שהוא חי בשבילו”.

דניאל נמצאה מתאימה לתרומה בתקופת ההיריון השני שלה, ולכן ראשית הייתה צריכה לעבור את הלידה ללא כל סיבוכים. הלידה עברה בשלום, ולזוג נולד בן בשם רפאל. לאחר הלידה היה על דניאל לעבור סדרה ממושכת של בדיקות הבוחנות את הכשירות הרפואית שלה עבור התהליך, שלב שנמשך כשנה שלמה.

“במהלך בדיקת MRI מצאו לי גוש מעל הכבד, ואמרו לי, ‘את לא יכולה לתרום, עד שאנחנו בטוחים שאת בריאה ב—100%’. חזרתי על בדיקת MRI והסתבר שזה גוש שפיר קטן שאין צורך להתייחס אליו. בהמשך גם נפגשתי עם פסיכולוג ואחר כך פסיכיאטר. בגלל שהייתי צעירה רצו להיות בטוחים שאני לא מעוניינת להביא עוד ילדים בעתיד הקרוב. בסוף אישרו אותי, וכל מה שנשאר היה לחכות ליום של הניתוח”.

היום המכריע הגיע. “ביום ההשתלה אני ובעלי נסענו לבית החולים בלינסון, ואימא שלי נשארה עם הילדים בבית”, היא משחזרת. “כל המשפחה היתה מסביבי. פה התחלתי באמת להילחץ, להבין מה אני הולכת לעשות. חשבתי, ‘מה אם אני לא אקום? מה יהיה עם הילדים שלי?’ התחלתי לפחד, ראיתי את כולם בוכים מסביבי והבנתי שזה ניתוח שיש בו סיכון ושאני לא יודעת אם אקום בעוד ארבע שעות. נכנסתי ראשונה לחדר הניתוח, ואת אבא שלי הכניסו אחריי. אני זוכרת רק שעשיתי שמע ישראל והרדימו אותי.

“אחרי ארבע שעות התעוררתי וראיתי את לישי מולי. ישר אמרתי לו, ‘הוא מת, נכון?’, כי אבא שלי סבל גם מקצת בעיות בלב, וזה ניתוח קצת מורכב. בעלי חייך: ‘תסתכלי לצד שמאל’, וראיתי את אבא צועק מכאבים אבל חי, ונרדמתי ישר חזרה”.

דניאל ולישי ביטון לאחר הניתוח. צילום פרטי

“למחרת בבוקר”, היא ממשיכה, “ראיתי את אבא שלי עומד כולו זקוף, משהו שאני עדיין לא יכולתי כי ההחלמה לתורם יותר קשה. הוא פשוט הסתכל אליי ואמר, ‘את באה לקפה למטה?’ זה היה רגע שהבנתי שזהו, עשיתי את שלי בחיים. אין יותר מרגש מזה, לא לידות, לא שום דבר. בן אדם קם בזכותי על הרגליים, וזה עוד אבא שלי. כל החיים הוא נתן לי — עכשיו יש לי את ההזדמנות להחזיר לו. זה היה שווה כל תפר, כל טיפת דם, כל כאב. בשבילי זה צלקת, בשבילו זה החיים”.

אני לא גיבורה

דניאל, 26, עובדת כמזכירה רפואית במחלקת אף—אוזן—גרון בבית החולים אסותא אשדוד. לפני זה עבדה שנה וחצי באותו תפקיד, אבל במערך המיון. בקרוב, כך היא מגלה, היא מתכננת לעשות הסבה כדי להפוך לאחות.
"בעקבות הניתוח וכל התהליך שעברתי החלטתי שאני רוצה ללכת ללימודי אחיות, לעבודה שלי כמובן גם יש המון השפעה. כשעבדתי במיון, רציתי לעשות כל מה שאני יכולה בשביל החולים".

על אף ההקלה הרבה שחשה שזכתה באביה בחזרה, תקופת ההחלמה הייתה אתגר לא פשוט עבור ביטון ומשפחתה. באותו זמן היא, בעלה והילדים חיו בשדרות, כשמשפחתה שלה והקריירה של בעלה היו בעיר אשדוד.

דניאל ולישי ביטון עם הילדים. צילום: פבל

“אימא שלי סמדר עזרה מאוד בתקופה שהחלמתי, אבל היו הרבה קשיים”, היא משתפת. “לילה אחד הייתי בסלון עם שני הילדים שנרדמו וחיכיתי שבעלי יבוא מהאימון. הוא היה חוזר בסביבות 10 בלילה.פתאום היה צבע אדום, הילדים לידי. תפסתי את תהל, שהייתה אז 20 קילו, והרגשתי כאילו כל התפרים מהניתוח נפתחים. רצתי מהר לממ"ד, תוך כדי שאני שומעת את הפיצוצים. פשוט זרקתי אותה על המיטה בממ”ד ורצתי חזרה לילד הקטן. זה היה מצב הכי קשה שהייתי בו אי פעם. פשוט ישבתי איתם על הרצפה שעה ובכיתי עד שלישי הגיע. את מרגישה שאת לא יכולה להגן על הילדים שלך, שאם ייפול עכשיו טיל בחצר, אין לך מה לעשות, את חסרת אונים”.

היא ממליצה גם לאחרים במצבים דומים לעשות מעשה וגם יש לה כרטיס אד”י: “אני רוצה שתהיה מודעות לתרום. עכשיו אחרי הניתוח אני אדם רגיל ובריא לכל דבר.

"אדם שתורם ונותן ללא שום תמורה לאדם אחר ומציל את חייו, זה לא מהלך טבעי. זאת חוויה אדירה שמוסיפה לחיי התורם לא פחות ממה שזה מוסיף למושתל. בזמן האשפוז שלי נחשפתי לעולם מדהים של אנשים שתרמו איבר לאדם שהם בחיים לא פגשו. אני מקווה שמדינת ישראל תהיה בלי המתנה להשתלת כליה, אני מאמינה שזה יכול לקרות".

למרות הקשיים, דניאל (או בשמה העדכני: דניאל—נועה, ראשי תיבות של ניסים ונפלאות שסיגלה לעצמה לפני ההשתלה בהמלצת רב)לא מסתכלת אחורה לרגע, היא לא רואה את עצמה כגיבורה, רק בת שרצתה להשאיר את אביה לצדה. ההחלמה אמנם לא הייתה פשוטה, אך היא לרגע לא הרגישה שהיא לבד. היא זוכרת את התמיכה הרבה מלישי והמשפחה כמובן, אבל גם המשפחה השנייה של דניאל ולישי — הקבוצה והאוהדים — העניקה אהבה רבה.

ממליצה בחום. דניאל ביטון. צילום: פבל

“היום בו השתחררתי מבית החולים היה יום חמישי, וביום שישי הקבוצה הייתה צריכה לנסוע למשחק באילת. הקבוצה אמרה לו להישאר והוא גם רצה, אבל אני התנגדתי. קודם כול החלומות שלו.ברגע שהוא מאושר, אני מאושרת יותר ממנו. הוא נסע לאילת, והם ניצחו, והוא חזר עוד יותר מאושר. הקבוצה והאוהדים שלחו לי סרטון ניצחון, וזה היה ממש מרגש. בחודש הראשון להחלמה, אחרי המשחק ההוא, לישי לקח חופש לחודש שלם. אחרי חודשיים הם עלו לליגה א’, אז אני מאוד שמחה שבסוף אני תרמתי ולא לישי”.

היום, לאחר הניתוח, גם אביה מגיע מדי שבוע לבקר ביציע במשחקים. “כשהייתי קטנה, אבא שלי היה לוקח אותי למשחקים בשבתות, מושיב אותי עטופה בצעיפים של בית”ר על הכתפיים שלו”, אומרת דניאל, “היום זה הפועל אשדוד, וגם אבא שלי הוא הפועל אשדוד, הוא בא איתי לכל משחק”. 