מאשדוד לקהיר עם עצירת ביניים

זמן רב תכנן שוקי פרג’ את הטיול במצרים, שאליו יצא לפני שבועיים. עבורו זו לא הייתה עוד חופשה, אלא אירוע מכונן. הוא כבר דמיין כיצד הוא יגיע לקהיר לחפש את השכונה שבה חיו הסבים והסבתות שלו. “בתור מי שהמשפחה שלו משם, רציתי לסגור מעגל”, מסביר פרג’, עובד נמל אשדוד וחובב צילום בן 45.

הוא יצר קשר עם חברי קבוצה בפייסבוק שמתמחה בנסיעות למצרים, דיבר גם עם תושבים מקומיים, בנה לעצמו מסלול, קיבל ויזה והזמין מלון בכיכר תחריר. את האישה והילדים השאיר בארץ, פרג’ החליט לצאת למצרים לבד.

“הגעתי למצרים בשבת, טיילתי בפירמידות, הכול לבד, חוויה אמיתית. רציתי להגיע ל’שכונת היהודים’ בקהיר, שבה גם התגוררה המשפחה שלי. אבל התכניות השתבשו.

פירמידות במצרים. צילום: שוקי פרג'

“קבעתי עם מדריכה מקומית להגיע ליום כיף באלכסנדריה. לקחתי מונית לתחנת הרכבת רעמסס בקהיר. תחנה ענקית, עיר שלמה. אפילו הספקתי לשתות כוס תה בקפטריה. ואז ניגש אליי בחור מהמודיעין המצרי, שאל למה אני מסתובב לבד וביקש את הדרכון.

“הוא אמר לי, ‘אתה יהודי’, ואמרתי לו, ‘כן, אני יהודי’. הסתכל במכשיר הטלפון שלי ועבר על תמונות סלפי שעשיתי בתחנת הרכבת וביקש שאתלווה אליו. הלכנו ברגל, הכניסו אותי לחדר, שאלו שאלות, הוציאו, החזירו שוב פנימה. משהו כמו 4—3 שעות. לאחר מכן הגיע רכב משטרה שלקח אותי למרכז קהיר. נכנסנו לחצר של וילה. לפני שהוציאו אותי מהאוטו שמו עליי אזיקים וכיסוי עיניים”.

פרג’ ההמום קיווה שמדובר בטעות שתסתיים במהרה, אבל לא כך היה. עד מהרה גילה שהערבית המצרית השגורה בפיו אינה מהווה יתרון דווקא. “הכניסו אותי למבנה והתחילו לשאול אותי, ‘אתה מרגל של המוסד?' אמרתי, ‘על מה אתם מדברים בכלל?’ והתחלתי לצחוק. שאלו אותי למה צילמתי תמונות. אמרתי שבטיול מצלמים תמונות, מה זאת אומרת?”

לא פחדת?

“לא, באותו שלב לא. מה שכן, הרגשתי חוסר אונים, כי באותו זמן אני עם כיסוי פנים ולא רואה שום דבר וגם עם ידיים קשורות מאחורי הגב. שאלו אותי איפה אני עובד, אמרתי שאני עובד בנמל אשדוד. הרבה שאלות חזרו על עצמן.
“אמרתי להם שאני רוצה להתקשר לשגרירות ולמשפחה שלי. אמרו לי, ‘עוד מעט משחררים אותך’. לקחו אותי שוב לתחנת הרכבת, הכניסו אותי לתוך חדר עם ספה, שולחן, כיסא, מיטה ישנה ובית שימוש. החזיקו אותי אזוק לחייל, ומולי שוטר עם נשק ואדם נוסף. ככה החזיקו אותי עד למחרת. לא נתנו לי לאכול, רק לשתות פפסי ומים”.

בין לבין, מספר פרג’, לקחו אותו לחדרו במלון וערכו שם חיפוש. לאחר יממה באותו חדרון לקחו אותו לתחנת משטרה.

“שאלתי, 'מה אתם רוצים ממני?, והם רק ענו לי, ‘אתה מרגל’, ואפילו אמרו לי, ‘אתה אלי כהן’. מכיוון שהייתי לבד ואני דובר מצרית שוטפת בלי מבטא זר זה כנראה הדליק להם נורה אדומה. אמרו לי, ‘המוסד לימד אותך ערבית’, ‘המוסד לימד אותך להשתמש בנשק’”.

במקום להשתחרר, כמו שקיווה, מצא עצמו פרג’ מגיע למקום עוד יותר קשה: “לקחו אותי לבית המעצר עבאסייה בקהיר. היו שם אנשי חמאס, המצרים לא אוהבים אותם, וגם פושעים ואנשים שעצרו אותם סתם באופן שרירותי.

הכניסו אותי לתא מסריח, אחד ישן על השני, אנשים פצועים, לאף אחד לא אכפת.

“אמרתי להם שאני מיוון. לא רציתי שידעו שאני יהודי מישראל. אבל אחד מהם נכנס ושאל, ‘איפה הבחור הישראלי’ ולמעשה חשף אותי. באותו זמן התחלתי לחשוש”.

אחרי ימים ולילות ארוכים ומתוחים הודיעו לו שמשחררים אותו לדרכו והעלו אותו על מטוס בדרך חזרה לישראל.

פרג’ במצרים לפני המעצר
צילום פרטי

איך הם השתכנעו שאתה לא מרגל?

“היו דברים שהתנהלו מאחורי הקלעים, במשרד החוץ ביקשו מהמשפחה שלי לא ללכת לתקשורת ולשמור על פרופיל נמוך. הם אלה שעדכנו אותם שאני עצור במצרים. אבל מה שכנע את המצרים שאני לא מרגל? וואלה, לא יודע”.

זה היה מפחיד? היו רגעים שחששת לחייך או שהרצת תסריטים שתיתקע שם שנים?

“היה מפחיד, חששתי ופחדתי על החיים שלי, הייתי משותק מהפחד בכמה קטעים. בכל רגע לא הורדתי את החיוך מהפנים. אחד החמאסניקים אמר לקצין שהיה שם, כשהוא מסתכל עליי, ‘אתה יודע כמה אני יכול להשיג תמורתו? 800-700 מהאחים שלנו’. יענו עסקת חילופי שבויים ואסירים. הוא אמר לי שאם היה פוגש אותי ברחוב, היה מוריד לי הראש. ישבתי ושתקתי, אין לך הרבה ברירות. החזקתי מעמד. דיברנו על כדורגל, על מוחמד סלאח, על מסי, על פוליטיקה ועל העבודה בנמל”.

בראשון החזירו לי את הארנק, הטבעת והשרשרת. לקחו אותי באזיקים, שומר קצין ונהג בזינזנה, קניתי כרטיס טיסה לישראל, החזירו אותי למלון כדי לאסוף את הדברים שלי. הייתה שם חתונה גדולה. הוציאו לי את הדברים לרחוב, גם את שתי הצנצנות עם החמוצים שקניתי החזירו לי, חתמתי שקיבלתי את הכול כי רציתי כבר לברוח משם. מזוודה אחת עם ציוד צילום נעלמה. השכם בבוקר עליתי על מטוס לארץ. כשהמטוס המריא, הרגשתי שאני סוף סוף חופשי ויכול לעשות מה שאני רוצה”.

זו פעם ראשונה שביקרת במצרים?

“בערבית אומרים, ‘די אוול מרה וויל אחר מרה’ — הפעם הראשונה והאחרונה. אבל עוד נראה. מצרים מדינה מדהימה, האנשים מדהימים, הבעיה היא עם השלטונות. מה שכן, הרווחתי סיפור לספר לנכדים. מחקו לי שם כ-400 תמונות מהמצלמה, אבל נשארו כמה לזיכרונות”.

מצרים בעדשת מצלמתו
של שוקי פרג'

מצרים בעדשת מצלמתו
של שוקי פרג'

מצרים בעדשת מצלמתו
של שוקי פרג'

מצרים בעדשת מצלמתו
של שוקי פרג'

פרג’ הוא מפעיל גורר בנמל. כשחזר לארץ, לא כולם האמינו לו בתחילה שהיה עצור במצרים. “התגעגעתי לחברים בנמל, זה הבית השני שלי, ואני מאוד אוהב את העבודה שלי. יום למחרת כבר חזרתי לעבוד. מה שהעיר אותי לעבודה הייתה האזעקה השכם בבוקר ביום שלישי. שכנים שראו אותי אחרי שחזרתי שאלו איפה הייתי וכשסיפרתי מה קרה, נראה לי שהם לא ממש קנו את זה”.

"התגעגעתי". שוקי פרג'. צילום: פבל

מה קרה כשנחתת בישראל?

“האחים שלי חיכו לי בשדה התעופה, נסענו הביתה, התקלחתי והלכתי לבתי הספר של הילדים. בכי, נשיקות, התקהלות שלמה. אחר כך פגשתי את ההורים שלי. הם לא ישנו כמה לילות מרוב דאגה”. 