משרד החינוך בחר בלבנה אביר, בת 65 מאשדוד, כגננת מובילה ו"אשת חינוך ראויה" בהמלצתה של מפקחת המשרד נירה בן הדור. ההמלצה ניתנה עוד בסוף שנת הלימודים הקודמת, שהייתה שנת עבודתה האחרונה של אביר לפני פרישתה השנה לגמלאות.
בחירתה, יחד עם 14 מורים נוספים מרחבי הארץ כמובילים בחינוך, התפרסמה בשבוע שעבר ב”יום המורה”. בן הדור ציינה את תחושת השליחות שהייתה המנוע לעבודתה המבורכת של אביר ואת דיבורה על הגן כבית, “לא מוסד חינוכי, אלא בראש וראשונה בית!
“מקצוע ההוראה בחר בי ולא אני בו”, אמרה אביר בריאיון ל”כאן דרום”. “בשבילי להיות אשת חינוך זו שליחות מהלב, לתת את כל כולי לילדים. עבורי הצלחה היא להגיע למקום שטוב לך בו, שאתה אוהב את המקום שאתה נמצא בו ושכל בוקר אתה רוצה להגיע לשם”.
לדבריה, היא הופתעה מהבחירה, וזו ריגשה ושימחה אותה: “בחירתי הוכיחה שעשייתי הייתה נכונה. הגן היה כל חיי והיה הבית הראשי שלי. ברגע שנכנסתי אליו בבוקר שכחתי את כל מה שהשארתי מאחור”.
אביר, רעייתו של סמי אביר, מנהל מחלקת חירום ומל”ח בעיריית אשדוד, היא אם לשלושה בנים וסבתא לשישה נכדים ובעלת תואר ראשון בחינוך וספרות מאוניברסיטת בן גוריון ותואר שני במינהל חינוכי מסמינר לווינסקי.
לבנה וסמי אביר. צילום פוטו קמליה, מהאלבום המשפחתי
היא נולדה בקזבלנקה שבמרוקו למשפחת וזנה וכשהייתה בת שלוש עלתה לארץ עם משפחתה, וכאן סמוך לעלייתם התייתמה מאביה. מאחר שסיימה את לימודיה בבית הספר היסודי הממלכתי-דתי רמב”ם באשדוד בהצטיינות היא התקבלה למגמת האלקטרוניקה במקיף א’.
“הייתי בת יחידה בכיתה של בנים וגם היחידה מעדות המזרח”, היא מעידה. כשנדרשה לרכוש ציוד שכלל בין היתר ארגזי כלים שעלו לא מעט כסף, החליטה לעזוב את הלימודים למרות התנגדותה של אימה וניסיונותיה לשכנע את בתה להמשיך בלימודים. לבנה בחרה לחפש עבודה כדי לעזור בפרנסת המשפחה. לדברי אביר היא הייתה מציאותית וידעה שאין לה ברירה: “אימא גידלה לבד שמונה ילדים. המצב הכלכלי בבית היה קשה, וידעתי שאני לא יכולה לבקש מאימי שתקנה לי את הציוד.
אח אחד היה אמנם כבר נשוי, אך שלושה מאחיי שירתו במקביל בצבא”.
מקום העבודה הראשון של הנערה הצעירה היה מפעל באזור התעשייה שתפר מדים לצה”ל. התפקיד שלה היה לקפל את החולצות ולהעבירן למחלקה הסמוכה. ביום השני לעבודתה הגיע המנהל וצעק עליה מדוע אינה לוקחת למחלקה הסמוכה ערימה גדולה יותר של חולצות מקופלות.
“רציתי להסביר לו שבצורה הזאת הן לא מתקמטות, אבל הוא לא נתן לי לדבר והמשיך לצעוק עליי. זרקתי את החולצות שהחזקתי וברחתי משם. אפילו לא לקחתי את התשלום עבור שני ימי העבודה. הלכתי ברגל והגעתי הביתה עם עיניים נפוחות מבכי, ואימי נבהלה כי חשבה שקרה לי משהו נורא, שהותקפתי”. למחרת בבוקר פגשה אביר שכנה ושאלה אותה אם היא יודעת על מקום עבודה שהיא יכולה לפנות אליו. השכנה, שהייתה מנגנת בגני ילדים, מצאה לה את הגן שבו החלה את עבודתה עם הגיל הרך לפני 51 שנים, כנערה בת 14, בגן הילדים הפרטי של הגננת המיתולוגית אסתר דרור.
דרור התנתה את קבלתה של אביר לעבודה בגן שלה בכך שתמשיך בלימודי ערב לבגרות, ויחד עם בעלה עזרא דרור, הבעלים של “פרחי לימור” במרכז המסחרי א’, מימנו השניים את לימודיה לאורך שנים. היה זה חיבור יוצא דופן בין בני הזוג, שהיו להם גם ילדים ביולוגיים משלהם, לאביר, הנערה שאותה אימצו הלכה למעשה באופן בלתי פורמלי. “אנשים רבים חשבו שהם ההורים שלי, ויש כאלה שחושבים כך גם היום”, אומרת אביר.
למען הגילוי הנאות אני מכירה את אביר מתחילת דרכה בגן אסתר, ששם התחנכה בתי הבכורה מגיל שנתיים וחצי. היא, כמו כל ילדי הגן, נקשרה מאוד לאביר, שהתגלתה כבעלת גישה יוצאת דופן לילדים הרכים.
בהשפעתה ובדרבונה של דרור, שראתה את התאמתה של אביר לתחום, היא הלכה ללמוד חינוך לגיל הרך. בתחילה היא הפעילה במשך 28 שנים גן פרטי ובהמשך עברה לעבוד במשרד החינוך כשב-11 השנים האחרונות לימדה בגן החובה שמיר ברובע ט”ו.
במהלך כל השנים הדריכה אביר סטודנטיות לחינוך הגיל הרך ובנות שירות לאומי בחינוך המיוחד. הפרויקט האחרון שיזמה והוציאה לפועל בשנתיים האחרונות לעבודתה היה אימוץ גן לחינוך מיוחד שהיו בו שמונה ילדים והיה ממוקם מול הגן שלה.
“כשהיו אומרים לי איזו מצווה את עושה הייתי אומרת, ‘הם, הילדים מהגן המיוחד, עושים מצווה, והילדים שלי מרוויחים’. זו הייתה זכות בשבילנו. הילדים בגן שלי הפכו להיות אחרים, למדו לקבל את השונה”.
